בונו קורא להתערבות למען אפריקה

כפי שאלכסנדר גרהם בל אמר בשיחת הטלפון המוצלחת הראשונה שלו, "הלו, הגעתי לדומינוס פיצה?" (צחוק) רק רציתי מאוד להודות לכם. כפי שאדם מפורסם אחר אמר, ג'רי גרסיה: "איזה ארוך ומוזר המסע הזה". הוא היה אמור לומר, "איזה ארוך ומוזר המסע זה יהיה". ברגע זה, אתם צופים בחלק העליון שלי. החלק התחתון שלי מופיע בכנס אחר- (צחוק) במדינה אחרת. כנראה ניתן להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אך עדין, אני מתנצל שלא יכולתי להגיע. אסביר בפעם אחרת.

ולמרות שאני כוכב רוק, אני מבטיח שאף אחת מתקוותי לא תכלול אמבטיה חמה. מה שמדליק אותי בטכנולוגיה הוא לא רק שאפשר לקבל יותר שירים על MP3. אלא מהפכה הרבה יותר גדולה מכך. אני מקווה ומאמין. מה שמדליק אותי בעידן הדיגיטלי, מה שמסעיר אותי אישית, הוא שהפער בין חלום לעשייה נסגר. פעם, כשרצית להקליט שיר, היית צריך אולפן ומפיק. כעת אתה צריך רק לפטופ. אם רצית לצלם סרט, היית צריך המון ציוד ותקציב הוליוודי. כעת אתה צריך מצלמה שמתאימה לכף היד שלך, ומעט כסף לדיסק ריק. הדימיון נפרד מאותם כבלים היסטורים. וזה מאוד מאוד מלהיב אותי. אני נלהב כשאני מביט בהתעצמות הזו.

הייתי רוצה לראות אידיאליזם שנפרד מכל הכבלים. פוליטיים, כלכליים, פסיכולגיים, לא משנה. לעולם הגאופוליטי יש הרבה מה ללמוד מהעולם הדיגיטלי. מהקלות שבה הסרתם מיכשולים שאף אחד לא ידע שניתן להסיר. ועל זה רציתי לדבר היום. ראשית רצוי שאספר למה ואיך הגעתי למקום הזה. זהו מסע שהתחיל לפני עשרים שנה. אולי אתם זוכרים את השיר, "We Are the World", או "Do They Know It's Christmas" בנד אייד, לייב אייד. כוכב רוק נוסף גבוה וגברי, חברי סר בוב גלדוף, החל באתגר "אוכל לכולם". זה היה רגע גדול, וזה שינה את חיי לחלוטין. באותו הקיץ, אישתי אלי ואני, הגענו לאתיופיה. הלכנו בשקט כדי לראות בעצמנו מה קורה שם. גרנו באתיופיה כחודש ועבדנו בבית יתומים. לילדים היה שם בשבילי. הם קראו לי, "הילדה עם הזקן".

(צחוק)

אל תשאלו. בכל אופן, גילינו שאפריקה היא מקום קסום. שמיים גדולים, לבבות רחבים, יבשת גדולה וזורחת. אנשים מלכותיים ומקסימים. כל מי שאי פעם נתן משהו לאפריקה , קיבל בחזרה הרבה יותר. אתיופיה לא רק הפתיעה אותי, אלא גם "פתחה לי את הראש" ביום האחרון בבית היתומים איש אחד מסר לי את התינוק שלו ואמר, "תוכל לקחת את הבן שלי איתך?" הוא ידע שבאירלנד בנו יחיה, ושבאתיופיה הוא ימות. זה היה בעיצומו של רעב נוראי. דחיתי את בקשתו. וזו היתה תחושה די מוזרה ורעה, אך דחיתי את בקשתו. וזו תחושה שאני לא מצליח לשכוח. באותו רגע התחלתי את המסע.

באותו רגע הפכתי לדבר הנורא מכל: כוכב רוק עם משמעות. רק שזו לא משמעות, הלא כן? שש וחצי אלף אפריקאים מתים כל יום מאיידס- מחלה הניתנת למניעה וטיפול- בגלל מחסור בתרופות שאנו יכולים לקנות בכל בית מרקחת. זו לא משמעות. זהו מצב חירום. אחד עשר מיליון יתומי איידס באפריקה. עשרים מיליון עד סוף העשור. זו לא משמעות. זהו מצב חירום. היום כמו בכל יום, עוד 9000 אפריקאים ידבקו בווירוס עקב סטיגמות ומחסור בחינוך. זו לא משמעות. זהו מצב חירום. אז מה שאנו מדברים עליו הוא זכויות אדם. הזכות לחיות כמו אדם. הזכות לחיות, נקודה. והדבר שאנו מתמודדים איתו באפריקה הוא איום חסר תקדים על השיויון והכבוד האנושי.

הדבר הבא שרציתי להבהיר הוא מהי הבעיה ומהי לא. זו לא צדקה. זה נוגע לצדק. באמת. העניין הוא לא צדקה, אלא צדק. בדיוק כך. וזה חבל כי אנחנו מאוד טובים בלתת צדקה. אמריקאים, כמו האירים, טובים בזה. אפילו העניים ביותר נותנים יותר משידם משגת. אנחנו אוהבים לתת, ואנחנו נותנים המון. תסתכלו על התגובה לצונאמי, זה מעורר השראה. אך צדק הוא סטנדרט קשה יותר מצדקה. אפריקה עושה צחוק מעקרון הצדק שלנו. מלגלגים על עקרון השוויוניות שלנו. מגחכים על הדבקות ומטילים ספק לגבי הדאגה שלנו. מפקפקים במחויבות שלנו. כי בשום אופן איננו מסוגלים להסתכל על מה שקורה באפריקה, ואם להיות הגונים, להסיק שדבר כזה אי פעם היה יכול לקרות באיזשהו מקום אחר.

כפי ששמעתם בסרט, בכל מקום אחר, לא כאן. לא כאן, לא באמריקה, לא באירופה. למעשה, ראש ממשלה שכולכם מכירים הודה בפני על כך. וזה ממש נכון. אין סיכוי שדמם אנושי כזה היה מתקבל במקום כלשהו מלבד באפריקה. אפריקה היא יבשת בלהבות. ועמוק בפנים, אם אנחנו באמת מקבלים שאפריקאים שווים לנו כולנו נעשה יותר כדי לכבות את האש. אנחנו עומדים סביב עם צינורות מים, כשמה שבאמת צריך הוא מכבי אש.

תראו, זה לא עד כדי כך דרמטי כמו הצונאמי. זה מטורף כשחושבים על זה. דברים צריכים להיראות כמו סרט פעולה כדי לעמוד מול העיניים שלנו? נראה כאילו שההכחדה האיטית של המונים אינה עד כדי כך דרמטית. אסונות שאנו יכולים למנוע אינם מענינים כמו אסונות שיכולנו למנוע. מצחיק, לא? בכל אופן אני מאמין שחשיבה כזאת מעליבה את היושר האינטלקטואלי בחדר הזה. הששת אלפים וחמש מאות איש שמתים כל יום באפריקה הם אולי בעיה של אפריקה, אבל העובדה שזה לא בחדשות באירופה או באמריקה, מוכיחה שלא מתייחסים אל זה כאל מצב חירום. אני רוצה לשכנע אתכם שזה משבר גם שלנו. על אף שאפריקה אינה נמצאת בחזית המאבק בטרור, בקרוב מאוד היא יכולה להיות. בכל שבוע, אנשי דת קיצוניים משתלטים על עוד כפר אפריקאי. הם מנסים להשליט סדר בכאוס. ובכן, מדוע אנחנו לא?

עוני מביא איתו חוסר תקווה. כולנו יודעים זאת. חוסר תקווה מביא אלימות. כולנו יודעים זאת. בזמנים סוערים, האם זה לא יותר זול וחכם, להתיידד עם האויבים הפוטנציאלים במקום להתגונן בפניהם לאחר מכן? המלחמה בטרור כרוכה במלחמה נגד העוני. לא אני אמרתי את זה. קולין פאוול אמר את זה. עכשיו, כשהצבא אומר לנו שזאת מלחמה שלא ניתן לנצח בה על ידי כוח צבאי בלבד, אולי כדאי לנו להקשיב. יש כאן הזדמנות אמיתית. זו לא אחיזת עיניים. זה לא חלומות באספמיה. הבעיות בעולם המתפתח מעניקות לנו בעולם המפותח הזדמנות להציג את עצמנו בצורה חדשה לעולם. לא רק שנשנה את חייהם של אנשים, אלא גם נשנה את הדרך שבה אותם אנשים מביטים בנו. וזה יכול להיות דבר נבון בזמנים מלחיצים ומסוכנים.

אתם לא חושבים שמהצד המסחרי בלבד, התרופות נגד האיידס הן פרסומת נהדרת לפיקחות ולטכנולוגיה המערבית? איך החמלה מסתכלת עלינו? ובואו נעזוב את השטויות לרגע. במקומות שונים בעולם, תוצרת אירופה או תוצרת ארה"ב, אינם נוצצים כלל. השלטים מהבהבים ומקרטעים. מישהו זרק אבן על החלון. המנהל נהיה עצבני. מעולם במערב לא בחנו ביסודיות משהו עד כדי כך. הערכים שלנו: האם ישנם כאלו? האמינות שלנו? הדברים הללו תחת מתקפה בעולם כולו. לא יזיק לעשות קצת פוליש ל "תוצרת ארה"ב". ואני אומר זאת כמעריץ. כמישהו שקונה את מוצרים. אבל תחשבו על זה. יותר תרופות הם דבר הגיוני. אבל זה הדבר הקל או המתחייב.

אך שיוויון לאפריקה, זה רעיון גדול ויקר. סבל בקני מידה כזה מביא אותנו למצב של חוסר איכפתיות. מה לעזאזל נוכל לעשות? ובכן, הרבה יותר משאנו חושבים. אי אפשר לתקן את כל הבעיות, אך את אלו שאנו יכולים, אנו פשוט חייבים. ומשום שאנו יכולים, אנו חייבים. זאת האמת הפשוטה זאת לא תאוריה. האמת שהדור שלנו הוא הדור הראשון שיכול להסתכל על מחלות ועוני בעיניים, להסתכל מעבר לאוקיינוס לאפריקה, לומר את זה ולהתכוון לזה. לא חייבים להסכים לזה. יבשת שלמה באבדון, לא חייבים להסכים לזה.

(מחיאות כפיים)

ותרשו לי לומר בלי קמצוץ של אירוניה, לפני שאני מחזיר את זה לחבורה של היפים לשעבר. שכחו משנות השישים. אנחנו יכולים לשנות את העולם. אני לא יכול, אתה לא יכול, כיחידים, אבל כולנו יכולים. אני באמת מאמין בזה, האנשים באולם הזה. הסתכלו על הקרן של ביל גייטס. הם עשו דברים מדהימים. כשעובדים יחד, אפשר לשנות את העולם. אפשר לשנות את התוצאה הבלתי נמנעת, ולשנות את איכות החיים של מיליונים שנראים ומרגישים כמונו כשמסתכלים מקרוב. מצטער שאני צוחק, אך אתם נראים כל כך שונים מאיך שנראיתם בסן פרנסיסקו בשנות השישים.

(צחוק)

זהו הרגע שבשבילו אתם קיימים. הפירות של מה שזרעתם בימים עברו. רעיונות שפעמו בכם בצעירותכם. זה מה שמרגש אותי. החדר הזה נולד למען הרגע הזה, ובאמת זה הדבר שרציתי לומר הערב. רובכם התחלתם כשרציתם לשנות את העולם, נכון? ורובכם הצלחתם- העולם הדיגיטלי. ובכן, עכשיו בזכותכם, ניתן לשנות את העולם הפיסיקלי. זאת עובדה. כלכלנים מאשרים את זה, והם יודעים הרבה יותר ממני. אז מדוע אנחנו לא מניפים את ידינו לאויר? יתכן כי ברגע שאנו מודים שאפשר לעשות משהו, אנחנו באמת חייבים לעשות אותו. זה קוץ בתחת. העסק הזה של שוויון הוא למעשה קוץ בתחת. אבל לראשונה בהיסטוריה, יש לנו את הטכנולוגיה, את הידע, את הכסף ואת התרופות מצילות החיים.

האם יש לנו את הרצון? אני מקווה שזה ברור מאליו, אבל אני לא היפי. אני לא אדם שרוצה את תחושת הכרבול ואין לי פרחים בשיער. למעשה אני בא מהפאנק. קלאש נעל נעליים צבאיות גדולות, לא סנדלים. אבל אני יודע לזהות קשיחות. ולכל הדיבורים על אהבה ושלום בחוף המערבי, היו שרירים לתנועה שהחלה שם. תבינו, אידיאליזם שאין בצידו מעשים הוא רק חלום. אבל אם אידיאליזם יחבור לפרגמטיות, הפשלת שרוולים ומעט לכופף את העולם, אז זה מאוד מרגש. מאוד אמיתי. מאוד חזק ומאוד קיים בקהל כמוכם.

בשנה שעברה ב-"דאטה", הארגון שעזרתי להקים, יצאנו בקמפיין לחבר את הרוח הזו למען מלחמה באיידס ובעוני הקיצוני. אנחנו קוראים לזה "קמפיין ONE". זה מבוסס על האמונה שמעשה של אדם אחד יכול לשנות המון, אבל מעשים של רבים הבאים כאדם אחד יכולים לשנות את העולם. ובכן, אנו מאמינים שזהו הזמן להוכיח שאנחנו צודקים. ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם הציוויליזציה מגדירה את עצמה מחדש. אנו מאמינים שזהו אחד כזה. אנו מאמינים שזו יכולה להיות התקופה שבה העולם מחליט שהפקרות חיי האדם באפריקה אינה מתקבלת עוד. שזהו הזמן שסופסוף אנחנו נהיים רציניים לגבי שינוי העתיד של רוב האנשים שחיים בעולם.

המומנטום הולך ונבנה. מעט לא יציב, אך נבנה. שנה זו היא מבחן לכולנו, במיוחד למנהיגים של ה-G8, שממש נמצאים באור הזרקורים, בעוד שכל העולם צופה. די התאכזבתי מממשל בוש. הם התחילו עם כזו הבטחה לגבי אפריקה. הבטיחו כמה הבטחות גדולות, ולמעשה הגשימו רבות מהן. אך לא אחרות. הם לא מרגישים את הדחיפה מלמטה, זו האמת. אך לאכזבה שלי יש הרבה יותר פרספקטיבה כשאני מדבר עם העם האמריקאי, ושומע את החששות שלהם מגרעון, ומהמצב הכלכלי של ארצם. אני מבין את זה. אך יש הרבה יותר דחיפה מהשטח מאשר אתם חושבים, אילו היינו מתארגנים.

מה שאני מנסה להשמיע, ואתם יכולים לעזור לי אם אתם מסכימים, שעזרה לאפריקה נותנת ערך נהדר עבור הכסף בזמנים שאמריקה ממש זקוקה לו. או לומר זאת באופן הכי ברור, ההשקעה תניב רווחים עצומים. לא רק בחיי אדם שינצלו, אלא ברצון טוב, יציבות ובביטחון שנשיג. אז זה מה שאני מקווה שתעשו, אם אוכל להגיד באומץ, ושזה לא ירד ממספר התקוות שלי.

(צחוק)

אני מקווה שמעבר למעשים הרחומים האישיים, שתגידו לפוליטיקאים שלכם לעשות צדק לאפריקה, על ידי אמריקה והעולם. אפילו תנו להם רשות, להשקיע את המשאב הפוליטי שלהם והמשאב הפיננסי שלכם, את המאמץ הלאומי להצלת מיליונים של בני אדם. זה באמת מה שרציתי שתעשו. אנו צריכים גם את המשאב האינטלקטואלי שלכם: הרעיונות, היכולות והתבונה שלכם. ואתם בכנס הזה, בעמדה יחודית. חלק מהטכנולוגיות שדיברנו עליהם, אתם המצאתם, או לפחות עשיתם מהפכה בדרך השימוש בהם. ביחד שיניתם את רוח הזמן מאנלוגית לדיגיטלית, ודחקתם את הגבולות. ורצינו שתעניקו לנו את האנרגיה הזו. תנו לנו את סוג החלום ואת סוג העשיה הזו

כמו שאני אומר, שני דברים מונחים על הכף. יבשת אפריקה. אבל גם איך אנחנו רואים את עצמנו. אנשים מתחילים להבין את זה. תנועות קמות. אמנים, פוליטיקאים, כוכבי רוק, כמרים, מנהלי חברות, עמותות, ארגוני צדקה, ארגוני סטודנטים. המון אנשים חוברים ועובדים תחת המטריה הזו שהזכרתי קודם, "קמפיין ONE". אני חושב שלכולם יש את אותו רעיון בראש, שהוא, איפה שאתה חי בעולם, לא צריך לקבוע אם תחיה בעולם.

(מחיאות כפיים)

ההיסטוריה, כמו אלוהים, מתבוננת בנו. כשספרי ההסטוריה יכתבו אני חושב שהדור שלנו יזכר בשל שלושה דברים. ממש רק שלושה דברים. המהפיכה הדיגיטלית, כן. המלחמה בטרור, כן. ומה עשינו או לא עשינו כדי להוריד את הלהבות באפריקה. חלק אומרים שאנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אני אומר שאנו לא יכולים שלא. תודה. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

אוקיי, שלושת המשאלות שלי. האחת, ש-"טד" הציעה להגשים. אם זה נכון ואני מאמין שזה נכון, שהעולם הדיגיטלי שכולכם יצרתם הפריד בין הדימיון היצירתי למגבלות הפיזיות של החומר. זה צריך להיות קלי קלות.

(צחוק)

עלי לציין שהכל התחיל עם רשימת משאלות ארוכה בהרבה. רובן בלתי אפשריות, חלקן לא ישימות. ואחת או שתיים מהן לא אתיות

(צחוק)

העניין הזה, נהיה ממכר, אתם יודעים למה אני מתכוון, כשמישהו אחר לוקח אחריות. בכל מקרה, הנה מספר אחת. הלוואי שתעזרו להקים תנועה חברתית של יותר ממיליון פעילים אמריקאים למען אפריקה. זוהי משאלתי הראשונה. אני מאמין שזה אפשרי. לפני מספר דקות, דיברתי על הקמפיינים שהולכים וצומחים. וישנם רבים כאלו שם בחוץ. ועם קמפיין אחד שהוא המטרייה שלנו, הארגון שלי, DATA, וקבוצות אחרות, הצלחנו להגיע להתלהבות והאנרגיות שקיימות מהוליווד ועד ללב אמריקה. אנחנו יודעים שיש הרבה יותר אנרגיה משצריך לתת כוח לתנועה הזו. אנו רק צריכים את עזרתכם לאפשר לזה לקרות.

אנחנו רוצים את כולכם, אמריקה של הכנסייה , של התאגידים, אמריקה של מיקרוסופט, אפל, קוקה קולה, פפסי, אמריקה של החנונים והרעשנים. איננו יכולים להרשות לעצמנו לשבת בצד במקרה הזה. אני מאמין שאם נבנה תנועה חזקה בת מיליון אמריקאים, לא יתעלמו מאיתנו. הקונגרס יטה אוזן. נהיה בדף התדריכים הראשון של קונדי רייס, וישר לחדר הסגלגל. אם יהיו מיליון אמריקאים, ואני ממש יודע את זה, מי יהיה מוכן להרים טלפונים, מי יהיה מוכן לכתוב מיילים. אני משוכנע שנוכל לשנות את מהלך ההיסטוריה עבור אפריקה. אז אבקש את עזרתכם לחתום על זה. אני יודע שג'ון גייג' וסאן מיקרוסיסטמס כבר הסירו את הכפפות, אך נרצה לדבר עם רבים מכם.

משאלתי השנייה, מספר שתיים. הייתי רוצה סיפור תקשורתי אחד על כל אדם בעולם שחי בפחות מדולר ליום. זה מליארד סיפורים. זה יכול להיות בגוגול, באיי או אל סטיב קייס, לארי, סרגיי- כבר עשו הרבה. זה יכול להיות אן-בי-סי. זה יכול להיות איי-בי-סי האמת שדיברנו היום עם איי-בי סי בקשר לאוסקר יש לנו סרט שהופק על ידי ג'ון קאמן ב"רדיקל מדיה". אבל אתם יודעים, אנחנו צריכים זמן אויר לרעיונות שלנו. אנחנו צריכים להציג את המתמטיקה והסטטיסטיקה לעם האמריקאי. אני מאמין מאוד במשפט של טרומן, שאם תביא לאמריקאים את העובדות, הם יעשו את הדבר הנכון. דבר חשוב נוסף שזה לא סאלי סטרות'ר. זה צריך להיות מוצג כחוויה לא כעול.

אחד אחרי השני הם צועדים קדימה, אחות, מורה, עקרת בית, וחיים ניצלים. הבעיה עצומה. כל שלוש שניות אדם אחד מת. שלוש שניות אחר כך- עוד אחד. המצב הזה כל כך עגום בחלקים באפריקה, אסיה ואפילו אמריקה שקבוצות סיוע מתאחדות כפי שעשו בצונאמי, ופועלות כגוף אחד. אנו יכולים לנצח עוני קיצוני, רעב, איידס. אבל אנו צריכים את עזרתכם. עוד אדם, מכתב, קול, יעשה את ההבדל בין חיים ומוות בשביל מיליונים. בבקשה הצטרפו אלינו על ידי עבודה משותפת. לאמריקאים ישנה הזדמנות שלא היתה כמותה. אנו יכולים לעשות היסטוריה. להפוך את הרעב להיסטוריה. צעד אחרי צעד אחרי צעד. בבקשה כנסו ל ONE בכתובת הזו. אנו לא מבקשים מכם כסף, אנו מבקשים את הקול שלכם.

אוקיי, אני מאחל לטד להראות באמת את הכוח שבידע. את הכוח לשכתב את החוקים ולשנות חיים, על ידי חיבור בין כל בתי החולים, מרפאות ובתי הספר במדינה אפריקאית אחת. והייתי רוצה שזו תהיה אתיופיה. אני מאמין שאנו יכולים לחבר בין כל בתי הספר באתיופיה, בין כל המרפאות ובתי החולים. אנחנו יכולים להתחבר לאינטרנט. זאת המשאלה השלישית שלי. אני חושב שזה אפשרי. אני חושב שיש את הכסף והשכל בחדר הזה לעשות את זה. וזאת משאלה מדהימה שיכולה להתגשם. כבר הזכרתי שביקרתי באתיופיה. שם הכל התחיל עבורי. הרעיון שהאינטרנט ששינה את כל חיינו יכול לשנות מדינה- או יבשת שבקושי הצליחה להגיע לטכנולוגיה האנלוגית, שלא לדבר על הדיגיטלית- זה מדהים. אבל זה לא התחיל כך.

השיחה הראשונה בין בוסטון לניו-יורק הייתה ב-1885 בטלפון. רק 9 שנים אחר כך שאדיס אבבה התחברה בטלפון לחרר, במרחק של 500 קילומטר משם. מאז, לא הרבה השתנה. הזמן הממוצע כדי לקבל טלפון קווי באתיופיה הוא בין 7 ל-8 שנים. אך אז עדין לא חלמו על הטכנולוגיה האלחוטית. אני אירי, וכמו שאתם רואים, אני יודע כמה חשוב לדבר. תקשורת היא דבר מאוד חשוב לאתיופיה- היא תשנה את המדינה. אחיות יקבלו הכשרה טובה יותר, רוקחים יוכלו להזמין אספקה, רופאים ישתפו בניסיונם בכל תחום רפואי. זה רעיון מאוד מאוד טוב לרשת אותם. וזו המשאלה השלישית והאחרונה של אליכם בכינוס הזה. שוב תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)