בן סונדרס עושה סקי לקוטב הצפוני

זה אני. שמי הוא בן סונדרס. אני מתמחה בגרירת דברים כבדים במקומות קרים.

ב-11 במאי בשנה שעברה עמדתי לבד בקוטב הצפוני הגיאוגרפי. הייתי בן האדם היחידי בשטח השווה בגודלו לפעם וחצי שטחה של אמריקה 14,245 קילומטרים רבועים. יותר מ-2000 אנשים טיפסו על האוורסט. 12 אנשים עמדו על הירח רק ארבע כולל אותי עשו סקי לבד לקוטב הצפוני. ואני חושב שהסיבה לכך היא [מחיאות כפיים] --תודה רבה--אני חושב שהסיבה לכך היא טוב, זה כמו שכריס אמר, מטורף זה מסע הנמצא בדיוק בקצה היכולת האנושית עשיתי סקי באורך המקביל ל 31 מרתונים גב אל גב. 1287 קילומטרים ב 10 שבועות וגררתי את כל האוכל לו הייתי זקוק האספקה, הציוד, שק השינה, זוג תחתונים אחד להחלפה-- כל מה שהייתי צריך לכמעט שלושה חודשים (צחוק) מה שאנחנו ננסה היום לעשות, ב 16 הדקות וקצת שנותרו לי יהיה לנסות ולענות על שלוש שאלות. הראשונה היא למה? השניה היא איך אתה הולך לשירותים במינוס 40. "בן, קראתי באיזשהו מקום שבמינוס 40, עור חשוף מקבל מכת קור תוך פחות מדקה, אז איך אתה עונה לקריאתו של הטבע?" אני לא רוצה לענות על שאלות אלו עכשיו. אני אחזור אליהם בסוף. שאלה שלישית: איך אתה מתעלה על זה? מה הדבר הבא?

הכל התחיל ב 2001 המשלחת הראשונה שלי עם בחור בשם פן אהדו--בחור מנוסה מאד. זה היה מסע החניכה שלי אל הקוטב. ניסינו לעשות סקי מקבוצת האיים הזאת פה למעלה, סברניה זמליה, אל הקוטב הצפוני. והדבר שמרתק אותי לגבי הקוטב הצפוני, הקוטב הצפוני הגיאוגרפי,זה שהוא נמצא במרכז הים. זה הכי טוב שהמפה יכולה להציע, ובכדי להגיע לשם אתה צריך לגלוש על קרום קרח קפוא, קרום צף של קרח על האוקינוס הארקטי. דברתי עם כל המומחים. קראתי המון ספרים ולמדתי הרבה מפות וטבלאות. אבל הבנתי בבוקר היום הראשון שאין לי שום מושג למה הכנסתי את עצמי.

הייתי בן 23. אף אחד בגיל שלי לא ניסה שום דבר דומה לזה, ומהר מאד, כמעט כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. הותקפנו ע"י דוב קוטב ביום השני. קבלתי מכת קור בבוהן שמאל. התחיל להגמר לנו האוכל. שנינו היינו די רעבים ואיבדנו המון משקל. כל מיני תנאי מזג אוויר לא רגילים, תנאי קרח קשים מאד. היה לנו ציוד תקשורת מיושן מאד. לא יכלנו להרשות לעצמו טלפון לוויני, אז היה לנו HF רדיו. אתם יכולים לראות שני מקלות סקי בולטים החוצה מגג האוהל. הנה חוט משתלשל לשני הצדדים. זו היתה האנטנה שלנו. היה לנו פחות משעתיים של תקשורת דו כיוונית עם העולם החיצון במשך חודשיים. בסופו של דבר, נגמר לנו הזמן. עשינו סקי למרחק של 400 מייל. נשארו לנו קצת יותר מ 200 מייל בכדי להגיע לקוטב, ונגמר לנו הזמן. נכנסו עמוק מידי לתוך הקיץ, הקרח התחיל להינמס דברנו ברדיו עם טייס המסוק הרוסי, והם אמרו "תראו חבר'ה, נגמר לכם הזמן. אנחנו באים לאסוף אתכם". הרגשתי שנכשלתי, בכל ליבי הייתי כישלון.

היעד היחיד, החלום היחיד שהיה לי מאז שאני יכול לזכור- ואפילו לא הייתי קרוב. במהלך הסקי בטיול הראשון, היו לי שתי סירטוני וידיאו דימיוניים שחזרו שוב ושוב בראשי כאשר הדרך היתה קשה, רק בכדי לשמור על המוטיבציה. הראשון היה להגיע לקוטב עצמו. יכולתי לראות בבהירות, אני מניח שזה צולם מדלת מסוק, מוזיקת רוק מתנגנת ברקע, והיה לי מקל סקי עם דגל אנגליה, מתנופף ברוח. יכולתי לראות את עצמי תוקע את הדגל בקוטב, אתם יודעים רגע נפלא--המוזיקה מגיעה לקרשנדו. הסרטון השני שדימיינתי הוא שחזרתי חזרה לנמל התעופה היתרו ושוב יכולתי לראות בבהירות נורות המבזק של המצלמה הפפרצי, ציידי החתימות, סוכני הספרים מגיעים בכדי להחתים אותי על עסקה. וודאי,בסופו של דבר אף אחד משני אלה לא קרה. לא הגענו לקוטב ולא היה לנו כסף בכדי לשלם למישהו שיעשה לנו יחסי ציבור, ככה שאף אחד לא שמע על המשלחת.

וכשחזרתי להיתרו אימי הייתה שם, אחי היה שם סבתי היתה שם-- היה לה דגל אנגליה קטן. (צחוק) וזה בערך הכל. חזרתי לגור עם אמא שלי. הייתי מותש פיזית, ושבר כלי מבחינה נפשית, החשבתי את עצמי ככישלון. הייתי אישית בחובות עצומים על המשלחת הזאת, שכבתי על הספה של אמא שלי, יום אחרי יום, רואה טלוויזיה. אחי שלח לי מסרון, זה היה ציטוט מהסימפסון. זה אמר, "ניסתי כמיטב יכולתך ונכשלת כישלון חרוץ. השיעור הוא: אל תנסה אפילו." (צחוק)

בהילוך מהיר שלוש שנים קדימה, בסוף קמתי מהספה, והתחלתי לתכנן משלחת נוספת. הפעם, רציתי לחצות מצד לצד, לבד הפעם, מרוסיה, בצד העליון של המפה, עד הקוטב הצפוני, איפה שנמצא העיקול במרכז, ומשם לקנדה. אף אחד לא חצה את האוקינוס הארקטי לבד. שני נורווגים עשו את זה ב 2000. אף אחד לא עשה את זה לבד. מטפס הרים איטלקי מאד מפורסם מאד ריינולד מסנר, ניסה את זה ב 1995 והוא חולץ אחרי שבוע. הוא תאר את המסע הזה כפי 10 יותר מסוכן מהאוורסט. ומאיזשהי סיבה זה מה שרציתי לעשות. אבל ידעתי שבכדי שיהיה לי איזשהו סיכוי לחזור הביתה בחתיכה אחת, ועוד לחצות כל הדרך לקנדה, הייתי חייב לנקוט בגישה קיצונית. זה אמר הכל: החל מהשבחת מברשת השינים המנוסרת במשקל של פחות משני גרם ועד לעבודה עם אחד מתזונאים הטובים בעולם על פיתוח אסטרטגיה חדשה לגמרי, אסטרטגית תזונה מהפכנית מאפס 6000 קלוריות ליום.

והמסע החלה בפברואר שנה שעברה. צוות תמיכה גדול. היה לנו צוות צילום, כמה אנשי לוגיסטיקה, חברה שלי, צלם. טסנו בריטיש איירוייז למוסקבה. הצעד הבא היה מסיביר לקרסנויארסק, בטיסה רוסית פנימית בחברה הנקראת קראשאייר, מאוויית ק-ר-א-ש. צעד הבא, שכרנו מטוס רוסי די וותיק שיטיס אותנו לעיר הנקראת קטנדה, שהייתה סוג של סוף הצויליזציה. הצלם שלנו, שהתגלה כנוסע די לחוץ במקרה הטוב, ממש שאל את הטייס, לפני שנכנסו למטוס, כמה זמן הטיסה תמשך? והטייס-טייס רוסי- בפנים חסרי הבעה ענה, 6 שעות- אם נחיה. (צחוק) הגענו לקטנגה. אני חושב שהבדיחה היא שקטנדה אינה סוף העולם, אבל אתה יכול לראות אותו משם. (צחוק) זו היתה אמורה להיות שהייה של לילה אחד. נתקענו שם 10 ימים. היה שם סוג של סכסוך על תשלום וודקה\דלק בין טייסי המטוס והאנשים שהיו בעלי המטוס, אז אנחנו נתקענו. לא יכולנו לזוז. לבסוף, בבוקר היום ה11, קיבלנו אור ירוק, העמסנו את המסוקים- שני מסוקים טסים במבנה-- שהורידו אותי בקצה גוש הקרח. היו לנו 45 דקות מטורפות של צילומים כשהמסוק עדיין היה שם התראיינתי בטלפון הלוויני וכל היתר טיפסו חזרה למסוק וואם,הדלת נסגרה, והייתי לבד.

ואני לא יודע אם אי פעם אמצא מילים לתאר את הרגע הזה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה על לרוץ חזרה לדלת לדפוק על הדלת ולומר "תראו חברה לא חשבתי על זה עד הסוף." (צחוק) ובכדי לעשות את הדברים גרוע יותר, אתם יכולים לראות נקודה לבנה למעלה בפינה הימנית של המסך זה ירח מלא

בגלל שעוכבנו ברוסיה, כמובן, הירח המלא מביא איתו את הגאות הגבוה והנמוכה ביותר כשאתה עומד על פני השטח הקפואים של הים גאות ושפל גבוהים אומרים בעיקר שדברים מעניינים הולכים לקרות־־הקרח יתחיל לזוז סביב סחבתי־ כמו שאתם יכולים לראות־ שתי מזחלות סך הכל 95 ימים של אוכל ודלק 180 קילו־־ זה כמעט 400 פאונד כשהקרח היה שטוח יכולתי בקושי לסחוב את שתיהן כשהקרח לא היה שטוח לא היה לי שום סיכוי הייתי צריך לסחוב אחת־ להשאיר אותה־ ולחזור לשניה פשוט הלכתי הלוך וחזור דרך מה שנקרא קרח דחוס הקרח נמחץ תחת הזרמים של האוקינוס הרוחות הגאות והשפל נאסא תיארו את תנאי הקרח בשנה שעברה כגרועים ביותר שהיו מאז שיש רישומים בנושא. וקרח כל הזמן נסחף גוש הקרח כל הזמן נסחף. עשיתי סקי לתוך רוח חזיתית 9 מתוך 10 שבועות שהייתי לבד בשנה שעברה נסחפתי לאחור רוב הזמן השיא שלי היה מינוס שניים וחצי מייל קמתי בבוקר־ פרקתי את האוהל־ עשיתי סקי צפונה במשך שבע וחצי שעות הרכבתי את האוהל בחזרה והייתי שניים וחצי מייל אחורה מאיפה שהתחלתי פשוט לא יכולתי לעמוד בקצב בו הקרח היה נסחף

(וידיאו) אז זה היום ה 22 אני שוכב באוהל מתכונן לצאת מזג האויר פשוט מחריד נסחפתי לאחור חמישה מייל בלילה האחרון יותר מאוחר במסע הבעיה לא היתה הקרח היא הייתה המחסור בקרח -- מים פתוחים ידעתי שזה הולך לקרות. ידעתי שהאזור הארקטי מתחמם ידעתי שהיו יותר מים פתוחים והיה לי נשק סודי בשרוול זה היה טכניקה קטנה של חיקוי בעלי חיים דובי קוטב באוקינוס הארקטי נעים בקווים ישרים אם הם מגיעים למים הם מטפסים פנימה ושוחים לצד השני אז פיתחנו חליפה יבשה -- עבדתי עם קבוצה בנורווגיה -- מבוססת על סוג של חליפת השרדות -- שאני מניח שטייסי מסוק לובשים -- שאני יכול הייתי להיכנס אליה. היא עלתה מעל מגפי, מעל הכפפות, היא כיסתה פני ואטמה די טוב סביב הפנים. וזה אמר שאני יכול לעשות סקי מעל קרח דק מאד ואם אפול פנימה, זה לא יהיה סוף העולם. ובנוסף, במקרה הכי גרוע, אני פשוט אוכל לקפוץ ולשחות לצד השני ולגרור את המזחלת אחרי. טכנולוגיה די מהפכנית, גישה קיצונית -- אבל היא עבדה מושלם.

עוד דבר מוצלח שעשינו שנה שעברה היה עם ציוד התקשורת. ב 1912 במשלחת של שקלטון היה בחור אחד שנקרא תומס אורד ליס הוא אמר "החוקרים של 2012 אם ישאר מה לחקור, יסחבו ללא ספק טלפונים אלחוטיים בכיסים שעליהם מורכבים טלסקופים אלחוטיים." טוב אורד ליס טעה בערך בשמונה שנים. זה הטלפון האלחוטי שיש לי בכיס, טלפון לוויני מסוג אירדיום. הטלסקופ האלחוטי היה מצלמה דיגיטלית ששכבה בכיס שלי. ובכל יום מתוך 72 הימים שבהם הייתי לבד על הקרח כתבתי בבלוג שלי מהאוהל, שולח כתבות קטנות ליומן, שולח מידע על המרחק שעברתי תנאי הקרח, הטמפרטורה -- ותמונה יומית. זיכרו ב 2001 היו לנו פחות משעתיים של תקשורת רדיו עם העולם החיצון. שנה שעברה כתבתי בבלוג ישר ממסע שתואר כמסוכן פי 10 מהאוורסט. לא הכל היה הי טק. זה ניווט קוראים לזה וויט אוט כשיש לך הרבה ערפל, עננות נמוכה, הרוח מתחילה להרים את השלג. אתה לא יכול לראות יותר מידי. אתם יכולים לראות את הסרט הצהוב שקשור לאחד ממקלות הסקי שלי. נווטתי בעזרת כיוון הרוח. סוג של שילוב מוזר בין טכנולוגיה מתקדמת לטכנולוגיה ישנה.

הגעתי לקוטב ב 11 במאי. זה לקח לי 68 יום להגיע לשם מרוסיה ולא היה שם כלום. (צחוק) לא היה אפילו מקל (קוטב באנגלית) בקוטב. לא היה שם כלום, בדיוק בגלל שזה ים מוכסה בקרח, זה נסחף. תקע שם דגל, תשאיר אותו שם, מהר מאד הוא יסחף בד"כ לכיוון קנדה או גרינלנד. ידעתי את זה אבל ציפיתי למשהו. תערובת מוזרה של רגשות: כבר היה חם למדי בשלב הזה, הרבה מים פתוחים מסביב, וכמובן התרוממות רוח, כי הגעתי לשם בכוחות עצמי, אבל מתחיל לעכל שהסיכוי שלי להגיע כל הדרך עד קנדה שעדיין היתה במרחק 400 מייל היו קלושים במקרה הטוב. ההוכחה היחידה שיש לי שהייתי שם זאת התמונה המטושטשת של ה GPS שלי. אביזר הניווט הלוויני. אתם יכולים לראות -- יש שם 9 ושורת אפסים ברצף. 90 מעלות צפון, זה בדיוק הקוטב הצפוני. לקחתי תמונה של זה. ישבתי על המזחלת שלי. עשיתי סוג של יומן וידיאו קצר. צילמתי כמה תמונות. הוצאתי את הטלפון הלוויני. חממתי את הבטריה בבית השחי. חייגתי שלושה מספרים. חייגתי לאמא שלי. חייגתי לחברה שלי, חייגתי למנכ"ל של הספונסר שלי. וקבלתי שלושה משיבונים. (צחוק) (וידאו): 90. זאת היתה הרגשה מיוחדת כל כדור הארץ מסתובב מתחת לרגליים שלי. כל העולם מתחתי. בסוף תפסתי את אמא שלי.היא עמדה בתור בסופרמרקט. היא התחיל לבכות. היא בקשה ממני לחזור אליה. (צחוק).

המשכתי לעשות סקי שבוע נוסף אחרי הקוטב. רציתי להגיע הכי קרוב לקנדה שיכולתי לפני שהתנאים יהיו מסוכנים מדי בכדי להמשיך. זה היה היום האחרון שלי על הקרח. כאשר דברתי אם מנהלי הפרויקט שלי, הם אמרו "תראה בן, התנאים נעשים מסוכנים מידי. יש אזורים ענקיים של מים פתוחים מדרום למיקום שלך. אנחנו רוצים לאסוף אותך. בן האם אתה יכול לחפש מסלול נחיתה?" זה היה המראה מחוץ לאוהל שלי כאשר קיימתי את שיחת הטלפון הגורלית הזו. מעולם לא ניסיתי לבנות מסלול נחיתה לפני כן.טוני, מנהל המשלחת אמר, "תראה בן, אתה חייב למצוא 500 מטר של קרח עבה,שטוח ובטוח." חתיכת הקרח היחידה שיכלתי למצוא -- זה לקחת לי 36 שעות של סקי בנסיון לאתר מסלול נחיתה -- בדיוק 473 מטר. מדדתי את זה בעזרת מקלות הסקי שלי. לא ספרתי לטוני. לא ספרתי את זה לטייסים. חשבתי שזה יאלץ להספיק. (וידאו): או, או, או, או, או, או,

זה עבד. נחיתה די דרמטית -- המטוס עבר מעל המסלול 4 פעמים, ואני קצת דאגתי שהוא לא הולך לנחות בכלל. ידעתי שלטייס קוראים טרוי. ציפיתי שמישהו שנקרא טרוי שטס למחייתו יהיה בחור קשוח למדי. יצאו לי העינים מהחורים בפעם שהמטוס נחת, רגע די חזק. חשבתי אני צריך להכין את עצמי לקראת המפגש עם טרוי אני אמור להיות החוקר מהסוג הקשוח ומחוספס. המטוס נע לעבר המקום בו עמדתי. הדלת נפתחה. הבחור הקפץ החוצה. הוא היה בערך בגובה הזה. הוא אמר "הי השם שלי הוא טרוי". (צחוק) טייסת המשנה היתה בחורה בשם מוניקה. היא ישבה שם לבושה במעין סוודר סרוג-ביד. הם היו האנשים הכי פחות מצ'ואים שאי פעם פגשתי, אבל הם עשו לי את היום. טרוי -- טרוי עישן סיגריה על הקרח, הוא צילם מספר תמונות. הוא -- טיפס חזרה על הסולם. הוא אמר "פשוט -- פשוט כנס אחורה." הוא זרק את הסיגריה החוצה כשנכנס קדימה, ואני טיפסתי לחלק האחורי של המטוס. (צחוק) המטוס נסע הלוך חזור על המסלול כמה פעמים, קצת לשטח אותו, והוא אמר "טוב אני עומד -- אני הולך לנסות את זה." ואז הוא -- עכשיו למדתי שזה התרגולת הרגילה, אבל בזמנו זה די הדאיג אותי. הוא שם את היד שלו על המצערת. אתם יכולים לראות שהשליטה על המנועים נמצאת בכלל על הגג של תא הטייס. זה המוט הקטן הזה שם. הוא שם את היד על המצערת. מוניקה בעדינות שמה את היד שלה על שלו. ואני חשבתי "אלוהים הנה זה בא, זה הכל או כלום." שועטים קדימה. קופצים על המסלול ולבסוף ממריאים. אחד המגלשיים מקצצים רכס של קרח לחוץ בסוף המסלול, פונים. יכולתי לראות לתוך תא הטייס, טרוי נאבק בהגאים, והוא בדיוק מוריד יד אחת, שולח אותה לאחור, מזיז את הכפתור על הגג של תא הטייס, וזה היה שלט "הדקו את חגורות הביטחות" שאתם יכולים לראות פה על הקיר. (צחוק) ורק מן האויר יכולתי לראות את התמונה הגדולה. כמובן, כשאתה על הקרח, אתה יכול לראות רק מכשול אחד בכל פעם, בין אם זה רכס של קרח לחוץ או מים פתוחים. וזה בטח הסיבה מדוע לא נכנסתי לצרות על בחירת מסלול נחיתה קצר מידי. אני מתכוון, זה ממש התחיל להשבר.

מדוע? אני לא חוקר במובן המסורתי. אני לא מצייר מפות תוך כדי שאני עושה סקי; כולם יודעים איפה זה הקוטב הצפוני. בקוטב הדרומי יש בסיס מדעי גדול. יש שם מנחת. יש שם בית קפה וחנות לתיירים. בשבילי כל הסיפור הוא לחקור את הגבולות של הגוף האנושי, לחקור את גבולות הפיזיולוגיה, הפסיכולוגיה והטכנולוגיה. אלו דברים שמרגשים אותי. וזה גם על פוטנציאל, ברמה האישית. זוהי, בשבילי, הזדמנות לחקור את הגבולות -- ממש לדחוף את הגבולות של הפוטנציאל העצמי שלי, לראות כמה אפשר למתוח אותו. ובאופן כללי יותר, זה מדהים אותי איך אנשים חיים את חייהם ורק מגרדים את קצה הפונטציאל שלהם, עושים רק שלושה, או ארבעה או חמישה אחוזים ממה שהם באמת יכולים. ככה, שבמבט הכללי אני מקווה שהמסע הזה היה הזדמנות להלהיב אנשים אחרים לחושב על מה שהם רוצים לעשות עם הפוטנציאל שלהם, ומה הם רוצים לעשות עם כמות הזמן הקטנה שיש לכל אחד מאיתנו על הכוכב הזה. זה הכי קרוב שאני יכול בכדי לסכם את זה.

השאלה הבאה, איך אתה עונה לקריאתו של הטבע במינוס 40 מעלות? התשובה היא כמובן זהו סוד מסחרי ולשאלה האחרונה, מה הלאה? הכי מהר שאפשר, אם תהיה לי דקה לסיום, אכנס יותר לפרטים. מה הלאה: אנטרטיקה. המקום הכי קר, הכי גבוה, בעל הרוחות החזקות ביותר בעולם. בסוף 1911, תחילת 1912 היה מרוץ להיות הראשון בקוטב הדרומי: הלב של יבשת אנטרטיקה. אם אתה כולל את מדף הקרח, אתם יכולים לראות שמדף הקרח רוס-- זה הגדול כאן למטה-- מדף הקרח רוס הוא בגדול של צרפת. אנטרטיקה, אם אתה כולל את מדפי השלג, היא פעמים הגודל של אוסטרליה-- זה מקום גדול. והיה מרוץ להגיע לקוטב בין אמונדסן, הנורווגי--לאמונדסן היה כלבים ומזחלות-- וסקוט, הבחור הבריטי, קפטן סקוט. לסקוט היה סוג של סוסי פוני,כמה טרקטורים וכמה כלבים וכל אלו השתבשו, וסקוט וארבעת אנשים הצוות שלו סיימו את המסע ברגל. הם הגיעו לקוטב בסוף ינואר 1912 והדגל הנורווגי כבר היה שם. היה שם אוהל ומכתב למלך הנורווגי. הם הסתובבו, במטרה לחזור לחוף, וכולם מתו במסע חזרה. מאז אף אחד מעולם לא עשה סקי -- זה היה לפני 93 שנים -- מאז אף אחד לא עשה סקי מהחוף של אנטרטיקה לקוטב ובחזרה. כל משלחת שאולי שמעתם אליה לקוטב הדרומי או שהוטסה מהקוטב או שהשתמשה ברכבים או כלבים או עפיפונים בכדי לחצות -- אף אחד מעולם לא עשה את המסע חזרה. אז זו התוכנית. אני הולך לעשות את זה עם שותף. זה פחות או יותר הכל.

מחשבה אחרונה לפני שאני חוזר לסיפור עם השירותים עשיתי-- והייתי אמור לסרוק את זה ושכחתי-- אבל יש לי-- תעודה מבית ספר. הייתי בן 13. וזה יושב ממוסגר מעל השולחן בבית. וכתוב שם, "לבן חסרה תנופה מספקת בכדי להשיג משהו בעל ערך." (צחוק) (מחיאות כפיים) אם למדתי משהו: אף אחד אחר אינו בעל סמכות על הפוטנציאל שלך. אתה האדם היחיד שיכול להחליט כמה רחוק תוכל להגיע ולמה אתה מסוגל. גבירותי ורבותי, זה היה הסיפור שלי. תודה רבה לכם. תודה רבה לכם.