בוורלי + דרק ז'ובר - שיעורים לחיים מחתולים גדולים

אנחנו נלהבים במיוחד בכל הקשור לסביבה הפראית באפריקה ולהגנה עליה. ולכן מה שעשינו במסגרת עבודתנו זה להתרכז בחתולים הגדולים האיקוניים. אני יודעת שלאור הסבל האנושי, העוני ואפילו שינוי האקלים הקיצוני בעולם עולה השאלה למה בכלל לדאוג לכמה חתולים בודדים? ובכן, היום אנחנו פה להעביר לכם את השיעור שלמדנו מדמות חשובה ומיוחדת - הנמר הזה.

דרק: ובכן החיים שלנו נראו בעיקרון כמו פרק ארוך מאוד של סי אס אי - משהו כמו 28 שנים. בעיקרון מה שעשינו זה למדנו את המדע ובחנו את ההתנהגות, וראינו מעל 2000 הריגות שנעשו על ידי החיות המדהימות האלו. אבל נושא אחד שהמדע ממש אכזב אותנו לגביו היה נושא האופי, אותו האופי האינדיבידואלי שקיים בחיות אלה. והנה דוגמא מצוינת: מצאנו את הנמרה הזאת בתוך עץ באובב עתיק כבן 2000 שנה, באפריקה, וזהו אותו העץ שבו מצאנו את אמא שלה וגם את סבתא שלה. והיא לקחה אותנו למסע וגילתה לנו משהו מאוד מיוחד - את הגורה שלה, בת 8 ימים. וברגע שמצאנו את הנמרה הזאת, הבנו שאנחנו חייבים להתקרב. ומאז פשוט נשארנו עם הנמרה הזו לאורך ארבע וחצי השנים הבאות- עוקבים אחריה כל יום, ולומדים להכיר אותה, ואת האופי היחודי שלה, וממש לומדים להכיר אותה. אני נועדתי לבלות הרבה מזמני עם כמה נקבות מאוד מאוד מיוחדות, אינדבידואליות ולפעמים מפתות... (צחוק) בוורלי היא ללא ספק אחת מהן, והנמרה הזאת, לגאדמה, היא אחרת והיא שינתה את חיינו.

בוורלי: בילינו בחברתה הרבה מאוד זמן הרבה יותר זמן, למעשה, ממה שאמא שלה בילתה איתה. כשאימא שלה הייתה יוצאת לצוד, אנחנו נשארנו לצלם. בשלב מוקדם של ההיכרות שלנו, פגע ברק בעץ במרחק 20 צעדים מאתנו זה היה מבהיל. והפגיעה המטירה עלינו עלים וגרמה לריח חריף. ונשארו המומים במקום למשך זמן מה, אבל כשהצלחנו לחזור לעצמנו חשבנו על זה ואמרנו - "אוי ואבוי, מה הולך לקרות לגורה הקטנה? היא בטח תקשר לתמיד את המכה המחרישה איתנו". אבל לא היה שום צורך בדאגה. היא הגיחה בריצה דרך הסובך לכיוונינו, ישבה לצידנו, רועדת כשגבה לעבר דרק, ורק הסתכלה סביב. ומאותו היום, למעשה, היה לה נוח איתנו. ואנחנו הרגשנו שאותו היום הוא היום שזיכה אותה בשמה קראנו לה לגאדמה, שמשמעותו "אור מהשמיים".

דרק: מצאנו את האינדיבידואליות הזו במגוון רחב של בעלי חיים ובמיוחד בחתולים. האריה הזה נקרא איתווידומאילה - "המברך באש". ואפשר ממש לראות את זה עליו- זהו האופי שלו. אבל רק בהתקרבות אל החיות ובילוי זמן ממושך איתם אפשר באמת ליצור קשר איתם ולגלות את המאפיינים האישיים שמרכיבים את האופי שלהם.

בוורלי: אבל לאורך המשימה שלנו, נאלצנו לחפש את האזורים הפרועים ביותר של אפריקה. וכרגע זוהי הדלתה של האוקוונגו בבוצואנה. כן, זו אכן ביצה. ואנחנו חיים בה בתוך אוהל. אבל אני מוכרחה להגיד לכם, כל יום הוא מרתק. ויחד עם זאת, הלב שלנו בתחתונים חלק נכבד מהזמן, מכיוון שאנחנו נוסעים דרך מים, באזורים לא מוכרים. אבל אנחנו ממש שם מחפשים ומצלמים חתולים את החתונים האיקוניים.

דרק: אחד הדברים שכולם יודעים עליו, כמובן, הוא שחתולים שונאים מים. ולכן זה היה ממש גילוי בשבילנו גילוי, שאליו יכולנו להגיע רק על ידי מתיחת הגבולות והליכה למקומות שאף אדם שפוי לא יעז, בעידוד מרובה של בוורלי,כמובן והמשכנו פשוט לדחוף לקצה לצאת לשטח, לדחוק ברכב, לדחוק בעצמנו. והצלחנו לגלות שהאריות האלו גדולים ב-15 אחוזים מאריות אחרים, והם מתמחים בציד בפאלו במים.

בוורלי: כמובן שהאתגר האמיתי הוא לדעת מתי להסתובב אחורה. ואנחנו לא תמיד טובים בזה... וביום המסויים ההוא, הערכנו את עומק המים לא נכון. נכנסנו עמוק יותר ויותר, עד שמפלס המים הגיע לגובה החזה של דרק. ושם נתקענו בבור מתחת למים, והרכב שקע בצורה חמורה. למעשה הצלחנו להטביע ציוד צילום בשווי 2 מליון דולר. והגאווה שלנו שקעה ביחד עם הציוד, מה שהיה חמור מאוד, ובנוסף לכל, הצפנו את המנוע.

דרק: וכמובן, אחד החוקים שלנו ברכב אומר שמי שמטביע את האוטו זוכה לשחות עם התנינים... (צחוק) אתם יכולים לראות גם שכל התמונות האלו צולמו מהחלק העליון של הרכב על ידי בוורלי החלק העליון היבש, דרך אגב. (צחוק) אבל בכל המקומות בהם אנחנו נתקעים יש נוף מהמם. לא עבר רגע וקבוצת האריות חזרו לכיווננו ובוורלי זכתה לצלם תמונה מעולה שלהם.

בוורלי: אנחנו באמת מבלים, יום ולילה מנסים לתפוס צילומים יוצאי דופן. ולפני כ20 שנה, עשינו סרט שנקרא "אויבים נצחיים" ובו הצלחנו לתעד התנהגות מטרידה ויוצאת דופן בין שני מינים- אריות וצבועים. באופן מפתיע, הסרט הפך לסרט פולחן. והצלחנו להסביר את זה רק מתוך הבנה שאנשים עושים הקבלות בין הצד האלים של הטבע ומלחמת כנופיות של ימינו.

דרק: זה היה מדהים, בגלל שהיה ברור שהאריה פועל בדיוק באופן ששמו, איתווידומאילה, מייצג. הוא ממוקד בצבוע, והוא ישיג אותו. (קולות של חיות) אבל זה, למיטב הבנתי, הוא כל העניין שלפרטים אלו יש תכונות ואופי יחודי אבל כדי שאנחנו נוכל להבין אותם, אנחנו לא רק דוחפים עצמנו, אנחנו גם חיים לפי כללים מסויימים, לפיהם אסור לנו להתערב. התנהגות מסוג זה קיימת כבר שלושה, ארבעה, חמישה מליון שנים ואנחנו לא יכולים להחליט מה "נכון" ומה "לא נכון". אבל לא תמיד זה קל לנו.

בוורלי: אז כמו שדרק אמר אנחנו חייבים לעבוד בתנאים קיצוניים: טמפרטורה קיצונית, לילות ארוכים חוסר השינה הוא קיצוני. ואנחנו חיים על הקצה חלק גדול מהזמן. במשך 10 שנים, ניסינו לצלם אריות ופילים יחד ומעולם לא הצלחנו עד הלילה המסויים הזה. ואני חייבת להודות שזה היה לילה מטריד במיוחד בשבילי דמעות זלגו על לחיי. רעדתי מחרדה. אבל ידעתי שבשביל לצלם משהו שמעולם לא נראה ומעולם לא תועד. ואני מאמינה שכדאי לכם להשאר איתנו.

דרק: מה שמדהים ברגעים הללו שהם כנראה רגעי השיא בקריירה שלנו - זה שלעולם אין לדעת איך הוא יגמר. הרבה אנשים מאמינים שהמוות מתחיל בעיניים, לא בלב, ולא בריאות. וזו הנקודה שאנשים מאבדים תקווה, או שכל צורת חיים מאבדת תקווה. ואפשר לראות את ההתחלה של זה כאן. הפיל, מעמדת נחיתות ברורה, פשוט מאבד תקווה. אבל כמו שאיבדת אותה אתה יכול לקבל אותה בחזרה. ובדיוק ברגע בו הכל אבוד, משהו אחר קורה, ניצוץ פנימי מצית אותך, רצון כלשהו להילחם - כוח הרצון החזק שלכולנו יש שלפיל הזה יש, הצורך בשימור עצמי, שקיים גם אצל החתולים הגדולים. לכל צורת חיים יש את הרצון לשרוד, להלחם, לחדור מחסום מנטאלי ולהמשיך להלחם. ובשבילנו, בדרכים רבות, הפיל הזה הפך להיות סמל של השראה בשבילנו, סמל של תקווה, בעודנו ממשיכים בעבודתנו.

(מחיאות כפיים)

ועכשיו בחזרה לנמרה. בילינו הרבה מזמננו איתה, לומדים להכיר ולהבין את האינדיוידואליות שלה, את האופי שלה, ויכול להיות שלקחנו את זה טיפה רחוק מדי. ככל הנראה לקחנו אותה כמובן מאליו ואולי היא לא אהבה את זה כל כך. הנושא כאן הוא על זוגות שעובדים ביחד לכן אני חייב להודות שבתוך האוטו יש לנו חוקים די נוקשים לבוורלי ולי. בוורלי יושבת בצד אחד איפה שכל ציוד הצילום שלה, ואני יושב בצד השני במרחב שלי. החלוקה הזאת חשובה לנו מאוד.

בוורלי: אבל כשהגורה הקטנה ראתה שאני עזבתי את מושבי וטיפסתי לחלק האחורי של הרכב להביא ציוד, היא עלתה על הרכב כחתול סקרן על מנת לסקור ולחקור. זו הייתה תופעה של ממש, והיינו מלאי תודה שהיא בוטחת בנו כל כך. אבל במקביל, דאגנו שהיא תפתח את זה להרגל ותקפוץ על רכב של מישהו אחר, וזה עלול להתפתח בדרך אחרת לגמרי - היא עלולה לחטוף יריה כתוצאה מכך. ולכן ידענו שאנחנו חייבים להגיב מהר. והדרך היחידה שחשבנו שאפשר, מבלי להפחיד אותה, היה לדמות נהמה כמו שאמא שלה נוהמת - מין שריקה וקול. אז דרק הפעיל את המזגן באוטו - מאוד יצירתי.

דרק:זו הייתה הדרך היחידה בשבילי להציל את הנישואים, כי בוורלי הרגישה שאני מחליף אותה אתם מבינים. (צחוק) אבל ברצינות, זו הייתה הדרך בה הנמרה הקטנה הזאת הביעה את אישיותה העצמאית. אך דבר לא הכין אותנו למה שקרה בשלב הבא של מערכת היחסים שלנו, כשהיא החלה לצוד.

בוורלי: כשהיא צדה לראשונה, התרגשנו מאוד זה היה כמו לצפות בטקס הסיום שלה. הרגשנו כמו הורים מאמצים. וכמובן שלא היה לנו ספק שהיא הולכת לשרוד מעכשיו. אבל רק כשראינו את גור הבובינים נתפס בחוזקה לפרוותה של אימו הבנו שמשהו מאוד מיוחד הולך לעבור על לגאדמה. ברור, הבבון הקטן היה כל כך תמים, הוא אפילו לא הסתובב וברח. מה שזכינו לראות במשך השעות הקרובות היה מיוחד במינו. היה מדהים לראות איך היא סחבה אותו למקום מבטחים, מגנה עליו מפני הצבוע. ולאורך החמש שעות הבאות, היא טיפלה בו. הבנו שלמעשה אנחנו לא באמת יודעים הכל, ושהטבע הוא כל כך לא צפוי, כך שאנחנו חייבים להיות פתוחים אליו כל הזמן.

דרק: נכון, היא לא הייתה כל כך עדינה איתו. (צחוק) אבל למעשה, מה שצפינו בו היה מרתק. בגלל שהיא גורה שרוצה לשחק, אבל באותו הזמן, היא גם טורפת שרוצה להרוג, אבל נמצאת בקונפליקט עם עצמה בגלל שהתחילה להראות סימני אמהות. האינסטיקטים האמהיים שלה נכנסו לפעולה, בדיוק כמו נערה צעירה בדרכה לבגרות. והחוויה הזאת לקחה אותנו לרמה חדשה של הבנת האישיות שלה.

בוורלי: וכמובן, בלילה הם התכרבלו אחד עם השניה. וישנו למשך שעות. אבל אני חייבת לספר, כולם תמיד שואלים אותי "מה קרה לבבון הקטן?" הוא אכן מת. ואנחנו מאמינים שזה קרה בגלל הקור המקפיא של לילות החורף.

דרק: אז בשלב זה, אני מאמין הייתה לנו מושג ברור של משמעות המילה שימור. יצא לנו לעבוד עם החתולים המיוחדים האלו. היינו חייבים לכבד אותם ולחגוג אותם. ולכן, בעזרת נשיונאל גאוגרפיק, יצרנו את "יוזמת החתולים הגדולים" כדי לזרז את תהליך השימור, לדאוג לחתולים הגדולים שאנו אוהבים ואז הייתה לנו ההזדמנות להסתכל על חמישים השנה האחרונות לראות לאיזה שינוי הצלחנו כולנו לגרום. כשבוורלי ואני נולדנו, היו כ450,000 אריות וכיום ישנם רק 20,000. גורלם של הטיגריסים לא יותר טוב. מ - 45,000 נשארו בסביבות ה- 3,000.

אוכלוסיית הברדלסים התרסקה למטה עד ל - 12,000 נמרים צנחו גם כן מ - 700,000 ל - 50,000 בלבד. במשך כל התקופה היוצאת דופן שבה עבדנו עם לגאדמה, תקופה של קצת יותר מחמש שנים, 10,000 נמרים נורו, באופן חוקי על ידי ציידי ספארי. והנמרים האלו לא היו היחידים שנהרגו במשך אותה התקופה. קיימת תופעה של ציד לא חוקי בכמויות אדירות. כנראה באותה הכמות כמו של הציד החוקי. זה פשוט לא מאפשר קיום. אנחנו מעריצים אותם ואנחנו מפחדים מהם. ואם זאת כבני אדם, אנחנו רוצים לגנוב את כוחותיהם. היו זמנים בעבר שרק מלכים לבשו את עורו של הנמר, אבל היום התופעה קיימת בטקסים ופולחנים שונים, אצל מרפאים וכהנים מסורתיים. בהסתכלות על כפותיו של האריה שפשטו את עורו, זה מזכיר בצורה מצמררת יד של בן אדם. וזה אירוני מכיוון שהגורל שלהם מונח בידינו.

דרק: קיים שוק לסחר בעצמות, שגדל בקצב מהיר. בדרום אפריקה הכניסו לאחרונה עצמות של אריות לשוקץ עצמות של אריות ושל טיגריסים נראים בדיוק אותו הדבר, ולכן תעשיית השכר בעצמות של אריות תגרום בעקיפין לחיסול אוכלוסיית הטיגריסים. יש לנו בעיה אמיתית, כמו הבעיה שיש לאריות, האריות הזכרים. המספר של 20,000 האריות שהזכרנו קודם הוא בעצם הטעיה, מכיוון שקיימים בערך 3,000 או 4,000 אריות זכרים, והם כולם ככולם חולים באותה המחלה. מחלת השאננות, השאננות שלנו. בגלל שצייד הוא ספורט, קיימת פעילות שכולנו מודעים אליה ואנחנו מוחלים עליה. וזה כנראה מכיוון שלא באמת ראינו אותה כמו שאנחנו היום.

בוורלי: חשוב לי להזכיר שכשאריה נהרג, זה מפרק לגמרי את כל הלהקה. זכר חדש מגיע לאזור ומשתלט על הלהקה, וכמובן, הורג את כל הגורים ולפעמים גם את הנקבות שמגנות על הגורים. ולכן אנחנו מעריכים שבין עשרים לשלושים אריות נהרגים על כל אריה שתלוי על הקיר באיזשהו מקום מרוחק.

דרק:מה שהחקירה שלנו גילתה, זה שהאריות הם חיוניים. הם חיוניים לסביבת המחיה. אם הם יעלמו, כל המערכת האקולוגית באפריקה תעלם. בשנה יש הכנסה של כ - 80 מיליארד דולר מתיירות סביבתית באפריקה. לכן, לא מדובר רק בדאגה לאריות, אלא גם לקהילות שלמות באפריקה. אם הם יעלמו, הכל יעלם. אבל מה שיותר מטריד אותי מסיבות רבות זה שבעודנו מפרידים עצמנו מהטבע, מנתקים עצמנו רוחנית מהחיות האלו, אנחנו מאבדים תקווה, ומאבדים את הקשר הרוחני, את הכבוד שלנו, הדבר הזה בתוכנו שמחבר בינינו לבין כוכב הלכת.

בוורלי: אנחנו חייבים להבין, בהסתכלות לתוך העיניים של האריות והנמרים הללו שמדובר בהתעוררות קריטית. ולכן, מה שאנחנו עושים, בפברואר אנחנו מוציאים סרט שנקרא "האריה האחרון". ו"האריה האחרון" הוא בדיוק מה שקורה לנו עכשיו. זה המצב בו אנחנו נמצאים - מצב האריות האחרונים. זה המצב הצפוי, אם לא נתעורר ונעשה משהו, המישורים האלו יהיו ריקים לגמרי מחתולים גדולים, ואז, בתורו, כל השאר יעלם. ובכנות, אם אנחנו לא מסוגלים להגן עלייהם, תהיה לנו עבודה קשה לנסות להגן על עצמנו.

דרק: הדבר ההתחלתי שדיברנו עליו ולפיו אנחנו חיים, השימור ההוא, שכולו עוסק בכבוד ובקבלה - הוא מה שאנחנו צריכים באמת כנראה. אנחנו חייבים את זה. אנחנו מכבדים ומקבלים אחד את השני כגבר, כאישה וכקהילה וכחלק מהעולם הזה, ואנחנו צריכים להמשיך בכך.

ולגאדמה? למעשה כל שאנחנו יכולים לדווח זה שהפכנו לסבא וסבתא...

(צחוק)

בוורלי ודרק: תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)