בן דנלפ מדבר על חיים נלהבים

"Yo napot, pacak!" שכפי שמישהו כאן חייב לדעת, אומר "מה נשמע, חברים?" בהונגרית השפה הייחודית, שאינה הינדו-אירופאית, שבהתחשב בעובדה שהמגוון הקוגניטיבי מאויים לפחות כמו מגוון היצורים החיים על כוכב הלכת הזה, מעטים היו יכולים לדמיין לה עתיד כלשהו אפילו לפני מאה או שתיים. אבל הנה זה : "Yo napot, pacak!" אמרתי שמישהו פה חייב בוודאי לדעת, מכיוון שלמרות שאין כ"כ הרבה הונגרים מלכתחילה, ושככל הידוע לי, אין אף לא טיפה אחת של דם הונגרי בעורקיי, בכל צומת קריטי בחיי היה שם לצידי חבר או מורה דרך הונגרי. יש לי אפילו חלומות שמתרחשים בנופים שאני מזהה כנופים של סרטים הונגריים, במיוחד הסרטים המוקדמים של מיקלוש יאנצ'ו.

אז איך אני מסביר משיכה מסתורית זו? יתכן שהסיבה היא שמדינת הולדתי, דרום קרוליינה, שאינה קטנה בהרבה מהונגריה של ימינו, דמיינה לעצמה פעם עתיד כמדינה עצמאית. וכתוצאה מאותה עזות מצח עיר הולדתי נשרפה עד ליסודותיה בידי צבא פולש, חוויה שעלתה בגורל ערים וכפרים הונגריים רבים לאורך ההיסטוריה הארוכה והסוערת שלה. או אולי זה מכיוון שבתור מתבגר בשנות ה-50 דודי הנרי, שהוקיע את הקו קלוקס קלאן - וכתוצאה מכך הופצץ וצלבים נשרפו בחצרו - בצל איום במוות, לקח את אשתו וילדיו למסצ'וסטס לשם בטחונם וחזר לדרום קרוליינה לעמוד מול הקלאן לבדו. זה היה מעשה מאוד הונגרי, כפי שיכול להעיד כל מי שזוכר את 1956. וכמובן, מדי פעם הונגרים המציאו את המקבילה שלהם לקלאן.

ובכן, זה נראה לי שנוכחות הונגרית זו בחיי קשה להסבירה, אבל בסופו של דבר אני מייחס אותה להערצה לאנשים בעלי מודעות מוסרית מורכבת - שלהם מורשת של אשמה ותבוסה שקולה כנגד העזה ואי-ציות. זה אינו הלך מחשבה טיפוסי לרוב האמריקאים. אבל הוא בלתי נמנע בעצם לכל ההונגרים. אז, "Yo napot, pacak!"

חזרתי לדרום קרוליינה אחרי 15 שנה "בתוך שדה התירס הזר" (ציטוט משיר של קיטס) בסוף שנות השישים בהתנשאות חסרת הזהירות של התקופה, במחשבה שאציל את אנשי. לא משנה שהם התקשו להכיר בכך שנזקקו להצלה. עמלתי בכרם ההוא רבע מאה לפני שעשיתי את דרכי לממלכת הצדיקים הקטנה שבצפון המדינה, מוסד להשכלה גבוהה בשם קולג' וופורד שהיה מסונף לכנסייה המתודיסטית. לא ידעתי דבר על וופורד, ואפילו פחות מכך על מתודיזם, אך בטחוני חזר ביום הראשון בו לימדתי בקולג' וופורד כשמצאתי, בין השומעים בכיתתי, הונגרי בן 90, מוקף בקבוצת נשים אירופיות בגיל העמידה שתפקדו כפמליה של Rhinemaidens (נימפות מן האופרה "טבעת הניבלונגים" של ואגנר).

שמו היה סנדור טסלר. הוא היה אלמן שובבי שאשתו וילדיו מתו ושנכדיו חיו במרחק רב. בהופעתו דמה למהטמה גנדי - ללא איזור החלציים ובתוספת מגפיים אורתופדיים. הוא נולד ב-1903 בפרובינציות של האימפריה האוסטרו-הונגרית הישנה, במה שמאוחר יותר הפך ליוגוסלביה. הוא היה מנודה כילד, לא מכיוון שהיה יהודי - הוריו לא היו דתיים מאוד בכל מקרה - אלא מכיוון שנולד עם קלאבפוט, מצב שבימים ההם דרש הכנסה למוסד וסדרה של ניתוחים מכאיבים מגיל שנה ועד 11. כאיש צעיר, הוא הלך לביה"ס התיכון לעסקים בבודפשט. ושם היה חכם כפי שהיה צנוע, ונהנה מהצלחה משמעותית, הסיום ולאחר מכן כאשר נכנס להנדסת טקסטיל, הצלחה זו המשיכה. הוא בנה מפעל אחד אחרי השני. הוא נישא והוליד שני בנים. היו לו חברים במקומות גבוהים שהבטיחו לו שהוא בעל ערך רב לכלכלה.

פעם, על פי הוראותיו, הוא הוזעק באמצע הלילה על ידי שומר הלילה באחד ממפעליו. שומר הלילה תפס עובד שגנב גרביים - זה היה בית חרושת ללבנים, והוא פשוט הצמיד את המשאית לרציף הטעינה וגרף פנימה הרים של גרביים. מר טסלר ירד למפעל והתעמת עם הגנב ואמר, "אבל מדוע אתה גונב ממני? אם אתה זקוק לכסף, עליך רק לבקש." שומר הלילה, שראה כיצד העניינים התנהלו והתמלא במרמור אמר "ובכן, אנחנו עומדים לקרוא למשטרה, נכון?" אבל מר טסלר השיב, "לא, זה לא יהיה נחוץ. הוא לא יגנוב מאיתנו שוב."

ובכן, יתכן שהיה נאיבי מדי, מכיוון שהוא נשאר במקומו זמן רב אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, ואפילו אחרי שהמעצרים וההגליות החלו בבודפשט. הוא נקט באמצעי הזהירות הפשוט של הכנסת כמוסות ציאניד לתליונים שהוא ומשפחתו יכלו לענוד סביב צווארם. ואז, יום אחד, זה קרה: הוא ומשפחתו נעצרו, ונלקחו לבית מוות על גדות הדנובה. בימים המוקדמים ההם של הפתרון הסופי, זו היתה ברוטליות מעשה ידי-אומן - אנשים הוכו למוות וגופותיהם הושלכו לנהר, אבל אלו שנכנסו לאותו בית מוות מעולם לא יצאו משם בחיים. ובתפנית שלא הייתם מאמינים לה בסרט של סטיבן שפילברג, המפקד שפיקח על ההכאה הברוטלית הזו היה אותו גנב שגנב גרביים מבית החרושת ללבנים של מר טסלר. זו היתה הכאה ברוטלית. ובאמצע הברוטליות הזו, אחד מבניו של מר טסלר, אנדרו, הביט מעלה ואמר, "האם עכשיו הזמן לקחת את הכמוסה, אבא?" והמפקד הנאצי, שאחר כך נעלם מן הסיפור, רכן מטה ולחש לתוך אוזנו של מר טסלר, "לא, אל תיקח את הכמוסה. העזרה בדרך." והמשיך בהכאה.

אך העזרה - העזרה היתה בדרך, וזמן קצר אחר כך מכונית הגיעה מהשגרירות השוויצרית. הם הוברחו למקום מבטחים. הם סווגו מחדש כאזרחים יוגוסלביים והצליחו להישאר צעד אחד לפני רודפיהם למשך המלחמה, שורדים שריפות והפצצות ובסוף המלחמה, מעצר בידי הסובייטים. קרוב לוודאי שלמר טסלר היה כסף בחשבונות בנק שוויצרים. מכיוון שהוא הצליח לקחת את משפחתו בתחילה לבריטניה ואז ללונג איילנד, ואז למרכז תעשיית הטקסטיל בדרום האמריקני. שהיתה, במקרה, ספרטנבורג, דרום קרוליינה. שם היה ממוקם קולג' וופורד. ומר טסלר החל הכל מחדש, ושוב השיג הצלחה כבירה, במיוחד אחרי שהמציא תהליך לייצור בד חדש שנקרא סריגה כפולה.

ואז בשנות החמישים, אחרי פס"ד שקבע שהפרדה על רקע גזעי אינה חוקית, כשהקלאן קמו לתחייה בכל רחבי הדרום, מר טסלר אמר, "שמעתי את הדיבורים האלו לפני כן." והוא התקשר לעוזר הראשי שלו ושאל, "איפה באזור הזה, הגזענות היא הארסית ביותר?" "ובכן, מר טסלר. אני מעריך שזה בקינגס מאונטיין." "טוב. קנה לנו אדמה כלשהי בקינגס מאונטיין, ואז הודע שאנחנו עומדים לבנות מפעל גדול שם." האיש עשה כפי שהורה לו, וזמן קצר אחר-כך מר טסלר זכה לביקור מראש העיר הלבן של קינגס מאונטיין. עכשיו, עליכם לדעת שבאותו זמן תעשיית הטקסטיל בדרום היתה ידועה לשמצה בהיותה מופרדת גזעית. ראש העיר הלבן ביקר את מר טסלר ואמר, "מר טסלר, אני בטוח שאתה עומד לשכור עובדים לבנים רבים." מר טסלר אמר לו "אתה תביא לי את העובדים הטובים ביותר שתוכל למצוא, ואם הם טובים מספיק, אשכור אותם." הוא גם זכה לביקור ממנהיג הקהילה השחורה, כומר, שאמר, "מר טסלר, אני מקווה שאתה עומד לשכור עובדים שחורים למפעל החדש שלך." הוא קיבל אותה תשובה: "אתה תביא את העובדים הטובים ביותר שתוכל למצוא, ואם הם טובים מספיק, אני אשכור אותם." רצה הגורל והכומר השחור עשה את עבודתו טוב יותר מראש העיר הלבן, אבל זה לא כאן ולא שם. מר טסלר שכר 16 גברים, שמונה לבנים, שמונה שחורים.

הם עמדו להיות הקבוצה הראשונית שלו, מנהלי העבודה העתידיים שלו. הוא התקין את הציוד הכבד שנדרש לתהליך החדש שלו במחסן נטוש בקרבת קינגס מאונטיין, ובמשך חודשיים 16 הגברים האלו יחיו ויעבדו יחד ברכישת מיומנות בתהליך החדש. הוא אסף אותם יחדיו אחרי סיור ראשוני במתקן ושאל אם ישנן שאלות כלשהן. היו היסוסים וגמגומים וגרירת רגליים, ואז אחד העובדים הלבנים צעד קדימה ואמר, "ובכן, כן. הסתכלנו במקום הזה -- ויש רק מקום שינה אחד, יש רק מקום אכילה אחד, ויש רק חדר שירותים אחד, יש רק מזרקת מים אחת. המפעל הזה הולך להיות מעורב, או מה?" מר טסלר אמר, "משלמים לכם משכורת כפולה מזו של עובדי טקסטיל כלשהם באזור הזה, וכך אנו עושים עסקים. יש לך שאלות אחרות?" "לא, אין לי." וחודשיים אחר כך, כאשר המפעל הראשי נפתח, ומאות עובדים חדשים, לבנים ושחורים, זרמו פנימה לראות את המתקן בפעם הראשונה, 16 מנהלי העבודה, לבנים ושחורים, פגשו אותם, עומדים כתף-אל-כתף. הם סיירו במתקן ונשאלו אם היו להם שאלות כלשהן. ובאופן בלתי נמנע, אותה השאלה עלתה: האם המפעל הזה מעורב, או מה?" אחד ממנהלי העבודה הלבנים צעד קדימה ואמר, "משלמים לכם משכורת כפולה מזו של עובדים אחרים בתעשייה הזו באזור הזה וכך אנו עושים עסקים. יש לכם שאלות אחרות?"

ולא היו שאלות אחרות. בהסתערות קטלנית אחת, מר טסלר הפך את תעשיית הטקסטיל בחלק ההוא של הדרום למעורבת. הישג הראוי למהטמה גנדי, שנוהל בפיקחות של עורך דין ואידיאליזם של קדוש. בשנות השמונים לחייו, מר טסלר, שפרש מתעשיית הטקסטיל, אימץ את קולג' וופורד שומע קורסים כל סמסטר. ומכיוון שהיתה לו נטייה לנשק כל דבר שזז, נודע בחיבה בשם אופי - סבא בהונגרית - בפי כולם. בזמן שעבר עד שהגעתי לשם, ספריית הקולג' נקראה על שם מר טסלר, ואחרי שהגעתי ב-1993, הפקולטה החליטה לחלוק כבוד לעצמה בכך שהפכה את מר טסלר לפרופסור בקולג'. גם מכיוון שעד אז הוא כבר לקח את כל הקורסים בקטלוג, אבל בעיקר מכיוון שהוא היה חכם בהרבה מכל אחד מאיתנו. עבורי, זה היה מעודד מאוד שהרוח החיה של הקולג' המתודיסטי הקטן הזה בצפון דרום קרוליינה היה ניצול שואה ממרכז אירופה. הוא בהחלט היה חכם, אבל היה לו גם חוש הומור נפלא. ופעם, בקורס בין-תחומי, הקרנתי את קטע הפתיחה של "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן. כאשר האביר הימי-ביניימי אנטוניוס בלוק חזר ממרדף השווא הפראי של מסעות הצלב והגיע לחוף הסלעי של שוודיה, רק כדי למצוא את צל הרפאים של המוות מחכה לו, מר טסלר ישב בחשיכה עם חבריו הסטודנטים. וכאשר המוות פתח את גלימתו על מנת לחבוק את האביר בחיבוק רפאים, שמעתי את קולו הרועד של מר טסלר: "אוי" אמר, "זה לא נראה כל-כך טוב."

אבל תשוקתו הגדולה ביותר היתה מוזיקה, במיוחד אופרה, ובהזדמנות הראשונה שבה ביקרתי בביתו הוא העניק לי את הכבוד להחליט לאיזו יצירה מוזיקלית נאזין. ושימחתי אותו בכך שדחיתי את "אבירות כפרית" לטובת "טירתו של כחול הזקן" של בלה ברטוק. אני אוהב את המוזיקה של ברטוק, וכך גם מר טסלר, והיתה לו כמעט כל הקלטה של יצירה של ברטוק שאי פעם הופצה. והיה זה בביתו שם שמעתי לראשונה את הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של ברטוק, ולמדתי ממר טסלר שהוא הולחן בקרבת מקום, באשוויל, צפון קרוליינה, בשנה האחרונה לחיי המלחין. הוא גסס מלוקמיה והוא ידע זאת, והוא הקדיש את הקונצ'רטו לאשתו, דיטה, שהיתה בעצמה פסנתרנית קונצרטים. ובפרק השני, האיטי, שסומן "אדאג'ו רליגיוזו," 212 00:12:11,000 --> 00:12:15,000 הוא שילב את שירת הציפורים ששמע הוא שילב את קולות שיר הציפורים ששמע מבעד לחלונו במה שידע שיהיה האביב האחרון שלו. הוא דמיין עתיד עבורה שבו לא היה לו שום חלק. ובבירור, בבירור היצירה הזו היתה הצהרתו הסופית עבורה - היא בוצעה לראשונה אחרי מותו - ודרכה לעולם. ובאותה בהירות, היצירה אומרת, "זה בסדר. הכל היה יפה כל-כך. בכל פעם שתשמעי את זה, אהיה שם."

היה זה רק אחרי מותו של מר טסלר שלמדתי שהמצבה על קברו של בלה ברטוק בהרטסדייל, ניו יורק שולמה על ידי סנדור טסלר. "Yo napot, Bela!" זמן קצר לפני מותו של מר טסלר בגיל 97 הוא שמע אותי מדבר באריכות על רשע אנושי. העברתי הרצאה בה תיארתי את ההיסטוריה בכללה כגאות ושפל של סבל אנושי וברוטליות, ומר טסלר בא אלי אחר כך, בנזיפה עדינה ואמר, "אתה יודע, דוקטור, בני אנוש הם טובים מיסודם." ונדרתי לעצמי, אז ושם, שאם איש זה, שהיו לו סיבות נהדרות לחשוב אחרת, הגיע למסקנה זו, לא ארשה לעצמי לחלוק על כך עד שישחרר אותי מהנדר שלי, ועכשיו הוא מת, כך שאני תקוע עם הנדר שלי. "Yo napot, Sandor!"

חשבתי שאוסף המורים ההונגריים שלי הסתיים, אבל כמעט מייד פגשתי את פרנסיס רוביצ'ק, רופא הונגרי - למעשה מנתח לב בשארלוט, דרום קרוליינה, שהיה אז בשנות השבעים המאוחרות שלו - שהיה חלוץ בניתוחי לב פתוחים, ובתיקונים במוסך שלו מאחורי ביתו המציא רבים מהמתקנים שהינם חלקים סטנדרטיים מהליכים אלו. הוא גם אספן אמנות נפלא, שהתחיל כמתמחה בבודפשט באיסוף אמנות הולנדית מהמאה ה-16 וה-17 וציורים הונגריים, וכאשר בא לארץ זו, המשיך לאסוף אמנות ספרדית קולוניאליסטית, פסלים רוסיים ולבסוף, כלי חרס של בני המאיה. הוא מחברם של שבעה ספרים, שישה מהם עוסקים בכלי חרס של בני המאיה. היה זה הוא שפיצח את הקודקס של בני המאיה, ובכך אפשר לחוקרים ליחס את כתב הציורים (פיקטוגרפים) על כלי החרס של בני המאיה להירוגליפים בכתבי היד של המאיה.

בביקורי הראשון, ערכנו סיור בביתו וראינו מאות עבודות באיכות מוזיאונית, ואז עצרנו לפני דלת סגורה וד"ר רוביצ'ק אמר, בגאווה גלויה, "עכשיו ל'פיס דה רזיסטנס'." (החלק הטוב ביותר) והוא פתח את הדלת, ונכנסנו לתוך חדר של שישה על שישה מטר, נטול חלונות, עם מדפים מן הרצפה ועד לתקרה, ודחוסים על כל מדף, ניצב אוסף כלי החרס שלו של בני המאיה. עכשיו, אינני יודע דבר על כלי החרס של בני המאיה, אבל רציתי לשאת חן ככל האפשר. אז אמרתי, "אבל ד"ר רוביצ'ק, זה פשוט מהמם." "כן," הוא אמר. "זה מה שאמרו בלובר. הם לא עזבו אותי לנפשי עד שנתתי להם כלי, אבל הוא לא היה טוב."

ובכן, עלה בדעתי שעלי להזמין את ד"ר רוביצ'ק להרצות בקולג' וופורד על - מה עוד יכול להיות? - ליאונרדו דה וינצ'י. ויותר מכך, עלי להזמין אותו לפגוש את הנאמן הקשיש ביותר שלי, שלמד ספרות צרפתית בייל לפני יותר משבעים שנה, ובגיל 89 עדיין שלט באימפריית הטקסטיל הגדולה ביותר בעולם בבעלות פרטית ביד ברזל. שמו הוא רוג'ר מיליקן. ומר מיליקן הסכים, וד"ר רוביצ'ק הסכים. וד"ר רוביצ'ק ביקר והעביר את ההרצאה, והיא היתה הצלחה מסחררת. ולאחר מכן התכנסנו בבית הנשיא עם ד"ר רוביצ'ק מצד אחד, מר מיליקן מן הצד השני. ורק ברגע ההוא, שבו התיישבנו כולנו לארוחת ערב, הכרתי בגודל הסיכון שיצרתי. מכיוון שלהפגיש את שני הטיטאנים האלו, שני אדוני היקום האלו יחד היה המקבילה של הצגת מות'רה לגודזילה על רקע קו השמיים של טוקיו. אם הם לא יחבבו זה את זה, כולנו עלולים להירמס למוות.

אבל הם כן חיבבו זה את זה. הם הסתדרו היטב - כמעט עד סוף הארוחה, ואז הם נקלעו לויכוח סוער. והדבר שהתווכחו עליו היה זה: האם הסרט השני של הארי פוטר היה טוב כמו הראשון מר מיליקן אמר שלא. ד"ר רוביצ'ק חלק עליו. עדיין עסקתי בניסיון לקלוט שטיטאנים אלו, אדונים אלו של היקום, צפו בסרטי הארי פוטר בזמנם החופשי, כשמר מיליקן חשב שיזכה בוויכוח באמירת "אתה רק חושב שהוא טוב כל-כך מכיוון שלא קראת את הספר" וד"ר רוביצ'ק התנודד לאחור בכסאו, אך חזר לעשתונותיו במהירות, נשען קדימה ואמר, "ובכן, זה נכון, אבל אתערב שאתה הלכת לסרט עם נכד." "ובכן, כן, כך עשיתי," הודה מר מיליקן. "אהה!" אמר ד"ר רוביצ'ק. "הלכתי לסרט לגמרי בעצמי."

והבנתי, ברגע זה של התגלות, שמה ששני הגברים חשפו היה הסוד של הצלחתם יוצאת הדופן, כל אחד בזכות עצמו. והסוד שוכן בוודאות בסקרנות שאינה יודעת שבעה, אותו דחף שאין לרסנו לדעת - לא משנה מה הנושא, לא משנה מהו המחיר, אפילו בזמן בו שומריו של שעון יום הדין (שעון סמלי לסוף העולם) מוכנים להתערב אפילו בכסף שהגזע האנושי לא יהיה בסביבה לדמיין מאומה בשנת 2100, 93 שנים בלבד מן ההווה. "חייה כל יום כאילו יומך האחרון הוא," אמר מהטמה גנדי. "למד כאילו תחיה לנצח." זהו הדבר שאני מלא תשוקה אליו. דבר זה בדיוק. זה אותו התיאבון הבריא שאינו יודע שובע, ללמידה והתנסות, לא משנה עד כמה מצחיק, לא משנה עד כמה אזוטרי, לא משנה כמה יראה כמרדני. זה מה שמגדיר את חזיונות העתיד של חברינו ההונגרים, רוביצ'ק וטסלר וברטוק, כפי שהוא מגדיר את שלי. כפי שהוא מגדיר, כך אני חושד, את זה של כולם כאן.

ולזה עלי להוסיף רק "Ez a mi munkank; es nem is keves." זוהי המשימה שלנו. אנו יודעים שהיא תהיה קשה. "Ez a mi munkank; es nem is keves. Yo napot, pacak"