בן סונדרדס: מה הטעם לצאת מהבית?

אני מתפרנס בעצם מגרירת מזחלות, אז לא נורא קשה להתקיל אותי עם שאלות אינטלקטואליות, אבל בכל זאת אקריא את השאלה הזו, מראיון שנערך מוקדם יותר השנה: "מבחינה פילוסופית, האם הזרם המתמיד של מידע גוזל את יכולתנו לדמיין או מחליף את חלומותינו ושאיפותינו? הרי אם מישהו, היכנשהו, כבר עושה את זה ואנו יכולים לקחת בכך חלק באופן וירטואלי, אז בשביל מה לטרוח לצאת מהבית?"

בד"כ מציגים אותי כחוקר קטבים. איני בטוח שזה הכי מתקדם או הכי המאה ה-21 מבחינת תיאור משרה, אך עד כה ביליתי מעל 2 אחוזים מכל חיי באוהל בחוג הארקטי, כך שאני מרבה למדי לצאת מהבית. ואני משער שמטבעי אני אדם של עשייה, יותר מאשר אדם שצופה בדברים או הוגה בהם, ובפיצול הזה, בפער בין רעיונות ופעולה, בו אנסה כעת לעסוק בקצרה.

התשובה הכי תמציתית לשאלה "מדוע?" שמציקה לי כבר 12 שנה נזקפת לזכותו של הבחור הזה, האדון בעל המראה המופקר שעומד מאחור, שני משמאל, ג'ורג' לי מלורי, שרבים מכם ודאי מכירים את שמו. שנראה לאחרונה ב-1924 כשהוא נעלם בין העננים בקרבת פסגת האוורסט. הוא היה - ואולי לא - האדם הראשון שטיפס על האוורסט, יותר מ-30 שנה לפני אדמונד הילרי. איש אינו יודע אם הוא הגיע לפסגה. זו עדיין תעלומה. אבל הוא נודע בשל הביטוי שטבע, "כי הוא שם." אני לא בטוח שהוא אכן אמר זאת, אין הרבה הוכחות לכך, אבל מה שהוא כן אמר, בעצם הרבה יותר יפה, ושוב, הדפסתי את זה. אקריא לכם:

"השאלה הראשונה שוודאי תשאל ושעלי לנסות להשיב עליה, היא: 'איזו תועלת יש בטיפוס על האוורסט?' ותשובתי הברורה תהיה, 'אין שום תועלת. אין שמץ של רווח שאפשר להפיק מכך.' נכון, אולי נלמד משהו על התנהגות הגוף האנושי בגובה רב, ואנשי הרפואה אולי ישתמשו בממצאינו במידה מסוימת בתחום התעופה, אבל פרט לכך לא יצמח מזה דבר. לא נחזיר איתנו גרם אחד של זהב או כסף, ושום אבן-חן, פחם או ברזל. לא נמצא אפילו מטר רבוע אחד של אדמה שאפשר לשתול בה ולגדל מזון. כך שאין בכך שום תועלת. אם אינך יכול להבין שיש באדם משהו שמגיב לאתגר של ההר הזה, והוא יוצא לעמוד באתגר זה, שהמאבק הוא מאבק החיים עצמם: למעלה, תמיד למעלה, אז לא תבין מדוע אנו יוצאים לשם. מה שאנו מפיקים מהרפתקה זו הוא רק שמחה טהורה, והרי שמחה היא מטרת החיים. אנו לא חיים כדי לאכול ולעשות כסף. אנו אוכלים ועושים כסף כדי שנוכל ליהנות מהחיים. זו משמעות החיים, ולכך החיים נועדו."

אבל הטיעון של מלורי, שעזיבת הבית, והיציאה להרפתקות נשגבות אלה הם שמחה וכיף, לא לגמרי עולה בקנה אחד עם נסיוני האישי. הכי רחוק שאי-פעם הרחקתי מדלת ביתי היתה באביב 2004. עדיין לא ברור לי מה בדיוק עבר עלי אז, אבל תכננתי לצאת למסע-יחיד, ללא סיוע, לחציית האוקיינוס הארקטי עקרונית, תכננתי לצעוד מהחוף הצפוני של רוסיה ועד לקוטב הצפוני, ואחר להמשיך עד לחוף הצפוני של קנדה. איש טרם עשה זאת. הייתי אז בן 26. המון מומחים אמרו שזה בלתי-אפשרי, וברור שאימי לא התלהבה מהרעיון. [צחוק]

המסע מתחנת מזג-אוויר קטנה שבחוף הצפוני של סיביר ועד לנקודת ההתחלה הסופית שלי, שולי הקרח הצף, חוף האוקיינוס הארקטי, ארך כחמש שעות, ואם מישהו מכם ראה את פליקס באומגרטנר העשוי ללא-חת עולה למטוס, ולא סתם צונח ממנו, ודאי תעריכו את החששות שלי, כשישבתי במסוק שרעם צפונה, ואת התחושה, אם בכלל חשתי משהו, של סופי הממשמש ובא. ישבתי שם וחשבתי, למה לעזאזל הכנסתי את עצמי. היה קצת כיף, היתה טיפת שמחה. הייתי בן 26, ואי זוכר שישבתי שם והבטתי על המזחלת שלי. המגלשיים שלי היו מוכנים, היה לי טלפון לווייני, רובה ציד, למקרה שאותקף ע"י דוב קוטב. אני זוכר שהבטתי דרך החלון וראיתי את המסוק השני. שנינו טסנו ברעם מנועים דרך השחר הסיבירי המדהים הזה, והרגשתי קצת כמו שילוב של ג'ייסון בורן (סוכן חשאי) ו-וילפרד טסיג'ר (כתב מסעות). במקום כלשהו הייתי די גאה בעצמי, אך באופן כללי הייתי מפוחד לגמרי.

אותו מסע ארך 10 שבועות, 72 יום. לא ראיתי איש. את התמונה הזו צילמנו ליד המסוק. ופרט לכך לא ראיתי איש במשך 10 שבועות. הקוטב הצפוני תקוע באמצע הים, אז עשיתי את המסע על פניו הקפואים של האוקיינוס הארקטי. נאס"א תיארה את התנאים באותה שנה כגרועים ביותר שתועדו עד אז. גררתי 180 קילו של מזון, דלק וציוד, כ-400 ליברות. הטמפרטורה הממוצעת במשך עשרת השבועות היתה מינוס 35. הכי קר היה מינוס 50. אז שוב, לא היה בזה מי יודע כמה כיף.

אבל אחד הדברים הקסומים במסע הזה, היה, מפני שצעדתי מעל הים, על קרום הקרח הצף, הנסחף והנע הזה, שצף על גבי האוקיינוס הארקטי, היה שזו סביבה שנמצאת בהשתנות מתמדת. הקרח ללא הרף זז, נשבר, נסחף מסביב, קופא שוב, כך שהנוף שראיתי במשך 3 חודשים כמעט נועד לעיני בלבד. איש לא יראה ולא יוכל לראות לעולם את המראות, את הנופים, שאני ראיתי במשך 10 שבועות. ונראה לי שזה הטיעון הטוב ביותר בעד עזיבת הבית. אני יכול לנסות לספר לכם איך זה היה, אבל לעולם לא תדעו איך זה היה, וככל שאנסה להסביר כמה בודד חשתי, הייתי האדם היחיד בשטח של 14 מיליון קילומטרים רבועים, היה קר, קרוב למינוס 75 ביום גרוע עם רוח, ככל שאכביר מלים, הן תקצרנה מלהביע וכל תיאור שלי יהיה עלוב. ולכן נראה לי שהעשייה עצמה, הנסיון לחוות, לעסוק בדבר, לעשות את המאמץ, יותר מאשר לצפות ולתהות, רק שם אפשר למצוא את המשמעות האמיתית של החיים, את התמצית שאנו יכולים להפיק מן השעות והימים שלנו. אבל הייתי מוסיף כאן אזהרה. מנסיוני, יש משהו ממכר בכך שטועמים את החיים על קצה גבול היכולת האנושית. ואינני מתכוון רק בתחום ההעזה האדוארדיאנית המאצ'ואית המטופשת, אלא גם בתחומים כמו ריפוי סרטן הלבלב, יש בכך משהו ממכר, ובמקרה שלי, נראה לי שמשלחות לקוטב אינן שונות בהרבה מהתמכרות לקראק. אינני יכול להסביר לכם כמה זה טוב. תצטרכו לנסות בעצמכם, אבל יש לזה הכוח לשרוף את כל הכסף שאני מצליח להשיג, להרוס כל מערכת יחסים שאי-פעם הייתי בה, אז תיזהרו בשאיפותיכם.

מלורי סבר שיש משהו באדם שמגיב לאתגר שבהר, ואני תוהה אם יש משהו באתגר עצמו, במאמץ, ובמיוחד באתגרים הגדולים, הרציניים והבלתי-גמורים שהאנושות ניצבת לעומתם, שקוראים לנו, ומנסיוני, אין ספק שזה כך. יש אתגר בלתי-גמור אחד שקורא לי מזה רוב חיי הבוגרים.

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור. זהו תצלום של קפטן סקוט וצוותו. סקוט ניסה, לפני מעט יותר ממאה שנה, להיות האדם הראשון שיגיע לקוטב הדרומי. איש לא ידע מה יש שם. זה היה לגמרי לא ממופה באותה עת. ידענו יותר על פני השטח של הירח מאשר על מרכז אנטארקטיקה. סקוט, כפי שרבים מכם ודאי יודעים, נוצח במירוץ זה ע"י רואלד אמונדסן וצוותו הנורבגי, שהשתמש בכלבים ובמזחלות. סקוט וצוותו נעו ברגל, כשכל החמישה לבושים בריתמות וגוררים מזחלות, והם הגיעו לקוטב ומצאו שהדגל הנורבגי כבר שם, ואני מניח שהיו די ממורמרים ומיואשים. כל החמישה פנו לאחור והחלו לצעוד בחזרה לעבר החוף וכל החמישה מתו במסע חזרה.

יש היום איזו סברה מוטעית שכל זה נעשה לשם המחקר וההרפתקה. כשאני מדבר על אנטארקטיקה, אנשים מרבים לשאול, "זה מעניין, האם מנחת הטלוויזיה ההיא לא עשתה את זה באופניים?" או, "נחמד מאד. סבתא שלי יוצאת לשיט לאנטארקטיקה בשנה הבאה. יש סיכוי שתיפגשו?" [צחוק]

אבל מסעו של סקוט נותר לא-גמור. איש לא צעד ממש מחוף אנטארקטיקה עד לקוטב הדרומי ובחזרה מאז. אפשר לקבוע שזהו המאמץ הנועז ביותר של תור הזהב של התגליות בתקופה האדוארדית, ונראה לי שהגיע הזמן, בהינתן כל הדברים שגילינו במרוצת המאה הנוכחית החל מטיפול בצפדינה ועד לוחות סולריים, שהגיע הזמן שמישהו ייקח על עצמו לסיים את המלאכה. וזה בדיוק מה שאני נערך לבצע.

כעת חיה בשנה הבאה, באוקטובר, אני מוביל צוות של שלושה. יידרשו לנו כ-4 חודשים לבצע את המסע הזה חזרה. זה קנה המידה. ברור שהקו האדום הוא במחצית הדרך לקוטב. עלינו לפנות לאחור ולחזור על עקבותינו. אני מודע לאירוניה בכך שאני מודיע לכם שאנו נכתוב בלוגים ונצייץ. תוכלו לחוות איתנו בעקיפין ובאופן וירטואלי לאורך כל המסע כפי שאיש טרם עשה עד כה. ולי יהיו 4 חודשים לחשוב סוף-סוף על תשובה תמציתית וחכמה לשאלה, "למה?"

חיינו היום יותר בטוחים ונוחים מאי-פעם. ודאי שכבר אין הרבה ביקוש למגלים בימינו. יועץ התעסוקה שלי בבית הספר מעולם לא העלה זאת כאפשרות. אילו רציתי לדעת, למשל, כמה כוכבים יש בשביל החלב, מה גילם של ראשי הענק באי הפסחא, מרביתכם הייתם ודאי מוצאים מיד את התשובה מבלי שאפילו תצטרכו לקום מהכיסא. ובכל זאת, אם יש משהו שלמדתי ב-12 השנים שעברו שבהן גררתי דברים כבדים בכל מיני מקומות קרים, הרי זה שהשראה וצמיחה של אמת יכולות לנבוע רק ממצוקה ואתגר. מהתרחקות ממה שנוח ומוכר ומיציאה אל הבלתי-נודע. החיים מזמנים לכולנו סערות לרכב עליהן וקטבים לצעוד אליהם, ולדעתי, לפחות כדימוי, כולנו יכולים להפיק תועלת מעזיבת הבית לעתים קצת יותר קרובות, אם רק נוכל לגייס את האומץ לכך. אני בוודאי דוחק בכם לפתוח את הדלת ממש קצת ולהסתכל במה שיש בחוץ. תודה רבה לכם. ;[מחיאות כפיים]