ביורק אינגלס: 3 סיפורי אדריכלות בהילוך מהיר

הדיון הציבורי בנושא אדריכלות הוא בדרך כלל הרהורים בתוצאה הסופית, סוג של האובייקט האדריכלי. האם המגדל החדש בלונדון הוא מלפפון או נקנקייה או כלי לסקס?

אז שאלנו את עצמנו לאחרונה אם אנחנו יכולים להמציא פורמט שיספר למעשה את הסיפורים מאחורי הפרוייקטים. אולי לשלב תמונות וציורים ומילים כדי לספר למעשה סיפורים על אדריכלות. וגילינו שלא היינו צריכים להמציא את זה, זה כבר היה קיים בפורמט של ספרי קומיקס.

אז בעיקרון העתקנו את הפורמט של ספר הקומיקס. למעשה אנחנו מספרים את הסיפורים שמאחורי הקלעים, איך הפרוייקטים שלנו התפתחו דרך הסתגלות ואילתור. סוג של דרך המהומה וההזדמנויות והתקריות של העולם האמיתי. אנחנו קוראים לספר הקומיקס הזה "כן זה יותר". שזה כמובן סוג של אבולוציה של הרעיונות של חלק מהגיבורים שלנו.

במקרה הזה, זה ה"פחות זה יותר" של מיס ואן דר רוהא. הוא עורר את המהפכה המודרניסטית. אחריו באה מהפכת הנגד הפוסט-מודרנית. רוברט ונטורי שאומר "פחות זה משעמם". אחריו פיליפ ג'ונסון שהציג (צחוק) אפשר לומר, הוללות, או לפחות פתיחות לרעיונות חדשים עם "אני פרוצה". לאחרונה אובאמה הציג אופטימיות בזמן של משבר כלכלי בעולם.

ומה שאנחנו רוצים לומר עם "כן זה יותר", זה בעיקרון להטיל ספק ברעיון שהחדשנות באדריכלות כמעט תמיד מוגדרת בצורה שלילית, בתור נגד מי או נגד מה אנחנו. הקלישאה של האדריכל הרדיקלי בתור צעיר עצבני שמורד כנגד הממסד. או הרעיון הזה של הגאון הלא מובן, שמתוסכל מזה שהעולם לא מתאים לרעיונות שלו או שלה. במקום מהפכה, אנחנו מעוניינים הרבה יותר באבולוציה. הרעיון הזה שדברים מתפתחים בהדרגה ע"י הסתגלות ואלתור כתגובה לשינויים בעולם.

למעשה, אני חושב שדארווין הוא אחד האנשים שמסבירים הכי טוב את תהליך העיצוב שלנו. העץ האבולוציוני המפורסם שלו יכול להיות כמעט תרשים של הדרך שבה אנחנו עובדים. כמו שאתם יכולים לראות, פרוייקט מתפתח דרך סדרה של דורות של מפגשי עיצוב. בכל מפגש יש יותר מדי רעיונות. רק הטובים ביותר יכולים לשרוד. ודרך תהליך של ברירה אדריכלית, אנחנו יכולים לבחור דגם מאוד יפה. או יכול להיות לנו דגם מאוד פונקציונלי. אנחנו מזווגים אותם. יש להם סוג של צאצאים מוטנטיים. ודרך הדורות האלה ופגישות העיצוב אנחנו מגיעים לעיצוב סופי.

דרך מאוד ישירה להראות את זה, זה ע"י פרוייקט שעשינו לספרייה ומלון בקופנהגן. התהליך העיצובי היה מאוד קשה, כמעט כמו מאבק להישרדות. אבל בהדרגה התפתח רעיון. הרעיון הזה של מגדל רציונלי שנמס עם הסביבה של העיר. סוג של מרחיב את המרחב הציבורי, למה שאנחנו קוראים לו גרסא סקנדינבית של המדרגות הספרדיות ברומא. אבל גם סוג של ציבורי כלפי חוץ, כמו גם כלפי פנים, עם הספרייה.

אבל דארווין לא מסביר רק את ההתפתחות של רעיון אחד. כמו שאתם יכולים לראות, לפעמים תת-מין מסויים מתפצל הלאה. ולעיתים קרובות אנחנו יושבים בישיבת עיצוב ומגלים שיש כאן רעיון מעולה. זה לא באמת עובד בהקשר הזה. אבל בשביל לקוח אחר בתרבות אחרת זה ממש יכול להיות התשובה הנכונה לשאלה אחרת. אז כתוצאה מכך, אנחנו אף פעם לא זורקים דברים. אנחנו שומרים את משרד שלנו כמו סוג של ארכיון של מגוון אדריכלי. אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך אותו.

ומה שאני רוצה לעשות עכשיו, ע"י סיפור בהילוך מהיר, זה לספר את הסיפור של איך שני פרוייקטים התפתחו ע"י הסתגלות ואלתור למקריות של העולם. הסיפור הראשון מתחיל שנה שעברה כשהלכנו לשנחאי להשתתף בתחרות לביתן הדני הלאומי בתערוכה העולמית (אקספו) ב- 2010. וראינו את הבחור הזה, הייבאו הוא הקמע של התערוכה. והוא נראה מוכר בצורה מוזרה. למעשה הוא נראה כמו בניין שעיצבנו למלון בצפון שוודיה. כשהגשנו אותו לתחרות השוודית חשבנו שהוא תכנית ממש מגניבה. אבל זה לא בדיוק נראה כמו משהו מצפון שוודיה. השופטים השוודיים גם לא חשבו ככה. אז הפסדנו.

אבל אז הייתה לנו פגישה עם איש עסקים סיני שראה את העיצוב שלנו ואמר, "וואו, זה הסימן הסיני למילה עם." (צחוק) אז מסתבר שככה רושמים את המילה עם במובן של הרפובליקה העממית של סין. אפילו בדקנו פעמיים. ובאותו זמן, הוזמנו להציג בשבוע התעשייה היצירתית בשנחאי. אז חשבנו שכאילו, זו הזדמנות טובה מדי. אז שכרנו מאסטר של פאנג-שווי. התאמנו את קנה המידה של הבניין כפול שלוש כדי שיתאים לממדים סיניים, והלכנו לסין. (צחוק) אז זה בניין העם, כמו שקראנו לו. אלו שתי פרשניות שלנו, סוג של קוראות את האדריכלות.

זה היה בעמוד הראשי של עיתון ה"ון הויי פאו". וזה הביא את מר ליאנג יו צ'ן, ראש העיר של שנחאי לבקר בתערוכה. והייתה לנו הזדמנות להסביר את הפרוייקט. והוא אמר "שנחאי היא העיר עם הכי הרבה גורדי שחקים בעולם." אבל בשבילו זה היה כאילו הקשר לשורשים נקטע. ועם בניין העם הוא ראה אדריכלות שיכולה לגשר בין חוכמה סינית עתיקה לבין העתיד הפרוגרסיבי של סין. אז כמובן שהסכמנו איתו עמוקות. (צחוק) (כפיים) לצערנו מר צ'ן נמצא עכשיו בכלא בגלל שחיתות. (צחוק)

אבל כמו שאמרתי, הייבאו נראה לנו מאוד מוכר. בגלל שהוא בעצם הסימן הסיני לעם. והם בחרו בקמע הזה בגלל שהנושא של התערוכה היה "עיר טובה, חיים טובים". קיימות. וחשבנו שכמו שקיימות גדלה להיות סוג של רעיון נאו-פרוטסטנטי שזה צריך להכאיב כדי לעשות טוב.

אתם יודעים, אתם לא אמורים לעשות מקלחות ארוכות וחמות. אתם לא אמורים לטוס בחופשות בגלל שזה רע לסביבה. בהדרגה אתה מקבל את הרעיון שחיים ברי-קיימא הם פחות כיפיים מחיים נורמליים. אז חשבנו שזה יכול להיות מעניין להתמקד על דוגמאות שבהן עיר ברת-קיימא בעצם מגבירה את איכות החיים.

אנחנו גם שואלים את עצמנו מה יכולה דנמרק להראות לסין שיהיה רלוונטי? אתם יודעים, זאת אחת המדינות הגדולות בעולם, אחת הקטנות. סין מיוצגת ע"י הדרקון. בדנמרק יש לנו ציפור לאומית, הברבור. (צחוק) לסין יש הרבה משוררים גדולים.

אבל גילינו שברפובליקה העממית תוכנית הלימודים בבתי הספר הציבוריים מכילה שלוש אגדות מאת אן טו שונג, או האנס כריסטיאן אנדרסון, כמו שאנחנו קוראים לו. אז זה אומר שכל 1.3 מיליארד הסינים גדלו עם "בגדי המלך החדשים", "נערת הגפרורים", ו"בת הים הקטנה". זה כמעט כמו חלקיק של תרבות דנית משולב בתוך תרבות סינית.

האטרקציה התיירותית הגדולה ביותר בסין היא החומה הסינית. החומה היא הדבר היחיד שניתן לראות מהירח. האטרקציה התיירותית הכי גדולה בדנמרק היא בת הים הקטנה. שבקושי אפשר לראות אותה מסיורים בנהר. (צחוק)

וזה סוג של מראה את ההבדל בין שתי הערים האלה. קופנהגן, שנחאי, מודרני, אירופאי. אבל אז הסתכלנו על פיתוחים עירוניים חדשים. וראינו שזה רחוב בשנחאי, לפני 30 שנה. הכל אופניים, אין מכוניות. ככה זה נראה היום. הכל פקוק. אופניים כמעט נהיו אסורים בהרבה מקומות.

בנתיים בקופנהגן אנחנו למעשה מרחיבים את מסלולי האופניים. שליש מהאנשים נוסעים באופניים. יש לנו מערכת אופניים חינמית שנקראת "אופני העיר". שאתה יכול להשאיל אם אתה מבקר בעיר. אז חשבנו, למה שלא נציג מחדש את האופניים בסין? אנחנו נתרום 1000 אופניים לשנחאי. אז אם אתם באים לאקספוזיציה, תלכו ישר לביתן הדני. קחו אופניים דניים. ואז תמשיכו עליהם לביתנים האחרים.

כמו שאמרתי, שנחאי וקופנהגן שתיהן ערי נמל. אבל בקופנהגן המים נהיו כל כך נקיים שאתה יכול לשחות בהם. אחד הפרוייקטים הראשונים שאי פעם עשינו היה הבריכה בנמל של קופנהגן. סוג של המשך של המרחב הציבורי אל תוך המים. אז חשבנו שלרוב יש באקספוזיציות האלו הרבה תעמולה ממומנת ע"י המדינה, תמונות, הצהרות, אבל ללא חוויה אמיתית. אז בדיוק כמו עם האופניים, אנחנו לא מדברים על זה. אתם יכולים לנסות את זה. כמו עם המים, במקום לדבר על זה, אנחנו עומדים להשיט מיליון ליטרים של מי נמל מקופנהגן לשנחאי. אז הסינים שיהיו מספיק אמיצים יכולים למעשה לצלול פנימה ולהרגיש כמה נקיים המים.

זה השלב שבו אנשים בדרך כלל מתנגדים כי זה לא נשמע מאוד בר-קיימא להשיט מים מקופנהגן לשנחאי. אבל למעשה ספינות המשא מפליגות עמוסות מסין לדנמרק. ואז הן עוזבות, ריקות, חזרה. אז הרבה פעמים אתה מעמיס מים לשווי משקל. אז אנחנו בעצם יכולים לקבל טרמפ חינם.

ובאמצע בריכת הנמל הזו אנחנו עומדים להציב את בת הים הקטנה האמיתית. אז בת הים האמיתית, המים האמיתיים, והאופניים האמיתיים. וכשהיא לא תהיה, אנחנו הולכים להזמין אמן סיני לפרש אותה מחדש. האדריכלות של הביתן היא סוג של לולאה של תערוכה ואופניים. כשאתה הולך לתערוכה אתה תראה את בת הים ואת הבריכה. אתה תלך מסביב, תתחיל לחפש אופניים על הגג, תקפוץ עליהם ותמשיך לשאר התערוכה.

אז כשלמעשה זכינו בתחרות היינו צריכים לעשות תערוכה בסין שמסבירה את הפרוייקט. ולהפתעתנו קיבלנו את אחד הלוחות שלנו חזרה עם תיקונים מהצנזורה הסינית. דבר ראשון, טייואן לא הופיעה במפה הסינית. זה עניין פוליטי רציני בסין. אנחנו נוסיף את זה. דבר שני, השוונו את הברבור לדרקון. והמדינה הסינית אמרה, "הצעה: שנו לפנדה." (צחוק) (מחיאות כפיים)

אז כששמעו בדנמרק שאנחנו באמת עומדים להזיז את האנדרטה הלאומית שלנו, מפלגת העם הלאומית התרעמה על זה. הם ניסו להעביר חוק נגד הזזת בת הים. אז בפעם הראשונה הוזמנתי לדבר בפרלמנט הלאומי. זה היה מעניין כי בבוקר משעה 9 עד 11 הם דיברו על חבילת ההצלה כמה מיליארדים להשקיע כדי להציל את הכלכלה הדנית. ואז בשעה 11 הם עצרו את הדיון בנושאים הקטנים האלה. ואז מ- 11 עד 1 הם התדיינו האם לשלוח את בת הים לסין או לא. (צחוק) (מחיאות כפיים)

אז לסיכום, אם אתם רוצים לראות את בת הים ממאי עד דצמבר שנה הבאה, אל תבואו לקופנהגן. כי היא עומדת להיות בשנחאי. אם כן תבואו לקופנהגן אתם בטח תראו התקנה ע"י איי ווי-ווי, האמן הסיני. אבל אם הממשלה הסינית תתערב זאת יכולה להיות אפילו פנדה. (צחוק)

אז הסיפור השני שאני רוצה לספר מתחיל למעשה בבית שלי. זאת הדירה שלי. זה הנוף מהדירה שלי. מעבר לנוף הזה של מרפסות משולשות שהלקוח שלנו כינה מרפסת ליאונרדו דיקפריו. והם יוצרים סוג של חצר אחורית מאונכת. שבה, ביום קיץ נעים, אתה יכול להכיר את כל השכנים שלך ברדיוס אנכי של 10 מטר. הבית הזה היא סוג של עיוות של בלוק ריבועי. נסיון לעשות אותו בזיג-זג כדי לוודא שכל הדירות צופות ישר לנוף, במקום לפנות אחת אל תוך השנייה.

עד לא מזמן זה היה הנוף מהדירה שלי. עד שלקוח שלנו קנה את האתר השכן. והוא אמר שהוא עומד לבנות בניין מגורים ליד מבנה חנייה. וחשבנו במקום לעשות ערמה מסורתית של דירות, שיסתכלו ישר לתוך בלוק משעמם של מכוניות, למה שלא נהפוך את כל הדירות לפנטהאוסים, נשים אותם על פודיום של מכוניות.

ובגלל שקופנהגן שטוחה לגמרי, אם אתה רוצה שיהיה לך מדרון דרומי נחמד עם נוף, אתה בעיקרון חייב לעשות אותו בעצמך. אז סוג של חתכנו את הנפח, כדי שלא נחסום את הנוף מהדירה שלי. (צחוק) ובעיקרון החנייה תופסת את החלל הפנימי מתחת לדירות.

ולמעלה בשמש, יש לך שכבה אחת של דירות, שמשלבות את כל הפאר של סגנון החיים הפרוורי, כמו בית עם גינה, עם סוג של נוף עירוני, ומיקום עירוני צפוף. זה הדגם האדריכלי הראשון שלנו. זו תמונה אווירית שצולמה בקיץ שעבר. ולמעשה הדירות מכסות את החנייה. הן נגישות דרך המעלית האלכסונית הזו. זה בעצם מוצר קיים משוויץ. בגלל שבשוויץ יש להם צורך טבעי במעליות אלכסוניות. (צחוק)

והחזית של החניה, רצינו לעשות את החנייה עם אוורור טבעי. אז היינו צריכים לנקב אותה. וגילינו שע"י שליטה בגודל החורים אנחנו יכולים להפוך את כל החזית לתמונה משוחזרת, עצומה ומאווררת. ומכיוון שתמיד כינינו את הפרוייקט "ההר", שכרנו צלם של ההימליאה ביפן לתת לנו תמונה יפה של הר האוורסט, שעשה את כל 3,000 המטרים המרובעים של הבניין ליצירת אומנות. (מחיאות כפיים)

אז אם נכנסים חזרה לחנייה, למסדרונות, זה כמעט כמו להגיע ליקום מקביל ממכוניות וצבעים, אל תוך סוג של נווה מדבר עם נוף דרומי. העץ של הדירה שלך ממשיך לבחוץ ונהיה החזית. אם תמשיך אפילו עוד הוא נהיה גינה ירוקה. וכל הגשם שנופל על ההר בעצם נאסף. ויש מערכת השקייה אוטומטית שמוודאת שהנוף הזה של גינות תוך שנה או שנתיים יהפוך לחורבה של מקדש קמבודי, לגמרי מכוסה בירוק.

אז ההר הוא כמו הדוגמא הראשונה הבנויה שלנו של מה שאנחנו רוצים להתייחס אליו כאל אלכימיה אדריכלית. הרעיון הזה שאתה יכול ליצור, אם לא זהב, אז לפחות ערך נוסף ע"י שילוב של מרכיבים מסורתיים, כמו דירות רגילות וחנייה רגילה, ובמקרה הזה להציע לאנשים באמת הזדמנות להימנע מהבחירה בין חיים עם גינה וחיים בעיר. הם יכולים לקבל את שניהם.

בתור אדריכל זה מאוד קשה לקבוע את סדר היום. אתה לא יכול סתם לומר שעכשיו אתה רוצה לעשות עיר ברת-קיימא במרכז אסיה. בגלל שלא ככה אתה באמת מקבל פרוייקטים. אתה תמיד חייב להסתגל ולאלתר להזדמנויות ולתקריות שקורות, ולמהומה האופיינית לעולם.

דוגמא אחת אחרונה היא שלאחרונה, כמו בקיץ האחרון, ניצחנו בתחרות לעצב בנק לאומי נורדי. זה מנהל הבנק כשהוא עדיין חייך. (צחוק) זה היה במרכז הבירה אז נורא התלהבנו מההזדמנות זאת. לצערנו זה היה הבנק הלאומי של איסלנד.

באותו זמן היה לנו אורח, שר אזרבייג'ן שנכנס למשרד שלנו. לקחנו אותו לראות את ההר. הוא נורא התלהב מהרעיון הזה שאפשר לעשות הרים מאדריכלות. בגלל שאזרבייג'ן ידועה בתור האלפים של מרכז אסיה. אז הוא שאל אותנו אם אנחנו יכולים לדמיין תכנית-על עירונית על אי מחוץ לבירה שיצור מחדש את הצללית של שבעת ההרים החשובים ביותר באזרבייג'ן

אז קיבלנו את הפרוייקט. ועשינו את הסרט הקטן הזה שאני רוצה להראות לכם. לעיתים קרובות אנחנו מכינים סרטים קטנים. אנחנו תמיד מתווכחים הרבה על הפסקול. אבל במקרה הזה היה מאוד פשוט לבחור את השיר (טויין פיקס). אז בעיקרון באקו זה סוג של מפרץ בצורת סהר שמשקיף על האי זירה, האי שאנחנו תכננו. כמעט כמו שרטוט של הדגל שלהם. והרעיון המרכזי שלנו היה לדגום את שבעת ההרים החשובים ביותר של הטופוגרפיה של אזירבג'אן. ולפרש אותם מחדש אל תוך מבנים עירוניים ואדריכליים, המאפשרים מגורים לבני אדם. אז אנחנו ממקמים את ההרים האלה על האי, מקיפים סוג של עמק ירוק מרכזי. כמעט כמו פארק מרכזי.

ומה שהופך את זה למעניין זה שהאי כרגע הוא רק חתיכת מדבר. אין לו צמחייה. אין לו מים. אין לו אנרגיה, שום משאבים. אז אנחנו בעצם עיצבנו את כל האי כמין מערכת אקולוגית אחת, שמנצלת אנרגיית רוח כדי להניע התפלת מים, ולהשתמש במאפיינים התרמיים של המים כדי לחמם ולקרר את הבניינים. וכל המים המתוקים העודפים מסוננים בצורה אורגנית לתוך הנוף, בהדרגה הופכים את אי המדבר לסוג של נוף ירוק ועשיר.

אז אפשר לומר שהיכן שיש פיתוח עירוני בדרך כלל זה קורה על חשבון הטבע, במקרה הזה זה בעצם יוצר את טבע. והבניינים לא רק מדמים את ההרים. הם גם פועלים כמו הרים. הם מגנים מהרוח. הם אוגרים אנרגיית שמש. הם אוגרים מים. אז הם בעצם הופכים את כל האי למערכת אקולוגית אחת.

אז לא מזמן הגשנו את תכנית העל. והיא אושרה. והקיץ הזה אנחנו מתחילים לכתוב את מסמכי הבנייה של שני ההרים הראשונים, במה שעומד להיות האי הלא-פחמני הראשון במרכז אסיה. (כפיים) כן, אולי רק כדי לסכם. אז בדרך מסויימת אפשר לראות איך ההר בקופנהגן התפתח לשבעת ההרים של אזירבג'אן. עם קצת מזל ועוד מעט אבולוציה אולי בעוד 10 שנים זה יכול להיות חמשת ההרים על מאדים. תודה לכם. (מחיאות כפיים)