ביורן לומבורג מציג סדר עדיפויות עולמי.

בהרצאה זו אעסוק בבעיות הגדולות בעולם. אני לא אדבר על חוקר האקלים הסקפטי, כנראה שגם זו בחירה טובה. [צחוק - מדובר בספר שהמרצה חיבר]

אבל אני כן אעלה את השאלה - מהן הבעיות הגדולות בעולם. ולפני שאתחיל, אבקש מכל אחד ואחת מכם, לשלוף עט ונייר, על מנת שתוכלו לעזור לי לבחון את הנושא. אז הוציאו את העט והנייר שלכם. בסופו של דבר, העולם עומד בפני בעיות רבות. אני רק אפרט חלק מהן. 800 מיליון איש רעבים ללחם. לכמיליארד איש אין מי שתיה נקיים. כשני מיליארד איש ללא פתרונות תברואה. מיליוני אנשים מתים מאיידס. והרשימה נמשכת. חייהם של כשני מיליארד איש ישתנו לבלי היכר עקב שינויי אקלים, וכו'. יש הרבה מאוד בעיות בעולם.

ובעולם מושלם, היינו פותרים את כולן, אבל אנחנו לא. אנחנו לא פותרים את כל הבעיות. ולכן השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו - וזאת הסיבה שההרצאה שייכת לנושא הכלכלה - היא - אם אנחנו לא פותרים את כל הבעיות, אילו בעיות אנחנו צריכים לפתור קודם? וזאת השאלה שאני מעמיד בפניכם. אם היו עומדים לרשותנו 50 מיליארד דולר ל-4 השנים הקרובות, מוקצבים לשיפור העולם, במה היה כדאי להשקיע אותם? זיהינו את עשרת האתגרים הגדולים העומדים בפני העולם, ואני אעבור עליהם במהירות. שינויי אקלים, מחלות מדבקות, מלחמות ועימותים, חינוך, אי-יציבות כלכלית, שחיתות בממשל, רעב ותת-תזונה, פליטים והגירה המונית, תברואה וזמינות מים, ומחסומי סחר. לדעתנו הרשימה הזו כוללת את הבעיות הגדולות בעולם. השאלה המייידית עבורכם היא אלו בעיות יש ברשימה שלכם, ואיך ניתן להתחיל לפתור אותן. אבל זוהי שאלה בעייתית. זו השאלה ששאלנו בכינוס בדבוס בינואר.

וזה בעייתי לבקש מאנשים להתמקד רק בבעיות. מפני שאנחנו לא באמת יכולים לפתור בעיות. הבעיה הגדולה בעולם היא שכולנו בני תמותה, אבל מצד שני, אין לנו את היכולת לפתור אותה. כך שהמשימה היא לא לתעדף בעיות, אלא לתעדף את הפתרונות הקיימים לבעיות. ואלו יהיו -- כמובן שהעסק מתחיל להסתבך -- לבעיות האקלים הפתרון יהיה פרוטוקול קיוטו, למחלות מדבקות הפתרונות כוללים מרפאות ורשתות יתושים, לעימותים ומלחמות - כוחות שמירת שלום של האו"ם, וכו'. משהו שארצה שתעשו הוא, שב-30 שניות, ואני יודע שזאת משימה בלתי אפשרית, לכתוב מה שלדעתכם הן העדיפויות הראשונות ברשימה. וגם - וזה החלק שבו כלכלה מצטיירת כחסרת לב - לרשום מה הדברים שלא צריכים להיות בראש הרשימה. מה לדעתכם צריך להיות בתחתית הרשימה. בבקשה, תקדישו לכך 30 שניות, דברו עם אלו שמסביבכם, ותנסו ללבן את העדיפויות הגבוהות והנמוכות ברשימת הפתרונות הזמינים לבעיות הגדולות בעולם.

החלק המשמעותי בתהליך, שהייתי רוצה לתת לכם הזדמנות לחוות, אבל יש לי רק 18 דקות, וכבר הקדשתי לכם חלק משמעותי מהזמן שלי, הוא להכנס לתוך התהליך עצמו ולחשוב עליו, וזה מה שעשינו. אני ממליץ לכם בחום, ואני בטוח שיהיו לנו דיונים בנושא לאחר מכן, לחשוב על איך אפשר לבצע תיעדוף כזה. וכמובן, אתם שואלים את עצמכם, איך תעדוף כזה לא נעשה מעולם? וסיבה אחת היא שלתעדף יכול להיות תהליך מאוד לא נעים, ואף אחד לא רוצה לעשות אותו. כמובן שכל ארגון היה רוצה להיות בראש רשימה שכזו, אבל כל ארגון גם היה מאוד לא רוצה לא להיות בראש הרשימה, והיות ויש הרבה יותר מקומות שהם לא המקום הראשון, מאשר מקומות שהם כן המקום הראשון ברשימה, זה רק הגיוני שלא רוצים ליצור רשימה שכזו. הקמנו את האו"ם לפני כמעט 60 שנה, אבל מעולם לא הכנו רשימה של כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות בעולם, ושאלנו - מה מאלו נעשה קודם? אבל זה לא אומר שאנחנו לא מתעדפים, כל החלטה היא תעדוף, כך שאנחנו עדיין מתעדפים, רק לא באופן פומבי - וזה כנראה פחות טוב מלתעדף לאחר שחשבנו ודנו בנושא.

כך שמה שאני בעצם טוען הוא, שבמשך הרבה זמן היה לנו תפריט של אפשרויות. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות בעולם, אבל עד כה לא היו לנו את המחירים וההיקפים. לא היה לנו מושג בנוגע להם. דמיינו שאתם במסעדה, ומקבלים תפריט ענק, אבל אין לכם מושג מה המחיר של המנות. אתם רוצים להזמין פיצה, אבל אין לכם מושג כמה היא עולה. המחיר יכול להיות דולר אחד או 1,000 דולר. זו עשויה להיות פיצה משפחתית, או פיצה אישית. כדאי שנדע את הדברים האלו.

וזה בדיוק מה שקונצנזוס קופנהגן מנסה לעשות בפועל. מנסה לתמחר את הנושאים האלו. התהליך שבו גובש קונצנזוס קופנהגן היה כזה: קיבצנו 30 מטובי הכלכלנים בעולם, שלושה מכל תחום ברשימה, כך ששלושת הכלכלנים המובלים בנושא שינויי אקלים בדקו מה אנחנו יכולים לעשות, באיזו עלות, ומה התועלת שנוכל להפיק. באופן דומה בתחום המחלות המדבקות, שלושה מהמומחים הטובים בעולם שואלים - מה ניתן לעשות, מה יהיה המחיר, מה עלינו לעשות ומה יהיו התוצאות. וכך הלאה.

לאחר מכן קיבצנו כמה מטובי הכלכלנים בעולם, שמונה מהם, כולל חתני פרס נובל, בקופנהגן במאי 2004. קראנו להם "נבחרת החלומות". אוניברסיטת קיימבריג' העדיפה לקרוא להם קבוצת ריאל מדריד של הכלכלה [קבוצת כדורגל מובילה]. זה כינוי שעובד מצויין באירופה, אבל לא כל-כך כאן בארה"ב. והקבוצה הזו עבדה על הרשימה המתועדפת. ואתם שואלים - למה דווקא כלכלנים? וכמובן שאני שמח מאוד ששאלתם [צחוק] כי זאת שאלה מצויינת. הנקודה היא שאם אתם רוצים לדעת אודות מלריה, הייתם שואלים מומחה למלריה. אם הייתם רוצים לדעת על האקלים, הייתם שואלים מומחה לאקלים. אבל אם הייתם רוצים לתעדף בין שני התחומים, לא הייתם יכולים לשאול את המומחים עצמם, כי הם לא עוסקים בתעדופים. זה התפקיד של כלכלנים. הם עוסקים בתעדוף. הם אלו שמחליטים, החלטה מגעילה במובן מסויים, מה בתעדוף גבוה, ומה בתעדוף נמוך ואפשר לעשות אחר-כך.

כך שזאת הרשימה שאני רוצה לחלוק עמכם. וכמובן שאתם יכולים לקרוא אותה באתר שלנו. ואין לי ספק שעוד נדון בה במהלך היום. ברשימה יש פרוייקטים גרועים שהכוונה בכך לפרוייקטים שבהם על כל דולר שמשקיעים, מקבלים פחות מדולר חזרה. כמו כן יש פרוייקטים סבירים, פרוייקטים טובים, ופרוייקטים מצויינים. וכמובן שאנחנו צריכים להתחיל מהפרוייקטים המצויינים. אני אתחיל מהסוף, כך שנסיים עם הפרוייקטים המצויינים.

אז אלו הפרוייקטים הגרועים: וכפי שאתם יכולים לראות, שינויי האקלים מצויים בתחתית הרשימה. המיקום הזה פוגע בהרבה אנשים, וזה כנראה אחד מהמקומות שאנשים אומרים לי שאני צריך ללכת ולא לחזור. אבל אני רוצה לדבר על העניין הזה איתכם, כי הוא מסקרן. למה הנושא בתחתית הרשימה? ואני גם אחזור לנושא במהלך השיחה, כי הוא כנראה אחד מהנושאים שבהם יש הבדל בין הרשימה שלי לרשימה שכתבתם.

הסיבה שהקבוצה אמרה שפרוטוקול קיוטו, או ביצוע משהו דומה לו, הוא פרוייקט רע, היא שזה פרוייקט מאוד לא יעיל. הקבוצה לא אמרה שהתחממות גלובאלית היא לא תופעה אמיתית. או שהיא לא בעיה חמורה. אבל הקבוצה אמרה שבהתחשב באמצעים שבידנו, אנחנו יכולים לעשות מעט מאוד במחיר גבוה מאוד. מה שהם הראו לנו באמצעות מודלים כלכליים הוא שאם כולם ישתתפו בקיוטו, הוא יעלה לעולם 150 מיליארד דולר בשנה. וזו עלות משמעותית ביותר. היא בין פי 2 לפי 3 מעלות הסיוע שהעולם נותן למדינות מתפתחות כל שנה. אבל השיפור שנשיג יהיה קטן יחסית. כל המודלים מראים שקיוטו ידחה את ההתחממות בכ-6 שנים ב-2100. כך שהבחור בבנגלדש שהיה מוצף ב-2100, יהיה מוצף רק ב-2106. וזה שיפור, אבל לא שיפור משמעותי. השורה התחתונה היא שהוצאנו הרבה כסף על שיפור קטן.

ורק כדי שתהיה לכם מסגרת לייחוס, על פי אומדני האו"ם, עבור חצי מהעלות הזו, כלומר כ-75 מיליארד דולר בשנה, נוכל לפתור את כל הבעיות הבסיסיות בעולם. נוכל לספק מי שתיה, תברואה, טיפול רפואי בסיסי וחינוך לכל אדם על פני כדור-הארץ. כך שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו - האם אנחנו רוצים להוציא כפול עבור שיפור קטן מאוד? או להשקיע חצי מהעלות ולקבל שיפור מדהים? וזאת הסיבה ששינוי האקלים הוא פרוייקט גרוע. איננו אומרים שאם היה לנו את כל הכסף בעולם, לא היינו עושים זאת. אנחנו אומרים שאם אין לנו, זאת לא העדיפות הראשונה.

הפרוייקטים הסבירים -- ואני אדלג על חלק מהם. עבור מחלות, הרחבה של שירותי בריאות הצליח לחצות את הסף, היות שהרחבה של שירותי בריאות בסיסיים היא דבר נהדר, היא תביא לשיפור משמעותי, אבל בעלות מאוד גבוהה. הדירוג הזה מראה לנו מה קורה כשמסתכלים על שני הצדדים של המשוואה. בפרוייקטים הטובים יש הרבה פרויקטי תברואה ומים. משום שתברואה ומים חשובים במיוחד, אבל הם גם דורשים תשתיות יקרות. אני רוצה להראות לכם את 4 התעדופים הגבוהים, שצריכים להיות לפחות בין הפתרונות הראשונים לביצוע, כשאנחנו מדברים על התמודדות עם הבעיות בעולם.

הפרוייקט הרביעי בטובו הוא מלריה - התמודדות עם מלריה. כשני מיליארד נדבקים במלריה בכל שנה [ככהנ"א מתכוון ל-200 מיליון] . והעלות של המחלה עלולה להתקרב לכאחוז מהתוצר הלאומי הגולמי, כל שנה במדינות הנגועות. אם נשקיע כ-13 מיליארד דולר במשך 4 השנים הקרובות, נוכל להוריד את העלות הזאת לכחצי. נוכל למנוע מחצי מיליון איש מלמות, ואולי החשוב מכל - נוכל למנוע מכמיליארד איש [ככהנ"א מתכוון ל-100 מיליון איש] מלהדבק במחלה כל שנה. עובדה שתעזור להם באופן משמעותי להתגבר על הבעיות האחרות בחייהם. ובטווח הארוך גם עם ההתחממות הגלובאלית.

הפרוייקט השלישי בטובו הוא קידום סחר חופשי. המודלים שלנו הראו שאם נוכל לקדם סחר חופשי, וספציפית להוריד את הסובסידיות באירופה וארה"ב, נוכל להחיות את הכלכלה העולמית, ולהביא אותה לסכום המדהים של 2,400 מיליארד דולר בשנה. מתוכם כחצי בעולם השלישי. הנקודה היא שאנחנו יכולים להוציא בין 200 ל-300 מיליון איש מחיי עוני, בזמן קצר מאוד - בין 2 ל-5 שנים. זה המאמץ השלישי בטובו שנוכל לעשות.

הנושא השני בטובו הוא רעב ותת-תזונה. לא תת-תזונה במובן הרחב, אלא דרך מאוד זולה להתמודד עם בעיות תזונתיות הנובעות ממחסור בגורמים ספציפיים. כמחצית מאוכלוסיית העולם סובלת ממחסור בברזל, אבץ, יוד וויטמין A. אם נשקיע כ-12 מיליארד דולר, נוכל להגיע להישגים משמעותיים בבעיה זו. זאת תהייה ההשקעה השניה בטובה.

והפרוייקט הטוב ביותר הוא בנושא וירוס איידס. אם נשקיע 27 מיליארד דולר על פני 8 השנים הקרובות, נוכל למנוע מ-28 מיליון אנשים מלהפוך לנשאי איידס. וגם בתוך הנושא הזה, אנחנו מתמקדים. יש שתי דרכים שונות להתמודדות עם איידס. האחת היא טיפול, השניה היא מניעה. וגם כאן, בעולם מושלם, היינו משקיעים בשתיהן. אבל בעולם שבו אנחנו לא משקיעים באף אחת, או לפחות לא עושים אותן טוב במיוחד, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו באיזו אפשרות להשקיע קודם. וטיפול יקר בסדרי גודל לעומת מניעה. כך שלמעשה אנחנו מתמקדים בעובדה שנוכל להשיג הרבה יותר ע"י התמקדות במניעה. עבור המחיר שנשקיע, נוכל לקבל שיפור מסויים באמצעות טיפול, או פי עשר מכך באמצעות מניעה. כך שאנחנו בוחרים להתמקד במניעה על פני טיפול לפחות בתחילה.

זאת חשיבה שמכריחה אותה להתמקד בסדרי העדיפויות שלנו. אני מבקש מכם להסתכל בתעדוף שלכם ולבדוק, האם קלעתם לרשימה שלנו? או האם הגעתם קרוב? אחד הנושאים המשמעותיים הוא שינויי האקלים. הרבה אנשים חושבים שלא סביר שנעסוק בכך.

אנחנו צריכים גם לעסוק בשינויי האקלים, ולו בשל שמדובר בבעיה עצומה ומשמעותית. אבל חשוב לזכור, שאנחנו לא מטפלים בכל הבעיות. יש הרבה מאוד בעיות בעולם, ואני רוצה לוודא שהבעיות שאנחנו מתמקדים בהן, הן הבעיות הנכונות. הנושאים שבהם נוכל להביא לשיפור משמעותי, ולא שיפור קטן. תומאס שלינג, אחד מ"נבחרת החלומות", ביטא זאת היטב: פרט חשוב שנוטים לשכוח הוא שבעוד 100 שנה, כאשר שינויי האקלים יתממשו במלואם, האנשים בעולם יהיו מאוד עשירים לעומת היום. התחזיות הפסימיות ביותר של האו"ם חוזות שב-2100, האדם הממוצע בעולם השלישי יהיה עשיר כפי שאני ואתם כיום. ובסבירות גבוהה, הוא יהיה עשיר פי שניים או פי ארבע. כמובן שאנחנו נהיה עשירים עוד יותר.

אבל הנקודה היא שכאשר אנחנו מדברים על להציל או לעזור לאנשים בבנגלדש ב-2100, אנחנו לא עוסקים בהודי עני, אלא בדני יחסית עשיר. וחשוב לשאול, האם אנחנו רוצים להשקיע הרבה, ולעזור מעט לדני עשיר, בעוד 100 שנים מהיום? או שאנחנו רוצים לעזור לעניים באמת, כיום, בבנגלדש? שבאמת זקוקים לעזרתנו, ושאנחנו יכולים לעזור להם בזול? כפי ששלינג ניסח זאת - דמיינו שהייתם סיני עשיר, כפי שאכן תהיו, או בוליביאני עשיר, או תושב קונגו עשיר ב-2100, שחושב על 2005, ותוהה "כמה מוזר שהם דאגו כך כך לעזור לי להתמודד עם שינויי האקלים; אבל דאגו כה מעט לעזור לסבא שלי, ולאבא שלו, על אף שהיה ניתן לעזור להם הרבה יותר, ושהם היו זקוקים באמת לעזרה הזאת".

לדעתי כל הנושא מצביע על כך, שעלינו לגבש את סדרי העדיפויות שלנו. אפילו אם הם יסתרו את האופן המסורתי שבו ראינו את הבעיה הזאת. וכמובן שהאופן המסורתי התגבש כי שינויי אקלים מצטלמים נהדר. תחשבו על הסרט "היום שאחרי מחר" - הוא נראה נהדר, לא? זה סרט טוב במובן שהוא מושך אנשים לראות אותו. אבל אל תצפו מאמריך [כתב את הסרט] ללהק את בראד פיט לסרט הבא שלו, שעוסק בניקוי מחראות בטנזניה [צחוק] זה פשוט לא יהיה סרט פוטוגני. כך שלדעתי, במובנים רבים, קונצנזוס קופנהגן וכל הדיון על סדרי עדיפויות עולמיים, מהווה מגן עבור בעיות משעשממות מדי. הוא מוודא שנזכור שהמטרה היא לא לגרום לעצמנו להרגיש טוב, ולא לטפל בבעיות שמקבלות סיקור תקשורתי נרחב, אלא להשקיע בנושאים שבהם נוכל להביא לשיפור משמעותי.

התנגדות נפוצה נוספת, שחשוב להזכיר, טוענת שאסור באמת לבחור באחד על פני השני. ושעלינו לטפל בכל הבעיות. ובעולם מושלם, הייתי מסכים בלב שלם. גם אני חושב שעלינו לטפל בכל הבעיות, אבל אנחנו לא עושים זאת. ב-1970, העולם המפותח החליט להשקיע כפול ממה שאנחנו משקיעים היום בסיוע למדינות מתפתחות. מאז היקף הסיוע שלנו קוצץ לחצי. כך שאנחנו לא בכיוון הנכון אם אנחנו רוצים לפתור את כל בעיות העולם.

טענה נוספת עוסקת במלחמה בעיראק. אנחנו מוציאים עליה 100 מיליארד דולר. למה שלא נשקיע את הכסף הזה בשיפור העולם? אני בעד הרעיון. ואם מישהו כאן יכול לשכנע את בוש להרתם לעניין, נהדר. אבל העקרון לא משתנה - גם אם נשיג עוד 100 מיליארד דולר, עדיין נרצה להשקיע אותם באופן הטוב ביותר, לא? העניין העקרוני הוא להתאפס על עצמנו, ולגבש את סדרי העדיפויות הנכונים. אני רק רוצה להתייחס לשאלה האם אנחנו בטוחים ברשימה שלנו. כי כששואלים את הכלכלנים המובילים בעולם, מדובר באופן בלתי נמנע בקבוצה של אמריקנים לבנים ומבוגרים. וזאת לאו דווקא נקודת המבט הטובה ביותר להסתכל דרכה על העולם.

אז הזמנו 80 אנשים צעירים מרחבי העולם, וביקשנו מהם לעשות את אותה עבודה. הדרישות היחידות היו שהם יהיו סטודנטים, ושיהיו דוברי אנגלית. רובם הגיעו ממדינות מתפתחות. הם עבדו עם אותם נתונים, אבל יכלו להרחיב את הדיון לנושאים נוספים, והם אכן עשו זאת על מנת להגיע לרשימה משלהם. וההפתעה הגדולה הייתה שהרשימות היו מאוד דומות, עם תת-תזונה ומחלות בראש הרשימה, ושינויי האקלים בתחתית. חזרנו על התהליך פעמים רבות. קיימנו סמינרים עם תלמידי אוניברסיטות, ומפגשים אחרים, ותמיד הגענו לרשימה מאוד דומה. וזה ממלא אותי בתקווה ואמונה שיש דרך להתחיל לחשוב על סדרי העדיפויות הנכונים. ושניתן לשאול "מה חשוב לעשות בעולם"? וכמובן שבעולם מושלם, היינו שמחים לעשות את הכל. אבל היות ואנחנו לא עושים את הכל, אנחנו חייבים לחשוב מה לעשות קודם.

לדעתי קונצנזוס קופנהגן הוא תהליך. התחלנו אותו ב-2004, ואנחנו מקווים למשוך הרבה אנשים, ולהשיג מידע טוב יותר לקראת 2008 ו-2012. למפות את הנתיב הנכון לעולם. וגם לחשוב על איך עושים "מיון פצועים" פוליטי. להתרגל להגיד "בואו לא נעשה את הדברים שבהם נשיג מעט בעלות מאוד גבוהה, לא נעשה את הדברים שאנחנו לא יודעים לעשות, אלא בואו נעשה את הדברים שבהם נוכל להשיג שיפור עצום, בעלות נמוכה, כבר כיום".

בשורה התחתונה, אתם עשויים לא להסכים עם תוצאות התעדוף והדיון שהוביל אליהן, אבל עלינו להיות כנים עם עצמו, ולהודות שיש דברים שאנחנו עושים, ודברים שאנחנו לא עושים. אם ננסה לטפל לעומק בנושאים מסויימים, בהכרח לא נטפל בחלק מהנושאים האחרים. כך שאני מקווה שהתהליך הזה יעזור לנו לתעדף טוב יותר, ולחשוב איך נוכל לפעול טוב יותר בעולם. תודה לכם.