בקי בלנטון: השנה שבה הייתי חסרת בית

אני סופרת ועיתונאית ואני גם אדם סקרן בטירוף. וכך בעשרים ושתיים שנותיי כעיתונאית למדתי כיצד לעשות הרבה דברים חדשים. ולפני כשלוש שנים, אחד הדברים שלמדתי לעשות הוא כיצד להיהפך לבלתי נראית. הפכתי לאחד מחסרי הבית העובדים. עזבתי את עבודתי כעורכת עיתון לאחר שאבי נפטר בפברואר של אותה השנה, והחלטתי לנדוד. המוות שלו הכה בי בעוצמה רבה. והיו הרבה דברים שרציתי להרגיש ולהתמודד איתם בזמן שעשיתי את זה.

בחיי יצאתי להרבה טיולי תרמילאות. והחלטתי שלחיות בוואן למשך שנה כדי לעשות את זה יהיה כמו טיול מחנאות אחד ארוך. אז ארזתי את החתול שלי, הרוטוויילר שלי, וציוד המחנאות שלי לתוך וואן מתוצרת שברולט שנת 1975, ונסעתי לעבר השקיעה, כשאני עיוורת לגמרי לשלושה דברים קריטיים. אחד: שהחברה משווה מגורים במבנה קבע, אפילו בקתה, עם היותך בעל ערך כאדם. השני: לא הבנתי עד כמה מהר התפיסות השליליות של אנשים אחרים יכולות להשפיע על המציאות שלנו, אם ניתן להן. ושלוש: לא הבנתי שלהיות חסר בית זו גישה, לא סגנון חיים.

בהתחלה, לחיות בוואן היה נהדר. התקלחתי באתרי מחנאות. אכלתי בחוץ באופן קבוע. והיה לי זמן להרגע ולהתאבל. אבל אז הכעס והדכאון שנוגעים למותו של אבי שקעו פנימה. העבודה שלי בתור עצמאית הסתיימה. ונאלצתי להשיג עבודה במשרה מלאה על מנת לשלם את החשבונות. האביב הנוח והנעים נהפך לקיץ חם ומאמלל. וזה נעשה בלתי אפשרי לחנות בשום מקום-- (צוחקת) --מבלי שיהיה ברור מאד שיש איתי חתול וכלב, ושחם מאד. החתול נכנס ויצא דרך חלון פתוח בוואן. הכלב נכנס למעון יום לכלבים. ואני הזעתי. בכל עת שהזדמן לי, השתמשתי במקלחות של עובדים בבנייני משרדים ובתחנות עצירה למשאיות. או שהתרחצתי בבתי שימוש ציבוריים.

הטמפרטורה בוואן לעיתים נדירות ירדה מתחת ל- 26 מעלות צלזיוס בלילות, מה שהפך את השינה לקשה עד בלתי אפשרית. אוכל נרקב בחום. קרח, נמס תוך שעות בצידנית שלי , וזה היה די מאמלל... לא יכלתי לאפשר לעצמי למצוא דירה, או שלא יכלתי להרשות לעצמי דירה שתאפשר לי להחזיק את הרוטוויילר ואת החתול. ואני סירבתי לוותר עליהם. אז נשארתי בוואן. וכשהחום הפך אותי לחולה מדי עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת ללכת את 15 המטרים לשירותים הציבוריים שמחוץ לוואן שלי בלילה, השתמשתי בדלי ובשקית זבל כבית שימוש.

כשמזג האוויר החורפי הגיע, הטמפרטורות צנחו מתחת לנקודת הקיפאון ונשארו שם. ואז התחלתי להתמודד עם סט שלם וחדש של אתגרים. חניתי במקום שונה בכל לילה במטרה להמנע מהמשטרה שתבחין בי ותציק לי. לא תמיד הצלחתי.

אבל, הרגשתי שהחיים שלי יצאו מכלל שליטה. ואני לא יודעת מתי או איך זה קרה, אבל המהירות שבה הפכתי מעיתונאית וסופרת מוכשרת לאישה חסרת בית, שחיה בוואן, גרמה לנשימתי להעתק. לא השתנתי. הI.Q. שלי לא ירד. הכשרון שלי, היושר שלי, הערכים שלי, כל מה שהיה קשור בי נשאר כפי שהיה. אבל אני השתנתי איכשהו. המשכתי לרדת עמוק ועמוק יותר אל תוך דכאון.

ובסופו של דבר מישהו הפנה אותי למרפאה של חסרי בית. והלכתי. לא התרחצתי במשך שלושה ימים. הייתי מסריחה ומדוכאת כמו כל אחד אחר בתור. רק שלא הייתי שיכורה או מסוממת. וכשכמה מחסרי הבית הבינו את זה, כולל פרופסור לשעבר באוניברסיטה, הם אמרו, "את לא חסרת בית. למה את כאן באמת?" אנשים חסרי בית אחרים לא ראו אותי כחסרת בית, אבל אני כן. אז הפרופסור הקשיב לסיפור שלי ואמר, "יש לך עבודה. יש לך תקווה. לחסרי הבית האמיתיים אין תקווה." תגובה לתרופה לדכאון שניתנה לי במרפאה השאירה אותי במצב אובדני. ואני זוכרת שחשבתי, "אם אני אהרוג את עצמי, אף אחד לא ישים לב."

חברה אמרה לי, זמן קצר לאחר מכן, שהיא שמעה שטים ראסרט, עיתונאי מוכר ברמה לאומית דיבר עלי בטלוויזיה הלאומית. מאמר שכתבתי על אבא שלי, כשנה לפני שנפטר, הופיע בספרו החדש של טים. טים היה בעיצומו של מסע תכניות הראיונות להפצת ספרו ושם דיבר על הכתיבה שלי. וכשהבנתי שטים ראסרט, מתווך לשעבר של "פגוש את העיתונות", דיבר על הכתיבה שלי, בזמן שאני חייתי בוואן בחניון של "וול-מארט", התחלתי לצחוק. גם אתם צריכים. (צחוק)

התחלתי לצחוק כי הגעתי לנקודה שבה שאלתי את עצמי האם אני סופרת, או אישה חסרת בית. אז הלכתי לחנות ספרים. ומצאתי את הספר של טים. ועמדתי שם. וקראתי מחדש את המאמר שלי. ובכיתי. בגלל שהייתי סופרת. הייתי סופרת. זמן קצר לאחר מכן עברתי חזרה לטנסי. והחלפתי בין מגורים בוואן ובין "גלישת ספות" עם חברים. והתחלתי לכתוב שוב. עד שהגיע הקיץ של אותה השנה כבר תפקדתי בתור עיתונאית עובדת. זכיתי בפרסים. חייתי בדירה משלי. כבר לא הייתי חסרת בית. וכבר לא הייתי בלתי נראית.

אלפי אנשים עובדים במשרות מלאות וחלקיות, וחיים במכוניות שלהם. אבל החברה ממשיכה ליצור סטיגמות ולהפוך לפשע את החיים ברכב או ברחובות. אז חסרי הבית, חסרי הבית העובדים, ברובם נשארים בלתי נראים. אבל אם אי פעם תפגשו באחד, צרו איתו קשר, עודדו אותו, והציעו לו תקווה. הרוח האנושית יכולה להתגבר על כל דבר אם יש לה תקווה. ואני לא כאן בכדי לשמש "נערת פוסטר" לחסרי הבית. אני לא כאן בכדי לעודד אתכם לתת כסף לפושט היד הבא שתפגשו. אבל אני כן כאן בשביל לספר לכם, שבהתבסס על הנסיון שלי, אנשים הם לא איפה שהם חיים, איפה שהם ישנים, או מצב חייהם בכל זמן נתון. לפני כשלוש שנים חייתי בוואן בחניון של "וול-מארט". והיום אני מדברת בTED. התקווה תמיד, תמיד, מוצאת דרך. תודה. (מחיאות כפיים)