ביאטריס קורון: סיפורים חתוכים מנייר

(תשואות)

(תשואות)

אני יוצרת מיגזרות נייר. (צחוק) אני גוזרת סיפורים. כך שהתהליך הוא מאד ברור. אני בוחרת פיסת נייר, אני מדמיינת את הסיפור שלי, לעיתים אני רושמת, לפעמים אני לא. וכאשר התמונה שלי כבר בתוך הנייר, כל שנותר לי לעשות הוא לסלק את החלקים שאינם שייכים לסיפור. לא הפכתי ליוצרת מגזרות נייר באופן ישיר. למעשה, אני רואה את התהליך כלוליני.

לא נולדתי עם מספריים ביד. ואינני זוכרת את עצמי חותכת מגזרות כילדה. כנערה, הייתי רושמת, מציירת, ורציתי להיות אמנית. אך גם הייתי מרדנית. ולכן עזבתי הכל מאחורי ויצאתי למסע ארוך של עבודות משונות. כך ביניהן, הייתי רועת צאן, נהגת משאית, עובדת ייצור, אשת ניקיון. למשך שנה עבדתי בתיירות במקסיקו, ושנה במצריים. עברתי לשנתיים לגור בטיוואן. ןאז השתקעתי בניו יורק שם הפכתי למדריכת טיולים. ואני עדיין עובדת כמדריכת טיולים, נוסעת הלוך ושוב לסין, טיבט ומרכז אסיה.

כמובן כל זה ארך זמן, והגעתי כמעט לגיל 40, כאשר החלטתי שזוהי העת להפוך לאמנית. (תשואות) בחרתי במיגזרות נייר משום שנייר הוא זול, קל, וניתן לעשות בו שימוש בדרכים רבות. ובחרתי בשפת הצלליות משום שהיא מאד יעילה גרפית. וכן בגלל שהיא נוגעת במהות הדברים. אז המילה "silhouette" (סילואט - צללית) מקורה בשם של שר אוצר צרפתי, אטיין דה סילואט. הוא חתך בכל כך הרבה תקציבים עד שהאנשים אמרו שאין באפשרותם לרכוש ציורים, ואת דיוקניהם הם יבקשו "אה-לה סילואט" (צחוק) אז התחלתי בסדרה של תמונות, חיתוכים, והצמדתי אותם כחוברות. ואנשים אמרו לי - כמו במראות הסוריאליסטים הללו של האמפייר סטייט בילדינג - הם אמרו לי, "את עושה ספרי אמנות".

ובכן לספרי אמנות ישנן הגדרות רבות. הם מגיעים בצורות שונות. אך עבורי, הם חפצים מרתקים שבאופן חזותי מספרים סיפור. הם יכולים להכיל מילים או בלעדיהן. ובי קיימת תשוקה עבור תמונות ועבור מילים. אני אוהבת משחקי מילים ואת הקשר שלהן לתת מודע. אני אוהבת מוזרויות של שפות. ובכל מקום שבו גרתי, למדתי את השפות, אך מעולם לא שלטתי בהן. כך שאני תמיד תרה אחרי מילים זהות אך בעלות שורשים אחרים או מילים זהות בשפות שונות.

כפי שאתם בוודאי מנחשים, צרפתית היא שפת האם שלי. ושפת הדיבור היומיומית שלי היא אנגלית. אז יצרתי סדרת עבודות בהן מילים זהות באנגלית וצרפתית. אחת מבין העבודות היא "עכביש האיות". ובכן "עכביש האיות" הינו בן הדוד של "דבורת האיות" (תחרות איות לילדים) (צחוק) אך הוא מקושר הרבה יותר לרשת (צחוק) ועכביש זה טווה אלף בית דו לשוני. כך שאתם יכולים לקרוא "פעיל אריכטקטונית" כ "ארכיטקטונית פעיל". העכביש עובר דרך כל אותיות האלף-בית עם שמות עצם ותואר זהות. וכך אם אינכם מכירים את אחת מהשפות, הלימוד הוא מיידי.

סוג עתיק אחר של ספר הנו המגילה. המגילות מאוד נוחות, משום שניתן ליצור תמונה גדולה, על שולחן עבודה קטן מאוד. התוצאה הבלתי צפויה של כך, היא שאנו רואים רק חלק מהתמונה, דבר המפיק סוג של ארכיטקטורה חופשית. אני יוצרת סוגים שונים של חלונות. בכדי להביט מעבר לפני השטח. הם נועדו בכדי להציץ לעולמות שונים. והייתי פעמים רבות זרה, ולכן אני רוצה להבין כיצד דברים פועלים, ומה בדיוק קורה. אז כל חלון הוא שיקוף, תמונה והוא עולם שבו אני מבקרת לעתים תכופות. ואני מבקרת בעולם בחושבי על התדמית או אמרה חבוטה על מה שאנו רוצים לעשות, ומהן המילים, הסלנג, אשר בהם אנו משתמשים בביטויים.

זה הכל "אילו". מה היה קורה אילו גרנו בתים בתוך בלון פורח? העולם שלנו היה מאוד שמיימי. וטביעת הרגל שלנו על כדור הארץ הייתה מזערית. זה יהיה כל כך קליל. ולעיתים אני מביטה מבפנים, כמו אנוכיות והמעגלים הפנימים של הנפש. לעיתים זוהי השקפה עולמית, בכדי לזהות את השורשים המשותפים וכיצד אנו יכולים להשתמש בהם בכדי ללכוד חלומות. אנו גם יכולים לעשות בהם שימוש כרשת ביטחון.

וההשראות שלי מרובות ושונות. אני מושפעת מכל דבר שאני קוראת, כל דבר שאני רואה. יש לי כמה סיפורים הומוריסטיים, כמו "Dead Beats" (צחוק) אחרים הם סיפורים היסטוריים. זוהי "עיר הממתקים" היא אינה מצופה בסוכר היסטוריה של סוכר. עוברת מסחר העבדים עד לצריכת היתר של סוכר בימינו משובצת בכמה רגעים מתוקים בין לבין. לעיתים יש לי תגובה רגשנית לחדשות, כמו ברעידת האדמה של 2010 בטהיטי. בפעמים אחרות, אלו אינם אפילו הסיפורים שלי. אנשים מספרים לי על חייהם, זיכרונותיהם, מאווייהם, ואני יוצרת נוף של נפש. אני מתעלת את ההיסטוריה שלהם כך שיהיה להם מקום לשוב אליו להתבונן בחייהם והאפשרויות הגלומות בם. אני קוראת להן ערים פרוידניות.

אינני יכולה להסביר את כל יצירותיי, אז אני פשוט אעבור בין כמה מהעולמות שיצרתי אציין רק את שמותיהן. "צניעות" "חשמל" "גדילה פראית בכיכר קולמבוס" "עיר האלמוגים" "רשת של זמן" "עיר התוהו" "מאבק יומיומי" "שמחה" "איים צפים" ובנקודה מסויימת, הייתי חייבת לעשות את "כל תשעת היארד" (את הכל). זוהי למעשה מגזרת נייר שאורכה תשעה יארד (8 מטר) (צחוק) אז בחיים ובחיתוכי נייר, הכל קשור. סיפור אחד מוביל לאחר. הייתי גם מעוניינת בפיזיקליות של המבנה משום שאני חייבת לצעוד בכדי לראות אותו.

במקביל לחיתוכים הן הריצות שלי. התחלתי עם תמונה קטנה, התחלתי עם מספר קילומטרים. תמונות גדולות יותר, והנה התחלתי לרוץ מרתון. ואז התחלתי לרוץ ריצות של 50 ו 60 קילומטרים. ועברתי לרוץ 80 קילומטר -- אולטרא מרתון. ואני עדיין מרגישה בתוך ריצה, וזהו רק האימון להפוך לחותכת מגזרות נייר למרחקים ארוכים.

(צחוק)

והריצה מעניקה לי אנרגיה רבה. הנה מרתון חיתוכי נייר של שלושה שבועות במוזיאון לאמנות ועיצוב בעיר ניו-יורק. התוצאה היא "עולמות שאול וגני עדן". מורכבת משני לוחות בגובה 4 מטרים. הם מוצגים בשתי קומות של המוזיאון, אך למעשה זו תמונה אחת נמשכת. קראתי לה "עולמות שאול וגני עדן" משום שזהו הגיהנום וגן העדן היומיומי. ללא מחיצה או גבול ביניהם. ישנם אנשים שנולדו בגיהנום וכנגד כל הסיכויים הם הגיעו לגן עדן שלהם. ויש אנשים אשר עשו את המסלול ההפוך. זהו הגבול. יש סדנאות יזע בגיהנום. ונוכל למצוא אנשים המשכירים את כנפיהם בגן העדן. ואז ישנם כל אותם סיפורים שונים בהם לעיתים נמצאת אותה פעולה, אשר תוצאתה יכולה להביא אותך לגיהנום או לגן העדן. אז כל התמונות ב "עולמות שאול וגני עדן" הם בעצם על רצון חופשי ודטרמיניזם.

בחיתוכי נייר, יש את הציור כמבנה. כך שניתן להורידו מהקיר. הנה התקנה של ספר אמנות אשר נקרא "פרויקט הזהות". אלו אינם זהויות אוטוביוגרפיות. אלו הן יותר זהויות חברתיות. וניתן פשוט להלך מאחוריהן ולמדוד אותן. כך זה כמו שכבות שונות של מה שאנו עשויים ממנו ומה שאנו מציגים לעולם כזהות שלנו.

זהו פרויקט נוסף של ספר אמנות. למעשה, בתמונה, ניתן לראות שניים. האחד שאני לובשת והשני בתערוכה במרכז לאמנויות ספר בעיר ניו יורק. מדוע אני קוראת לזה ספר? היצירה נקראת "הצהרת אופנה", וישנם ציטוטים על אופנה, כך שניתן לקרוא אותם, ובנוסף, משום שההגדרה של ספר אמנות היא מאד נדיבה. ניתן לקחת ספר אמנות מהספריה, הקיר. ולקחת אותם להליכה. ניתן גם להציגם כאמנות ציבורית. כאן הם בסקוטדייל, אריזונה, והם נקראים "זכרונות צפים". אז אלו הם זכרונות מקומיים, והם נעים כך בקראיות על ידי הרוח.

אני אוהבת אמנות ציבורית. והצטרפתי לתחרויות כבר זמן רב. אחרי שמונה שנים של דחייה, התרגשתי לקבל את ההזמנה הראשונה שלי מהתכנית לאמנות ציבורית בניו-יורק. זו היתה תחנה משותפת לצוותי חירום ומכבי אש. יצרתי ספר אמנות מפלדת אל חלד במקום נייר. קראתי לה "לחתור לאותו הכיוון". אך הוספתי שבשבת בכל צד בכדי להראות שהם מכסים את כל הכיוונים. עבור אמנות ציבורית, יכולתי לעבוד עם חיתוכי זכוכית. הנה פסיפסי זכוכית בברונקס (שכונה בניו יורק). ובכל פעם שאני יוצרת אמנות ציבורית, אני רוצה ליצור משהו שבאמת שייך למקום בו הוא מוצג. ברכבת התחתית בניו-יורק, ראיתי שיח בין נסיעה ברכבת לקריאה. זוהי נסיעה בזמן, מסע בזמן. בתחנת הרכבת בברונקס, הפסיפס קשור לסופרים של ברונקס לסיפורי ברונקס.

פרויקט זכוכית נוסף בספרייה הציבורית בסאן חוזה, קליפורניה. יצרתי תמונה מנקודת מבט של הירק הגדל באזור סאן חוזה. התחלתי במרכז עם הבלוט המייצג את התרבות האינדיאנית. בהמשך הוספתי את הפרי האירופאי עבור החוואים. ואז את פרי העולם עבור עמק הסיליקון היום. והוא עדיין גדל. הטכניקה היא חיתוך התזת חול, איכול בחומצה, והדפסת זכוכית. ומחוץ לספריה, רציתי ליצור מקום להעשיר את הנפש. אז לקחתי ספרים מהספריה שיש בכותר שלהם פרי והשתמשתי בהם לייצר טיילת פרדס עם פירות הידע הללו. בנוסף שתלתי עץ ספריה. זהו עץ, אשר בגזעו יש את שורשי השפות. העץ מסמל שיטות כתיבה בינלאומיות. בענפיו ישמם ספרים שצומחים. ניתן לשלב שימושיות וצורה באמנות ציבורית. למשל באורורה, קולורדו, זהו ספסל. ויש תוספת לספסל. משום שאם יושבים במכנסיים קצרים זמן רב על הספסל בקיץ, כאשר קמים והולכים, יש מעין סימולים זמניים של פיסות סיפור על הירכיים.

(צחוק)

עוד עבודה שימושית, בצידה הדרומי של שיקגו בתחנת רכבת התחתית. והיא נקראת "זרעי העתיד נזרעים כעת" זהו סיפור על שינוי וקשרים. והוא משמש כמסך להגן על המסילה ועובר האורח, ולמנוע מחפצים ליפול על פסי הרכבת. להיות מסוגל לשנות גדרות, וסורגים לפרחים, זה נהדר. ובשלוש השנים האחרונות אני עובדת עם רשות פיתוח של דרום ברונקס להביא אמנות אל החיים הציבוריים אל הבניינים בשכונות העוני ואל הדיור הציבורי. כך לכל בניין יש את האופי שלו. לעיתים הוא מספר על המורשת של השכונה, כמו במוריסאניה, על ההיסטוריה של הג'אז. ובפרויקטים אחרים, כמו בפאריז, הוא מספר את שם הרחוב. הוא נקרא 'רו דה פרהרי, - רחוב הערבה. אז החזרתי את הארנבת את השפרירית, כדי שישארו ברחוב.

ובשנת 2009, נתבקשתי להכין כרזה אשר תתלה בקרונות הרכבת התחתית בניו-יורק לשנה. אז הקהל במובן רב הוא קהל שבוי. ורציתי ליצור בעבור מפלט. לכן יצרתי את "ברחבי העיר" זוהי מגזרת נייר, אשר לאחר החיתוך הוספתי לה צבע במחשב. זוהי יצירת טכנו-קראפט.

לאורך הדרך, אני חותכת מגזרות נייר ומוסיפה שיטות נוספות. אך התוצאה חייבת להיות סיפור. לסיפורים יש הרבה אפשרויות, הרבה תרחישים . אני לא מכירה את הסיפורים. אני בוחרת תמונות מהדמיון הגלובלי שלנו, מאמרות, מממחשבות, מהיסטוריה. וכולנו מספרים, משום שלכולנו יש סיפור לספר. אבל חשוב לא פחות שכולם חייבים להמציא סיפור כדי להבין את העולם. ובכל היקומים הללו, נראה כאילו הדמיון הינו הרכב איתו אנו יכולים לנוע, אבל היעד הוא מחוזות הנפש שלנו ואיך אנחנו יכולים להתחבר שוב עם המהות ועם הקסם. וזוהי כל מהותן של מגזרות נייר.

(תשואות)