בארי שוורץ על פרדוקס חופש הבחירה

אני עומד לדבר איתכם על מספר דברים מהספר שלי שאני מקווה שיתחברו עם דברים אחרים ששמעתם, ואני אנסה ליצור את הקשרים בעצמי, במקרה שתפספסו אותם. אני רוצה להתחיל עם מה שאני מכנה ה"דוֹגמה הרשמית". הדוֹגמה הרשמית של מה? הדוֹגמה הרשמית של כל החברות המערביות המתועשות. והדוֹגמה הזו היא בערך משהו כזה: אם אנחנו מעוניינים למקסם את האושר של אזרחינו, הדרך לעשות זאת היא למקסם את חופש הפרט. ההגיון מאחורי זה הוא שחופש בפני עצמו הוא טוב, בעל-ערך, כדאי והכרחי כדי להיות אנושי. ובנוסף, אם לאנשים יש חופש, אז אנחנו יכולים לפעול בעצמנו כדי לעשות את הדברים שימקסמו את האושר שלנו, ואף אחד לא צריך להחליט בשבילנו. הדרך למקסם חופש היא למקסם את חופש הבחירה.

ככל שיש לאנשים יותר אפשרויות, כך יש להם יותר חופש, וככל שיש להם יותר חופש, הם יותר מאושרים.

הדבר הזה, אני חושב, כל כך מובן מאליו שלא עלה בדעתו של איש להטיל בו ספק. והוא גם מוטמע עמוק בחיינו. אתן לכם כמה דוגמאות למה שהקידמה המודרנית איפשרה לנו לעשות. זה הסופרמרקט שלי. לא כזה גדול. אני רוצה לומר כמה מילים על רטבים לסלט. בסופרמרקט שלי יש 175 רטבים לסלט, אם אתם לא לוקחים בחשבון עשרה סוגים שונים של שמן זית כתית מעולה ושנים-עשר סוגים של חומץ בלסמי שאתם יכולים לקנות כדי להכין מספר גדול של רטבים משל עצמכם, במקרה הנדיר שאף אחד מ-175 הרטבים בחנות לא מתאים לכם. אז כך נראה הסופרמרקט. ואז אתם הולכים לחנות מוצרי חשמל כדי להרכיב מערכת סטריאו -- רמקולים, נגן תקליטורים, טייפ, טונר, מגבר. ובחנות האחת הזו של מוצרי חשמל, יש את המספר הזה של מערכות סטריאו. אנחנו יכולים לבנות 6.5 מיליון מערכות סטריאו שונות מהרכיבים שמוצעים למכירה בחנות אחת.

אתם חייבים להודות, זה המון חופש בחירה. בתחומים אחרים -- עולם התקשורת. היו זמנים, כשהייתי ילד, שיכולתם לקבל כל שירות טלפוני שרציתם בו, כל עוד הזמנתם אותו מ"בל". הייתם שוכרים את מכשיר הטלפון. לא הייתם קונים אותו. תוצאה אחת של זה, אגב, היא שהטלפון לעולם לא התקלקל. הימים ההם חלפו. עכשיו, יש לנו מגוון כמעט בלתי מוגבל של טלפונים, במיוחד בעולם הטלפונים הסלולריים. אלה הם הטלפונים הסלולריים של העתיד. החביב עלי הוא האמצעי -- נגן MP3, גוזז שערות באף ומצת קרם ברולה. ובמקרה שעדיין לא ראיתם אחד כזה בחנות, היו בטוחים שבקרוב תראו. והתוצאה היא שאנשים נכנסים לחנויות ושואלים את השאלה הזו. ["יש לך טלפון שלא עושה כל כך הרבה?"] ואתם יודעים מה התשובה לשאלה הזאת עכשיו? התשובה היא "לא". זה בלתי אפשרי לקנות טלפון סלולרי שלא עושה יותר מדי.

בהיבטים אחרים של החיים שהם הרבה יותר משמעותיים מקניות קיים אותו גידול עצום בחופש הבחירה. בריאות -- בארה"ב כבר לא קורה שאתם הולכים לרופא, והרופא אומר לכם מה לעשות. במקום, אתם הולכים לרופא, והרופא אומר לכם, ובכן, אנחנו יכולים לעשות א' או שאנחנו יכולים לעשות ב'. ל-א' יש תועלות כאלה וסיכונים כאלה. ל-ב' יש תועלות כאלה וסיכונים כאלה. מה אתם רוצים לעשות? ואתם שואלים, "ד"ר, מה כדאי לי לעשות?" והרופא אומר, ל-א' יש התועלות והסיכונים האלה, ול-ב' יש את התועלות והסיכונים האלה. מה אתם רוצים לעשות? ואתם אומרים, "ד"ר, אם היית במקומי, מה היית עושה?" והרופא עונה, "אבל אני לא במקומך." והתוצאה היא -- אנחנו קוראים לזה "אוטונומיה של הפציינט", שגורם לזה להישמע כמו דבר טוב, אבל בפועל זו העברה של הנטל והאחריות לקבלת ההחלטות ממישהו שיודע משהו -- כלומר הרופא -- למישהו שלא יודע שום דבר וקרוב לוודאי חולה ולכן לא במצב המיטבי לקבלת החלטות -- כלומר הפציינט.

יש שיווק עצום של תרופות מרשם לאנשים כמוכם וכמוני, שאם חושבים על זה, הוא לגמרי לא הגיוני מכיוון שאנחנו לא יכולים לקנות אותן. למה הם משווקים לנו אם אנחנו לא יכולים לקנות אותן? התשובה היא שהם מצפים מאיתנו להתקשר לרופאים שלנו בבוקר ולבקש שישנו לנו את המרשם. דבר משמעותי כמו הזהות שלנו הפך לעניין של בחירה, כפי שהשקופית הזאת נועדה להראות. ["אנחנו לא מאמינים בלחץ על הילדים. כשיגיע הזמן הם יבחרו את המגדר שיתאים להם."] אנחנו לא יורשים זהות -- אנחנו יכולים להמציא אותה. ואנחנו יכולים להמציא את עצמנו מחדש מתי שאנחנו רוצים. וזה אומר שבכל יום כשאתם קמים בבוקר, אתם חייבים להחליט איזה אדם אתם רוצים להיות. בנוגע לנישואין ומשפחה, היו זמנים בהם הנחת ברירת המחדל השכיחה הייתה שהתחתנת מוקדם ככל שיכולת, ואז התחלת להביא ילדים לעולם מוקדם ככל שיכולת. הברירה האמיתית היחידה הייתה עם מי, לא מתי, ולא מה עשית אחרי.

היום, הכל פחות או יותר נתון לבחירה. אני מלמד סטודנטים נפלאים ואינטליגנטיים, ואני נותן 20% פחות מטלות ממה שהייתי נותן בעבר. וזה לא מפני שהם פחות חכמים, וזה לא מפני שהם פחות חרוצים. זה מפני שהם טרודים במחשבות, שואלים את עצמם, "להתחתן או לא? להתחתן עכשיו או אולי יותר מאוחר? ילדים קודם או קריירה קודם?" כל אלה הן שאלות מתישות. והם יענו על השאלות האלה, גם אם לא יבצעו את כל המטלות וגם אם לא יקבלו ציון טוב בקורסים שלי. ואכן כדאי שיענו. אלה שאלות חשובות שיש לענות עליהן. עבודה -- אנחנו מבורכים, כפי שקרל ציין, בטכנולוגיה שמאפשרת לנו לעבוד בכל דקה, בכל יום ומכל מקום על כדור הארץ -- חוץ מבמלון ה"ראנדולף".

[צחוק]

יש פינה אחת, דרך אגב, שאני לא הולך לספר לאף אחד עליה, בה הרשת האלחוטית עובדת. אני לא מגלה לכם כי אני רוצה להשתמש בה. אז המשמעות של חופש הבחירה הבלתי יאומן שיש לנו בנוגע לעבודה, היא שעלינו לבחור שוב ושוב ושוב, האם עלינו לעבוד או לא. אנחנו יכולים ללכת לצפות בילד שלנו משחק כדורגל, ויש לנו את הטלפון הסלולרי על מותן אחד, ואת הבלאקברי על המותן השני, ואת המחשב הנייד שלנו על הירכיים. ואפילו אם הם כולם כבויים, בכל דקה שאנחנו צופים בילד שלנו מחרב משחק כדורגל, אנחנו גם שואלים את עצמנו, "האם כדאי לענות לשיחה בסלולרי? האם לענות לאימייל הזה? האם לנסח את המכתב הזה? וגם אם התשובה לשאלה היא "לא", זה בטוח יגרום לחווית הצפייה במשחק להיות שונה מאוד ממה שהייתה אמורה להיות. אז בכל מקום אליו אנו מסתכלים, דברים גדולים ודברים קטנים, דברים חומריים ודברים של סגנון חיים, החיים הם עניין של בחירה. והעולם שחיינו בו היה נראה כך. ["למעשה, הם כן חקוקים באבן."] כלומר, היו כמה ברירות, אבל לא הכל היה נתון לבחירה. והעולם שאנחנו חיים בו עכשיו נראה כך. ["עשרת הדיברות – ערכת עשה-זאת-בעצמך"] והשאלה היא, האם אלה חדשות טובות או חדשות רעות? והתשובה היא "כן".

[צחוק]

כולנו יודעים מה טוב בזה, אז אני אדבר על מה שרע בזה. לכל חופש הבחירה הזה יש שתי תוצאות, שתי תוצאות שליליות על אנשים. תוצאה אחת, באופן פרדוקסלי, היא שהחופש יוצר שיתוק במקום שחרור. עם כל כך הרבה אפשרויות לבחור מתוכן, לאנשים קשה לבחור בכלל. אתן לכם דוגמה מרשימה לכך. נערך מחקר על השקעות מרצון בתוכניות פנסיה. עמיתה שלי קיבלה גישה לרשומות ההשקעה מ"וואנגארד", חברת קרנות הנאמנות הענקית של כמיליון עובדים וכאלפיים מקומות עבודה שונים. והיא גילתה שעבור כל עשר קרנות נאמנות שהמעביד הציע, שיעור ההשתתפות ירד בשני אחוזים. אתם מציעים 50 קרנות -- 10% פחות עובדים משתתפים מאשר אם תציעו חמש. למה? כי כאשר יש מגוון של 50 קרנות, כל כך קשה להחליט באיזו קרן לבחור שאתם פשוט דוחים את זה למחרת. ואז למחרת, ואז למחרת, ולמחרת ולמחרת, וכמובן, למחרת לעולם לא מגיע. ותבינו, המשמעות היא שלא רק שלאנשים לא יהיה ממה להתקיים כשהם יפרשו לגמלאות כי הם לא חוסכים מספיק כסף, זה גם אומר שקבלת ההחלטה כל כך קשה עד שהם מוותרים על סכום כסף משמעותי שהמעביד ישווה. בכך שאינם משתתפים, הם מוותרים על עד 5,000 דולר בשנה מהמעביד, שבשמחה היה משווה את סכום השקעה שלהם. אז שיתוק הוא תוצאה של יותר מדי ברירות. ואני חושב שהוא גורם לעולם להראות כך.

["ולבסוף, לנצח נצחים, רוטב צרפתי, בלו צ'יז או ראנץ'?"]

אתם ממש רוצים לבחור נכון אם ההחלטה היא לנצח נצחים, נכון? אתם לא רוצים לבחור את קרן הנאמנות הלא נכונה או אפילו את רוטב הסלט הלא נכון. אז זאת תוצאה אחת. התוצאה השנייה היא שגם אם אנחנו מצליחים להתגבר על השיתוק ובוחרים, בסופו של דבר, אנחנו פחות מרוצים מתוצאות הבחירה מאשר אם היו לנו פחות אפשרויות לבחור מתוכן. ויש מספר סיבות לכך. אחת מהן היא שכאשר יש כל כך הרבה רטבים לבחור מתוכם, אם קונים אחד והוא לא מושלם -- ואתם יודעים, איזה רוטב כן מושלם? קל לדמיין שהייתם בוחרים בחירה אחרת שהייתה יכולה להיות טובה יותר. ומה שקורה הוא שהאלטרנטיבה המדומיינת הזאת גורמת לכם להתחרט על ההחלטה שקיבלתם, והחרטה הזו מפחיתה מהסיפוק שאתם מקבלים מההחלטה שקיבלתם, גם אם זאת הייתה החלטה טובה. ככל שיש יותר אפשרויות כך יותר קל להתחרט בגלל הדבר המאכזב הקטן ביותר באפשרות שבחרתם.

הסיבה השניה היא מה שכלכלנים מכנים עלות אלטרנטיבית. דן גילברט דיבר הבוקר על המידה בה האופן בו אנו מעריכים דברים תלוי בדברים אליהם אנו משווים אותם. ובכן, כשאתם צריכים לבחור מבין אלטרנטיבות רבות קל לדמיין את התכונות האטרקטיביות של האלטרנטיבות שאתם פוסלים. זה גורם לכם להיות פחות מרוצים מהאלטרנטיבה שבחרתם. הנה דוגמה. אני מתנצל בפני אלה מכם שאינם מניו-יורק.

[צחוק]

אבל הנה מה שאתם אמורים לחשוב. הנה הזוג הזה בהאמפטונס. אזור יקר ביותר. חוף נהדר. יום יפהפה. יש להם את כולו לעצמם. מה יכול להיות טוב יותר? "ובכן, לעזאזל," הבחור הזה חושב, "עכשיו אוגוסט. כולם בשכונה שלי במנהטן מחוץ לעיר. יכולתי לחנות ממש מול הבניין שלי." והוא מעביר שבועיים מוטרד מהרעיון שהוא מחמיץ את ההזדמנות, יום אחר יום, לחנות במקום מעולה. עלות אלטרנטיבית מפחיתה מהסיפוק שאנו חווים ממה שבחרנו, גם אם מה שבחרנו הוא מצוין. וככל שיש יותר אפשרויות לשקול, כך התכונות האטרקטיביות של האפשרויות האלה יראו לנו יותר כעלויות אלטרנטיביות. הנה עוד דוגמה. עכשיו, לקריקטורה הזו יש הרבה אמירות. יש בה אמירות על לחיות את הרגע ועל לעשות דברים לאט. אבל אמירה אחת היא שכאשר אתם בוחרים דבר אחד, אתם בוחרים לא לעשות דברים אחרים. לדברים האחרים האלו יכולים להיות הרבה תכונות אטרקטיביות, והן יגרמו למה שאתם כן עושים להיות פחות אטרקטיבי.

דבר שלישי: הסלמה של ציפיות. הבנתי את זה כשהלכתי לקנות ג'ינס חדשים. אני לובש ג'ינס כמעט כל הזמן. והיו זמנים שהיה רק סוג אחד של ג'ינס, וקניתם אותם, והם ממש לא התאימו, והם היו לא נוחים במידה שלא תאמן, ואם לבשתם אותם מספיק זמן וכבסתם אותם מספיק פעמים, הם התחילו להרגיש בסדר. אז הלכתי להחליף את הג'ינס שלי אחרי שנים על גבי שנים שלבשתי ג'ינס ישנים, ואמרתי, "אני רוצה זוג ג'ינס, הנה המידה שלי." והמוכר אמר, "אתה רוצה גזרה רזה, קלה או רפויה? אתה רוצה ריצ'רץ' או כפתורים? אתה רוצה צבע דהוי או מולבן? אתה רוצה אותם קרועים? אתה רוצה גזרת מגפיים, גזרה מוצרת, בלה בלה בלה..." הוא המשיך בלי סוף. הפה שלי נפער. ואחרי שהתאוששתי, אמרתי, "אני רוצה את הסוג שהיה היחיד שאפשר להשיג."

[צחוק]

לא היה לו מושג מה זה היה, אז במשך שעה ניסיתי את כל הג'ינסים המקוללים האלה, ויצאתי מהחנות -- אמת לאמיתה -- עם הג'ינס המתאים ביותר שאי-פעם היה לי. בחרתי יותר טוב. כל האפשרויות האלה אפשרו לי לבחור יותר טוב. אבל הרגשתי גרוע יותר. למה? כתבתי ספר שלם כדי לנסות להסביר את זה לעצמי. הסיבה שהרגשתי גרוע יותר היא, עם הימצאות כל האפשרויות האלה, הציפיות שלי לגבי כמה נוח זוג ג'ינס צריך להיות עלו. היו לי ציפיות מאוד נמוכות. לא היו לי שום ציפיות מיוחדות כשהיה רק סוג אחד. כשהיו מאה סוגים, לעזאזל, אחד מהם היה צריך להיות מושלם. ומה שקיבלתי היה טוב, אבל הוא לא היה מושלם. אז השוויתי את מה שקיבלתי למה שציפיתי, ומה שקיבלתי היה מאכזב בהשוואה למה שציפיתי. הוספת אפשרויות לחיי אנשים לא יכולה שלא להעלות את רמת הציפיות שלהם לגבי כמה טובות האפשרויות האלה יהיו. ומה שזה גורם הוא ירידה בשביעות הרצון מהתוצאות, אפילו כשהן תוצאות טובות. אף אחד בעולם השיווק לא מודע לכך. כי אם הם היו מודעים, לא הייתם יודעים כולכם על מה מדובר פה. ["הכל נראה כל כך נפלא. אני לא יכול לחכות להתאכזב."] האמת יותר דומה לזה.

["הכל היה יותר טוב בימים ההם כשהכל היה יותר גרוע."]

הסיבה שהכל היה יותר טוב כשהכל היה יותר גרוע היא שכשהכל היה יותר גרוע, לאנשים הייתה האפשרות לחוות הפתעה נעימה. היום, בעולם בו אנו חיים -- אנחנו אזרחים אמידים, מתועשים, עם שכלול הצפייה לשלמות -- הטוב ביותר שאנחנו יכולים לקוות לו הוא שמה שנקבל הוא טוב כפי שציפינו. לעולם לא תופתעו לטובה מכיוון שהציפיות שלכם, הציפיות שלי, הרקיעו שחקים. הסוד לאושר -- בשביל זה כולכם באתם -- הסוד לאושר הוא ציפיות נמוכות.

[צחוק]

["את תספיקי."]

אני רוצה לומר -- רגע אוטוביוגרפי קטן -- שאני למעשה נשוי לאישה והיא באמת נפלאה. לא הייתי יכול לבחור טוב יותר. לא התפשרתי. אבל להתפשר זה לא תמיד כזה דבר נורא. דבר אחרון -- התוצאה של קניית ג'ינס לא מתאימים כשאפשר לקנות רק סוג אחד של ג'ינס היא שכאשר אתם לא מרוצים ושואלים למה, מי אחראי? התשובה ברורה -- העולם אחראי. מה הייתם יכולים לעשות? כשאפשר לבחור בין מאות סגנונות של ג'ינס, ואתם קונים זוג מאכזב, ואתם שואלים למה, מי אחראי? זה ברור באותה מידה שהתשובה היא "אתם". יכולתם לבחור טוב יותר. עם מאות סוגים של ג'ינס בחנות, אין תירוץ לכישלון. ולכן כשאנשים מקבלים החלטות, ולמרות שהתוצאות של ההחלטות טובות, הם מרגישים מאוכזבים מהן. הם מאשימים את עצמם.

בדור האחרון חלה עלייה אדירה בשיעור הדיכאון קליני בעולם המתועש. אני מאמין שגורם ניכר, לא היחיד, אבל ניכר לעלייה הזו של דיכאון ושל התאבדויות, הוא שאנשים חווים חוויות מאכזבות מכיוון שהסטנדרטים שלהם כל כך גבוהים. ואז כשהם צריכים להסביר לעצמם את החוויות האלה, הם חושבים שהם לא בסדר. וכך התוצאה הסופית היא שאוביקטיבית יותר טוב לנו באופן כללי, ואנחנו מרגישים גרוע יותר. אז תרשו לי להזכיר לכם. זו הדוֹגמה הרשמית, שכולנו מקבלים כנכונה, והיא לגמרי שקרית. היא לא נכונה. אין ויכוח שחופש בחירה במידה מסוימת הוא יותר טוב מהיעדר חופש בחירה, אבל לא נובע מכך שיותר חופש בחירה הוא יותר טוב מחופש בחירה במידה. ישנה כמות מיטבית. אני לא יודע מהי. אני די בטוח שמזמן עברנו את הנקודה בה אפשרויות משפרות את האושר שלנו.

עכשיו, כעניין של מדיניות -- כמעט סיימתי -- כעניין של מדיניות, צריך לחשוב על הדבר הבא. מה שמאפשר לנו את כל חופש הבחירה הזה בחברה המתועשת הוא עושר חומרי. יש מקומות רבים בעולם, ושמענו על חלק מהם, שהבעיה שלהם היא לא יותר מדי חופש בחירה. הבעיה שלהם היא מעט מדי חופש בחירה. ולכן הדברים עליהם אני מדבר הם בעיה ייחודית של חברות מערביות, אמידות ומודרניות. ומה שכל כך מתסכל ומכעיס הוא זה: סטיב לוויט סיפר לכם אתמול שמושבי הילדים היקרים והקשים להתקנה במכונית לא עוזרים. זה בזבוז של כסף. אני אומר לכם שהאפשרויות היקרות והמסובכות האלה -- לא רק שלא עוזרות, הן למעשה פוגעות. הן למעשה גורמות לנו להיות במצב גרוע יותר.

אם חלק ממה שמאפשר לאנשים בחברות המערביות את חופש הבחירה שלנו היה עובר לחברות בהן יש לאנשים מעט מדי אפשרויות, לא רק שחייהם של אנשים אלו היו משתפרים, אלא גם חיינו היו משתפרים. זה מה שכלכלנים מכנים שיפור פארטו. חלוקה מחודשת של הכנסה תיטיב עם כולם -- לא רק עם אנשים עניים -- מפני שכל העודף הזה בחופש הבחירה מייסר אותנו. אז לסיכום. אתם אמורים לקרוא את הקריקטורה הזאת, ["אתה יכול להיות כל מה שתרצה – אין גבולות."] ומכיוון שאתם אנשים מתוחכמים, בטח תגידו, "אה, מה הדג הזה יודע? אתה יודע שדבר לא אפשרי בקערה הזאת." דמיון עני, ראיית עולם קצרת רואי - זה האופן בו אני קראתי את זה בהתחלה. אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שהדג הזה יודע משהו. האמת היא שאם מנפצים את הקערה כך שהכל אפשרי, לא מקבלים חופש. מקבלים שיתוק. אם מנפצים את הקערה כך שהכל אפשרי, מפחיתים את שביעות הרצון. מגבירים שיתוק, ומפחיתים את שביעות הרצון. כל אחד צריך קערת זכוכית. קרוב לודאי שהקערה הזו מוגבלת מדי, אולי גם לדגים, ודאי שעבורנו. אבל היעדר של קערה מטפורית כלשהי הוא מתכון בטוח לאומללות, ואולי גם לאסון. תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]