ביל סטריקלנד מבצע שינוי עם מצגת שקופיות

כבוד גדול הוא לי להיות כאן אתכם. החדשות הטובות הן שאני בהחלט מודע לאחריות שלי לשחרר אתכם מכאן כי אני הדבר היחיד שמפריד ביניכם ובין הבר. [צחוק] והחדשות הטובות הן שאין לי נאום מוכן, אלא קופסה של שקופיות. יש לי כמה תמונות שמייצגות את חיי ואת מה שאני עוסק בו לפרנסתי. למדתי מתוך הניסיון שאנשים זוכרים תמונות הרבה אחרי שהמילים נשכחו. וכך אני מקווה שתזכרו חלק מהתמונות שאחלוק איתכם במשך מספר דקות.

הסיפור התחיל כשהייתי תלמיד תיכון בפיטסבורג, פנסילבניה, בשכונה קשה שכולם כבר התייאשו ממנה. ביום רביעי בצהריים הלכתי במסדרון בית הספר שלי, כשאני עסוק בענייני. היה שם אומן אחד שלימד, שיצר כלי קרמיקה ישן גדול ונפלא. במקרה הסתכלתי דרך הדלת של חדר האומנות. ואם אי פעם ראיתם חימר כשהוא גמור, זה קסם. כל חיי לא ראיתי דבר כזה. אז נכנסתי אל חדר האומנות ואמרתי, "מה זה הדבר הזה?" והוא אמר, "קרמיקה -- ומי אתה?" אמרתי, "אני ביל סטריקלנד. אני רוצה שתלמד אותי לעשות את זה." והוא אמר, "תחתים את המורה של כיתת-האם שלך "שמותר לך לבוא לכאן, ואני אלמד אותך." וכך בשנתיים האחרונות שלי בתיכון, הברזתי מכל השיעורים. [צחוק] אבל היה לי מספיק שכל לתת למורים שהברזתי להם את כלי החרס שיצרתי -- [צחוק] והם נתנו לי ציון עובר. וכך סיימתי את התיכון.

ומר רוס אמר, "אתה חכם מדי מכדי למות, ואני רוצה מצפון נקי, "אז אני עוזב את בית הספר הזה ולוקח אותך איתי." והוא לקח אותי לאוניברסיטת פיטסבורג שם מילאתי בקשת קבלה לקולג' והתקבלתי על תנאי. עכשיו אני נאמן של האוניברסיטה ובטקס המינוי אמרתי, "אני הבחור שהגיע מהשכונה "והתקבל לכאן על תנאי. "אל תוותרו על הילדים העניים כי אתם לא יודעים "מה החיים מזמנים לילדים האלה."

בדקות הקרובות אציג בפניכם מרכז שבניתי בשכונה הכי קשה של פיטסבורג עם שיעור הפשע הגבוה ביותר. הוא נקרא מרכז בידוול להכשרה. זהו בית ספר מקצועי המיועד לעובדים לשעבר בתעשיית הפלדה, לחד-הוריים, ולאמהות נתמכות סעד. אתם זוכרים את תעשיות הפלדה של פיטסבורג? הן כבר לא קיימות. והאנשים שעבדו בהן במצב קשה מאוד. אני בונה אותם מחדש ומעניק להם חיים חדשים.

גילדת מנצ'סטר לאומנים קרויה על שם השכונה שלי. אני אומצתי על ידי הבישוף של הכנסיה האפיסקופלית במשך המהומות. הוא תרם בית טורי, ובבית הטורי הזה ייסדתי את גילדת מנצ'סטר לאומנים, ומהר מאוד למדתי שאם יש באיזור אפיסקופלים, יהיה גם כסף בסביבה. [צחוק] הבישוף אימץ אותי לו לבן. בשנה שעברה דיברתי בטקס האזכרה שלו ואיחלתי לו חיים טובים. שכרתי תלמיד של פרנק לויד רייט, האדריכל, וביקשתי ממנו לבנות עבורי מרכז ברמה עולמית בשכונה הגרועה ביותר של פיטסבורג. הבניין שלי היה מודל מוקטן של שדה התעופה של פיטסבורג. וכשאתם מגיעים לפיטסבורג -- כולכם מוזמנים -- תנחתו בגירסה המוגדלת של הבניין שלי. זהו הבניין. הוא בנוי בשכונה קשה בה האנשים חשובים כמתים.

ואני חושב שאם אתה רוצה להיות מעורב בחיים של אנשים שהתייאשו מהם, אתה צריך להראות כמו הפתרון ולא כמו הבעיה. וכמו שאתם יכולים לראות, יש מזרקה בחצר והמזרקה הזאת נמצאת בחצר כי אני רציתי שהיא תהיה שם. פנקס הצ'קים היה אצלי אז קניתי אותה ושמתי אותה שם. [צחוק] ועכשיו, כשאני נואם בועידות כמו זאת של TED, מוניתי למועצת המנהלים של מוזיאון קרנגי, ובקבלת הפנים שנערכה בחצר שלהם, שמתי לב שיש להם מזרקה כי הם חושבים שלאנשים שמבקרים במוזיאון מגיעה מזרקה. אני חושב שלאמהות נתמכות סעד ולילדים בסיכון ולעובדי פלדה לשעבר מגיעה מזרקה בחיים שלהם. וכך, הדבר הראשון שאתם רואים במרכז שלי בזמן האביב הוא מים שמקבלים את פניכם -- מים הם חיים ומים הם אפשרויות. והם יוצרים יחס וציפיה לתחושות שלך בנוגע לאנשים, לפני שאתה נואם בפניהם. מהמזרקה הזאת בניתי את הבניין הזה.

כפי שאתם יכולים לראות, יש בו אומנות בדרגה עולמית והוא בנוי לפי הטעם שלי כי אני גייסתי את כל הכסף. [צחוק] אמרתי לבן שלי, "כשאתה תגייס את הכסף "תוכל לתלות את הטעם שלך על הקירות." אבל יש לנו שמיכות טלאים וחימר וקליגרפיה, ובכל מקום אליו פונות עיניכם, משהו יפה מביט אליכם בחזרה. זה מכוון. יש לכך מטרה. לפי השקפתי, עולם כזה הוא זה שיכול להביא גאולה לרוח האנשים העניים.

בנינו גם חדר ישיבות. שכרתי נגר יפני מקיוטו, והטלתי עליו לבנות 60 פריטי ריהוט עבור הבניין שלנו. מאז הוא כבר פתח עסק משל עצמו. הוא מרוויח טונות של כסף מבניית רהיטים מותאמים אישית ללקוחות עשירים. ואני קיבלתי 60 פריטי ריהוט עבור בית הספר שלי כי הרגשתי שאמהות נתמכות סעד ועובדי פלדה לשעבר וחד-הוריים זכאים לבית ספר בו יש רהיטים מעשה ידי אומן שיקבלו את פניהם בכל יום, שמכיוון שהם יוצרים אווירה ויוצרים את הגישה שלך לאנשים הרבה לפני שאתה נואם בפניהם.

יש לנו אפילו פרחים במסדרונות, והם לא מפלסטיק, הם אמיתיים והם נמצאים בבניין שלי באופן קבוע. ועכשיו, אחרי שנאמתי נאומים רבים, הייתה לנו חבורת מנהלי תיכון שהגיעה לפגישה איתי והם אמרו, "מר סטריקלנד, "איזה סיפור יוצא דופן ואיזה בית ספר נפלא. "הפרחים במיוחד הותירו עלינו רושם "וסיקרן אותנו איך הפרחים הגיעו לשם" אמרתי, "ובכן, נכנסתי למכונית ונסעתי לחממה "וקניתי אותם והבאתי אותם ושמתי אותם שם." לא צריך כוח משימה או קבוצת מחקר בשביל לקנות פרחים עבור הילדים שלכם. צריך לדעת שהילדים והמבוגרים ראויים לפרחים בחייהם. המחיר שולי אבל המחווה עצומה. וכך, בבניין שלי, שמלא באור שמש ומלא בפרחים, אנחנו מאמינים בתקווה ובאפשרויות. זה בתקופת חג המולד.

הדבר הבא שתראו הוא מטבח של מיליון דולר שנבנה ע"י חברת היינץ -- שמעתם עליהם? הם הצליחו לא רע בעסקי הקטשופ. ובמקרה אני מכיר את החברה הזאת לא רע מכיוון שג'ון היינץ, שהיה הסנאטור שלנו, ונהרג בנסיבות טראגיות בתאונת מטוס -- הוא שמע על השאיפה שלי לבנות בניין חדש, כי הייתה לי קופסת קרטון ששמתי בתוך שקית זבל והסתובבתי איתה בכל פיטסבורג וניסיתי לאסוף כסף בשביל האתר הזה. הוא קרא לי אל המשרד שלו -- שזה כמו ללכת לפגוש את הקוסם מארץ עוץ -- [צחוק] לג'ון היינץ היו 600 מיליון דולר, ולי באותו זמן היו כ-60 סנטים. והוא אמר, "שמענו עליך. "שמענו על העבודה שלך עם הילדים ועם עובדי הפלדה לשעבר, "ואנחנו נוטים לתמוך בשאיפה שלך לבנות בניין חדש. "תוכל לתת לנו שירות רב "אם תוסיף תוכנית קולינארית לתוכנית שלך" -- כי בזמנו בנינו תוכנית מסחר. הוא אמר, "בדרך הזאת נוכל להגשים את מטרות "ההעדפה המתקנת של חברת היינץ." אמרתי, "סנאטור, לא הייתי רוצה להכנס לתחום "שאני לא כל כך מכיר, אבל אני מבטיח לך "שאם תתמוך בבית הספר שלי, אני אבנה אותו "ותוך כמה שנים אני אבדוק שוב "את התוכנית שאתה רוצה." וסנאטור היינץ ישב בשקט רב ואמר, "מה תהיה התגובה שלך "אם אומר שאני נותן לך מיליון דולר?" אמרתי, "סנאטור, נראה לי שאנחנו נכנסים לעסקי ההכשרה בתחום המזון." [צחוק] וג'ון היינץ אכן נתן לי מיליון דולר. והכי חשוב, הוא השאיל לי את מנהל המחקר של חברת היינץ. ושאלנו את תוכנית הלימודים של המכון הקולינארי של אמריקה, שהוא נחשב בעיניהם כהרווארד של בתי הספר לבישול ויצרנו תוכנית בישולי גורמה עבור אמהות נתמכות סעד במטבח הזה ששוויו מיליון דולר בלב מרכז הפשע העירוני. ומעולם לא התחרטנו על כך.

ברצוני להראות לכם חלק מהמזון שהאמהות נתמכות הסעד מכינות במטבח מיליון הדולר. זה התור בקפיטריה שלנו. זהו יום בצק העלים. למה? כי התלמידים הכינו בצק עלים וזה מה שבית הספר אכל כל יום. אבל הרעיון הוא שרציתי להוציא את הסטיגמה מהמזון. שמזון משובח לא נועד רק לעשירים -- מזון משובח מיועד לכולם ואין שום סיבה לכך שלא כולנו נהנה ממנו. וכך בבית הספר שלי, אנחנו נותנים סובסידיות לתוכנית של ארוחת צהריים גורמה לאמהות נתמכות סעד בלב מרכז הפשע העירוני מכיוון שגילינו שזה טוב לבטן שלהן, אבל, בעיקר, זה טוב לראש שלהן. מכיוון שרציתי שהן ידעו בכל יום של חייהן שיש להן ערך במקום הזה שאני קורא לו המרכז שלי.

יש לנו תלמידים שיושבים ביחד, שחורים ולבנים, וגילינו שאפשר לפתור את בעיית הגזענות אם יוצרים סביבה ברמה עולמית כי לאנשים תהיה נטייה להראות לכם התנהגות ברמה עולמית אם תתנהגו אליהם בדרך הזאת. אלו דוגמאות של המזון שאמהות נתמכות סעד מכינות אחרי ששה חודשים בתוכנית ההכשרה. בלי תחכום, בלי מעמד, בלי כבוד, בלי היסטוריה. גילינו שהדבר היחיד שלא בסדר באנשים עניים הוא שאין להם כסף, וזה ניתן לתיקון. הדרך בה חושבים על אנשים קובעת לעיתים קרובות את ההתנהגות שלהם. את זה הכינה תלמידה אחרי 7 חודשים בתוכנית, תלמידה צעירה ומאוד מוכשרת, שהוכשרה ע"י הקונדיטור שלנו. למעשה, אכלתי 7 מהסלסלות האלה והן מצוינות. [צחוק] אין בהן קלוריות. זהו חדר האוכל שלנו. הוא נראה כמו קפיטריה של תיכון ממוצע בעיר ממוצעת באמריקה. אבל אני חושב שזו הדרך בה צריך להתייחס לתלמידים, בייחוד אם הם נדחקו לשוליים.

אנחנו מכשירים טכנאי רוקחות עבור תעשיית התרופות. אנחנו מכשירים טכנאים רפואיים עבור תעשיית הרפואה. ואנחנו מכשירים טכנאי כימיה עבור חברות כמו באייר וקלגון קרבון ופישר סיינטיפיק ואקסון. ואני מתחייב בפניכם שאם תגיעו למרכז שלי בפיטסבורג -- וכולכם מוזמנים -- תראו אמהות נתמכות סעד עוסקות בכימיה אנליטית עם מחשבונים לוגריתמיים, 10 חודשים לאחר כניסתן לתוכנית. אין שום סיבה בעולם שאנשים עניים לא יוכלו ללמוד טכנולוגיה ברמה עולמית. גילינו שצריך לתת להם פרחים ואור שמש ומזון וציפיות ומוזיקה של הרבי ותוכלו לרפא סרטן רוחני בכל עת.

אנחנו מכשירים סוכני נסיעות תאגידיים עבור תעשיית התיירות. אנחנו אפילו מלמדים אנשים לקרוא. הילד עם הפס האדום היה בתוכנית לפני שנתיים -- עכשיו הוא מורה. מגיעים אלי ילדים עם תעודות סיום של תיכון שהם לא מסוגלים לקרוא. ולכן, אתם חייבים לשאול את עצמכם -- איך זה יתכן במאה ה-21 שקיימים בוגרי בתי ספר שלא מסוגלים לקרוא את התעודות שהם מקבלים. הסיבה היא שהמערכת מקבלת החזר הוצאות עבור ילדים שהיא מקיאה מהקצה השני, ולא עבור הילדים שיודעים לקרוא. אני יכול לקחת את הילדים האלה, ותוך 20 שבועות, כשרון מוכח, להביא אותם לרמה של בי"ס תיכון. זה לא עניין גדול. זאת הספריה שלנו ובה רהיטים מלאכת יד נוספים. זוהי תוכנית האומנות שייסדתי ב-1968.

אל תשכחו שאני הילד השחור משנות ה-60 שקרמיקה הצילה את חייו. החלטתי לשחזר את הניסיון שלי עם ילדים אחרים מהשכונה, כאשר התיאוריה הייתה שאם נותנים לילדים פרחים ונותנים להם מזון ונותנים להם אור שמש והתלהבות, אפשר להחזיר אותם לחיים. יש לי 400 ילדים ממערכת החינוך הציבורית של פיטסבורג שמגיעים אלי כל יום לחינוך לאומנות. אלו ילדים שנושרים מבתי ספר ציבוריים. בשנה שעברה הכנסתי 88 אחוז מהילדים האלה לקולג' והממוצע שלי הוא 80 אחוז במשך 15 שנים. גילינו תגלית מדהימה -- אין שום דבר לא תקין אצל הילדים שחיבה ואור שמש ומזון והתלהבות והמוזיקה של הרבי לא יכולים לרפא. עבור כך זכיתי ללוח גדול - איש השנה בחינוך. ניצחתי את כל הדוקטורים כי הבנתי שאם מתנהגים לילדים כמו אל בני אדם, הסיכויים שהם יתנהגו כך גוברים. למה אנחנו לא יכולים ליישם את המדיניות הזאת בכל בית ספר בכל עיר ובכל עיירה נותר בגדר תעלומה עבורי.

אראה לכם מה האנשים האלה עושים. יש לנו קרמיקה וצילום וגרפיקה ממוחשבת. לכל הילדים האלה אין יכולת אומנותית, אין כישרון, אין דמיון, ואנחנו מביאים את טובי האומנים בעולם -- גורדון פארקס היה שם, צ'סטר היגינס היה שם -- ולמדנו שהילדים נעשים דומים לאנשים שמלמדים אותם. למעשה, הבאתי אומנית פסיפס מהוותיקן, אשה אפריקאית-אמריקאית שלמדה את טכניקות הפסיפס העתיקות של הוותיקן. תנו לי להראות לכם מה הם עשו שם. אלו ילדים שכל העולם התייאש מהם, שנשרו מבתי ספר, וזה מה שהם מסוגלים לעשות עם חיבה ואור שמש ומזון ומוזיקה טובה ובטחון.

אנחנו מלמדים צילום. אלו כמה דוגמאות לעבודות של הילדים. הילד הזה זכה במלגה של ארבע שנים בזכות התמונה הזאת. זוהי הגלריה שלנו. יש לנו גלריה ברמה עולמית מכיוון שאנחנו מאמינים שילדים עניים זקוקים לגלריה ברמה עולמית. אז תכננתי אותה. יש לנו סלמון מעושן בפתיחות. יש לנו הזמנה רשמית מודפסת. ומצאתי אפילו דרך להביא את ההורים שלהם. לא יכולתי לקנות הורה לפני 15 שנים. אז שכרתי בחור שנדלק על ישו. הוא גרר אנשים החוצה מברים והציל את חייהם למען האל. אמרתי, "ביל, אני רוצה לשכור אותך, בן אדם. "תצטרך להרגיע קצת את הדיבורים על ישו, "אבל תשמור על ההתלהבות. [צחוק] "אני לא מצליח להביא את ההורים האלה לבית הספר." הוא אמר, "אני אגרום להם להגיע לבית הספר." הוא קפץ לטנדר, נסע לבית של מיס ג'ונס ואמר, "מיס ג'ונס, אני יודע שרצית להגיע לפתיחת התערוכה של הילד שלך, "אבל בטח לא היה לך טרמפ. "אז באתי להסיע אותך." הוא הביא 10 הורים, ואז 20 הורים. ובתצוגה האחרונה שלנו, הופיעו 200 הורים ולא הסענו אף אחד מהם. כי עכשיו זה לא מקובל חברתית לא להופיע כדי לתמוך בילדים שלכם בגילדת מנצ'סטר לאומנות כי אז אנשים חושבים שאתם הורים גרועים. ואין הבדל סטטיסטי בין ההורים הלבנים וההורים השחורים. אמהות יגיעו למקומות בהם הילדים שלהן מקבלים שבחים, בכל זמן, בכל עיירה, בכל עיר. רציתי שתראו את הגלריה הזאת מכיוון שהיא הכי טובה שיש. ובזמן שהילדים משתחררים מהתיכון יש להם 4 תערוכות בקורות החיים שלהם עוד לפני שהם מנסים להתקבל לקולג' כי הכל נמצא כאן למעלה.

צריך לשנות את הדרך בה אנשים רואים את עצמם לפני שאפשר לשנות את ההתנהגות שלהם. ועד היום זה עבד לא רע בכלל. אפילו הוספתי לבניין חדר נוסף, וברצוני להראות לכם אותו. הוא חדש לגמרי. הכנו את השקופית הזאת בדיוק בזמן לוועידה של TED. הצגתי את המצגת הזאת במקום שנקרא עמק הסיליקון והלך לי בסדר גמור. והאשה יצאה מהקהל, ואמרה, "זה היה סיפור נהדר "ומאוד התרשמתי מהמצגת שלך. "הביקורת היחידה שלי היא שהמחשבים שלך קצת מיושנים." שאלתי, "במה את עוסקת ?" והיא אמרה, "אני עובדת עבור חברה שנקראת היולט פקרד." אמרתי, "אז את בעסקי המחשבים?" והיא אמרה, "כן, אדוני." אמרתי, "אז יש פתרון פשוט לבעיה הזאת." אני מאוד שמח לבשר לכם ש-HP וחברת רהיטים בשם סטילקייס אימצו אותנו כמודל הדגמה עבור כל הטכנולוגיה שלהם וכל הרהיטים שלהם עבור ארה"ב. זהו החדר. זהו טקס החנוכה של הקשר. סיימנו את זה בדיוק בזמן להציג זאת בפניכם. הופעת בכורה עולמית של מרכז עיבוד התמונות הדיגיטלי שלנו. [מחיאות כפיים] [מוזיקה]

יש לי רק עוד כמה שקופיות, וכאן הסיפור מתחיל להיות מעניין. הייתי רוצה שתקשיבו עוד כמה דקות ותבינו למה הוא שם ואני כאן. ב-1986 הייתה לי השראה להוסיף אולם מוזיקה בצפון הבניין בזמן הבנייה שלו. בחור בשם דיזי גילספי הגיע לנגן שם כי הוא הכיר את האיש הזה כאן, מרטי אשבי. עמדתי על הבמה הזאת עם דיזי גילספי בבדיקות הסאונד ביום רביעי אחה"צ, ואמרתי, "דיזי, איך זה שבאת למרכז מנוהל ע"י שחורים "באמצע פארק תעשייתי עם שיעור פשע גבוה "שאפילו אין לו מוניטין במוזיקה?" והוא אמר, "כי שמעתי שבנית את המרכז "ולא האמנתי שעשית את זה, אז רציתי לראות בעצמי. "ואחרי שראיתי, אני רוצה לתת לך מתנה." אמרתי, "אתה המתנה." הוא אמר," לא, אדוני, אתה המתנה. "ואני מרשה לך להקליט את הקונצרט, "ואתן לך את המוזיקה. "ואם תרצה למכור אותה מתישהו, אתה צריך לחתום על הסכם "שהכסף יחזור אל בית הספר ויתמוך בו." הקלטתי את דיזי, והוא נפטר אחרי שנה, אבל הוא הספיק לספר לבחור בשם מקוי טיינר מה עשינו והוא הופיע ואמר, "דיזי מדבר עליך בכל מקום, בן אדם, "ואני רוצה לעזור לך." ואז בחור בשם וינטון מרסליס הופיע. ואז נגן בס בשם ריי בראון, וברנש בשם סטנלי טרנטין, ונגן פסנתר בשם הרבי הנקוק, ולהקה בשם תזמורת קאונט בייסי, וברנש בשם טיטו פואנטה, ובחור בשם גארי ברטון, ושירלי הורן, ובטי קרטר, ודקוטה סטייטון וננסי ווילסון כולם הגיעו למרכז הזה באמצע פארק תעשייה, לאולמות מלאים בלב מרכז הפשע העירוני. ואני שמח מאוד לספר לכם שברשותם צברתי עד עכשיו 600 הקלטות של האומנים הגדולים ביותר בעולם, כולל ג'ו וויליאמס שנפטר, והקלטתו האחרונה נערכה בבית הספר שלי. וג'ו וויליאמס ניגש אלי, הניח את ידו על הכתף שלי ואמר, "אלוהים בחר אותך, בן אדם, לבצע את העבודה הזאת "ואני רוצה שהמוזיקה שלי תהיה איתך." וזה הצליח מאוד.

כשהלהקה של בייסי הגיעה, הם כל כך התלהבו מבית הספר שהם החליטו לתת לי את הזכויות למוזיקה. והקלטתי אותה וזכינו במשהו שנקרא גראמי. וכמו טיפש, לא הלכתי לטקס כי לא חשבתי שנזכה. אבל זכינו. והפכנו למפורסמים במדיסון סקוור גרדן. ואז קפצה אלינו תזמורת הג'ז של האו"ם והקלטנו אותם וקיבלנו מועמדות לגראמי שני ברציפות. וכך הפכנו לאחד מאולפני הקלטות הג'ז הצעירים והחמים בארה"ב -- [צחוק] בלב מרכז הפשע העירוני עם שיעור פשע גבוה.

זה המקום כשהוא מלא ברפובליקנים. [צחוק] [מחיאות כפיים] אם הייתם משליכים פצצה בחדר הזה, הייתם מוחקים את כל הכסף בפנסילבניה כי כולו ישב שם; כולל אמא ואבא שלי, שזכו בחייהם לראות את הילד שלהם מקים את הבניין הזה. הנה דיזי, כמו שאמרתי לכם, הוא היה שם. והוא היה שם, טיטו פואנטה, ופט מת'יני וג'ים הול היו שם והקליטו איתנו. זה היה אולפן ההקלטות הראשון שלנו, שהיה ארון המטאטאים. שמנו את המטליות במסדרון וארגנו אותו מחדש ושם הקלטנו את הגראמי הראשון.

זה המתקן החדש שלנו, כולו טכנולוגית וידאו. זהו חדר שנבנה עבור אשה בשם ננסי ווילסון, שהקליטה את האלבום הזה בבית ספר שלנו בחג המולד האחרון. ואם צפיתם במקרה באופרה וינפרי בחג המולד, הוא היה שם וננסי הייתה שם, והם שרו קטעים מהאלבום הזה, שאת הזכויות שלו היא תרמה לבית הספר שלנו. ואני יכול עכשיו לומר לכם בוודאות מלאה, שהופעה אצל אופרה וינפרי מוכרת 10,000 דיסקים. [צחוק] אנחנו עכשיו במקום רביעי במצעדים של מגזין בילבורד, מייד אחרי טוני בנט. ואני חושב שנהיה בסדר.

זה נשרף לגמרי במהומות -- זה ליד הבניין שלי. אז בניתי קופסת קרטון נוספת, וחזרתי לשוטט ברחובות. זה הבניין, וזה המודל, מצד ימין חממת הי-טק ובאמצע - בניין הטכנולוגיה הרפואית. ואני שמח מאוד לספר לכם שהבנייה הסתיימה. יש בו גם דיירי עוגן רבים ב-20 דולר לרגל -- תכפילו את זה פי 3 בלב מרכז הפשע העירוני. וזוהי המזרקה. [צחוק] לכל בניין יש מזרקה. והמרכז הרפואי של אוניברסיטת פיטסבורג הוא דייר עוגן שלקח חצי מהבניין. ועכשיו אנחנו מכשירים טכנאים רפואיים במערכת שלהם. וגם בנק מלון הוא דייר בבניין. ואני אוהב אותם כי הם משלמים את דמי השכירות בזמן. [צחוק] וכתוצאה מהחיבור איתם, אני עכשיו מנהל של התאגיד הפיננסי מלון שקנה את דרייפוס.

וזה נמצא בתהליכי בנייה ברגעים אלה ממש. תכפילו את התמונה פי 4 ותראו את החממה שתיפתח באוקטובר השנה כי אנחנו עומדים לגדל פרחים בלב מרכז הפשע העירוני. ותלמידי תיכון יגדלו סחלבי בן-הפרפר בלב מרכז הפשע העירוני. ויש לנו הסכם עם אחת מהרשתות הגדולות למכור את הסחלבים שלנו בכל 240 החנויות שלהם ב-6 מדינות. והשותפים שלנו הם סחלבי קניון זומה ממליבו, קליפורניה, והם היספנים. וכך ההיספנים והחבר'ה השחורים יצרו שותפות לגידול הי-טקי של סחלבים בלב מרכז הפשע העירוני. ואמרתי לסנאטור שלי שיש סיכוי גבוה שאם הוא יוכל למצוא לכך מימון, ניכנס לטור השמאלי בוול סטריט ג'ורנל. והוא מייד הסכים. קיבלנו את המימון ואנחנו פותחים בסתיו. ואתם צריכים לבוא לראות את זה -- זה יהיה סיפור ענק.

וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. [צחוק] הבניין החום זה הבניין שראיתם ואגלה לכם את הטעות הגדולה שלי. הייתה לי הזדמנות לקנות את כל פארק התעשייה הזה, שהוא במרחק של פחות מ-300 מטר משפת הנהר, עבור 4 מיליון דולר ולא עשיתי את זה. בניתי את הבניין הראשון, ותנחשו מה קרה? הגדלתי את ערכם של הנכסים מעבר לציפיות של כולם והבעלים של הפארק דחו את ההצעה שלי ל-8 מיליון דולר בשנה שעברה. הם אמרו, "אדון סטריקלנד, "אתה צריך לקבל את פרס המנהיג העירוני של השנה "כי העלית את ערכי הרכוש שלנו "מעבר לציפיות הפרועות ביותר שלנו. "אנחנו מודים לך על כך מקרב הלב." ומוסר ההשכל של הסיפור הוא שאתם חייבים להיות מוכנים לפעולה במקרה שהחלומות שלכם אכן מתגשמים.

ולבסוף, התמונה זאת. זה במקום שנקרא סן פרנסיסקו. והתמונה הזאת מופיעה כאן כי הצגתי את השקופיות האלה לפני כמה שנים בפסגה כלכלית גדולה והיה מישהו בקהל שניגש אלי. הוא אמר, "בן אדם, זה סיפור גדול. "אני רוצה אחד כזה." אמרתי, "תודה על המחמאה. במה אתה עוסק?" הוא ענה, "אני מנהל את סן פרנסיסקו. "שמי הוא וילי בראון." אז קיבלתי את המחמאות ואת התשבחות ושכחתי מכל הסיפור. ובאותו סוף שבוע, חזרתי הביתה והרבי הנקוק הופיע במרכז שלנו באותו לילה -- הפעם הראשונה בה פגשתי אותו. הוא נכנס ושאל, "מה זה?" אמרתי, "הרבי, זה הרעיון שלי למרכז הכשרה "לאנשים עניים." והוא אמר, "אלוהים עדי, "במשך 25 שנים היה לי מרכז כזה בראש, ואתה בנית אותו. "ועכשיו אני באמת רוצה לבנות אחד כזה." אמרתי, "איפה תבנה אותו?" והוא אמר, "סן פרנסיסקו." אמרתי, "אתה מכיר במקרה את וילי בראון?" [צחוק] למען האמת, הוא הכיר את וילי בראון, ווילי בראון והרבי ואני נפגשנו לפני 4 שנים לארוחת ערב, והתחלנו לשרטט את המרכז הזה על מפת השולחן. ווילי בראון אמר, "כשם שאני ראש העיר של סן פרנסיסקו "כך אני מבטיח לבנות את הדבר הזה "שיוקדש למען האנשים העניים בעיר הזאת." והוא נתן לי 20 דונם של אדמה במפרץ סן פרנסיסקו והשגנו אדריכל והשגנו קבלן והשגנו את הרבי להנהלה, ואת החברים שלנו ב-HP, ואת החברים שלנו בסטילקייס, ואת החברים שלנו בסיסקו, ואת החברים שלנו בוולס פארגו ובג'ננטק.

ולאורך הדרך פגשתי בחור נמוך אחד בתצוגת שקופיות בעמק הסיליקון. הוא ניגש אלי בסופה. הוא אמר, "בן אדם, זה סיפור לא יאומן. "אני רוצה לעזור לך." אמרתי, "תודה רבה. "במה אתה עוסק?" הוא אמר, "ובכן, הקמתי חברה שנקראת אי-ביי." אמרתי, "נחמד מאוד. "תודה רבה, תן לי את הכרטיס שלך ונדבר מתישהו." לא הבדלתי בין אי-ביי ובין צנצנת המים על הפסנתר. אבל חזרתי למרכז ודיברתי עם אחד מהחבר'ה הטכנולוגיים. אמרתי, "תגיד בן אדם, מה זה אי-ביי?" הוא אמר, "זאת הרשת למסחר אלקטרוני." אמרתי, "פגשתי את הבחור שבנה אותה "והוא נתן לי את הכרטיס שלו." אז צלצלתי אליו ואמרתי, "מר סקול, "הגעתי להערכה יותר עמוקה של זהותך [צחוק] "והייתי רוצה להיות חבר שלך." [צחוק] וג'ף ואני אכן הפכנו לחברים, והוא ארגן קבוצה של אנשים ואנחנו עומדים לבנות את המרכז הזה.

והלכתי לשכונה, שנקראת בייויו-האנטרס פוינט ואמרתי, "ראש העיר שלח אותי לעבוד איתכם "ואני רוצה לבנות איתכם מרכז, "אבל אני לא אבנה שום דבר אם אתם לא רוצים בו. "וכל מה שיש לי זה קופסה של שקופיות." ועמדתי לפני 200 אנשים מאוד כועסים, מאוד מאוכזבים בליל קיץ והמיזוג היה מקולקל והיו 38 מעלות בחוץ, והתחלתי להראות את התמונות האלה. אחרי כ-10 תמונות כולם התחילו להרגע, וגלגלתי את הסיפור ושאלתי, "מה אתם חושבים?" ובסוף החדר, אשה קמה ואמרה, "אני חיה במקום שכוח האל הזה במשך 35 שנים, "ואתה הבן אדם היחיד שהגיע לכאן והתייחס אלינו בכבוד. "אני איתך, בן אדם." והיא שינתה את הלך הרוח של כל הקהל. ואני הבטחתי לאנשים האלה שאני אבנה את הדבר הזה, ושנבנה אותו כמו שצריך. ואני חושב שנוכל להתחיל עוד השנה להקים את ההעתק הראשון של המרכז בפיטסבורג.

אבל פגשתי בחור שנקרא קווינסי ג'ונס והראיתי לו את קופסת השקופיות. וקווינסי אמר, "אני רוצה לעזור לך, בן אדם. "בוא נבנה אחד בלוס אנג'לס." והוא אסף קבוצת אנשים. ואני התאהבתי בו, כמו שהתאהבתי בהרבי ובמוזיקה שלו. וקווינסי אמר, "מאיפה הגיע לך הרעיון של המרכזים האלה?" ואמרתי, "הוא הגיע מהמוזיקה שלך, בן אדם. "כי מר רוס השמיע לנו את האלבומים שלך "כשהייתי בן 16 בכיתת הקדרות, "כשהעולם כולו היה קודר, "והמוזיקה שלך הביאה אותי אל אור השמש." ואמרתי, "אם אני יכול ללכת בעקבות המוזיקה הזאת, "אני אצא אל אור השמש ואני אהיה בסדר. "ואם זה לא נכון, אז איך הגעתי לכאן?"

אני רוצה שכולכם תדעו שאני חושב שהעולם הוא מקום ששווה לחיות בו. אני מאמין בכם. אני מאמין בתקוות שלכם ובחלומות שלכם. אני מאמין בתבונה שלכם. ואני מאמין בהתלהבות שלכם. ונמאס לי לחיות ככה, לעבור מעיר לעיר עם אנשים עומדים בקרנות רחוב עם חורים במקום בו העיניים שלהם היו אמורות להיות, נפשם חבולה. אנחנו לא נצליח כמדינה אם לא נצליח לעשות שינוי. ופנסילבניה - זה עולה 60,000 דולר להחזיק אנשים בכלא, רובם נראים כמוני. זה עולה 40,000 דולר לבנות את בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג זה יותר זול ב-20,000 לבנות בי"ס לרפואה מאשר להחזיק אנשים בבית סוהר. תעשו את החשבון, זה אף פעם לא יעבוד. אני סומך עליכם ואני סומך על אנשים כמו הרבי וקווינסי והקט וריצ'רד ואנשים מאוד הגונים שעדיין מאמינים במשהו. ואני רוצה לעשות זאת במשך כל חיי בכל עיר ובכל עיירה. ואני לא חושב שאני משוגע. אני חושב שאנחנו יכולים להצליח בגדול ואני חושב שאנחנו יכולים לבנות מרכזים בכל רחבי המדינה בתקציב קטן מתקציב בתי הסוהר. ואני מאמין שאנחנו יכולים להפוך את הסיפור לסיפור של שמחה ושל תקווה. העבודה שלי קשה מאוד -- כל הזמן צריך לשחות נגד הזרם כמו דגי הסלמון, תמיד חסר כסף, ויש יותר מדי צרכים. וכך יש נטייה לדיכאון תעסוקתי שמלווה את העבודה שלי. ובמשך הזמן מצאתי את הפתרון לדיכאון - לרכוש חבר בכל עיר וכך לעולם אינך בודד. והתקווה שלי היא שרכשתי מספר חברים כאן הלילה. תודה שהקשבתם למה שהיה לי לומר. [מחיאות כפיים]