בארי שוורץ, על אובדן החוכמה שלנו

בנאום ההכתרה שלו, ביקש ברק אובמה מכל אחד מאיתנו לעשות כמיטב יכולתו כדי שנוכל לחלץ עצמנו מהמשבר הפיננסי הנוכחי. אבל לאן הוא היפנה את בקשתו? למרבה השמחה, הוא לא הלך בעקבות קודמו, ואמר לנו לצאת לקניות. הוא גם לא אמר, "ביטחו בנו. ביטחו בארצכם. השקיעו, השקיעו, השקיעו." אלא אמר לנו להניח לעניינים הילדותיים, ופנה אל הגינותנו. הגינות היא מילה מיושנת. היא נראית שלא במקומה בסביבה תחרותית כזאת. וחלק מכם ודאי גם מתפלאים, למה לעזאזל הוא מתכוון?

אתחיל בדוגמה. זהו תיאור תפקידו של שרת בבית-חולים, והוא נגלל כרגע על המסך. כל הסעיפים הם שגרתיים לגמרי. אלה דברים שהייתם מצפים למצוא כאן: לשטוף רצפה, לטאטא, לרוקן אשפה, למלא חוסרים. אולי מפתיע כמה הרבה דברים זה כולל, אבל הדברים עצמם לא מפתיעים. אך מה שאני רוצה שתשימו לב לגביהם הוא זה: אפילו שזו רשימה ארוכה מאד, אין בה שום דבר שקשור בבני אדם אחרים. אפילו לא אחד. תפקיד השרת היה יכול להתבצע בחדר-מתים בדיוק כמו בבי"ח.

ועם זאת, כשפסיכולוגים ריאיינו שרתים של בתי-חולים כדי לקבל מושג איך הם רואים את עבודתם, הם פגשו את מייק, שסיפר להם איך הפסיק לשטוף את הרצפה כי מר ג'ונס ירד ממיטתו לעשות קצת התעמלות, כדי להתחזק מעט, וצעד לאיטו הלוך ושוב בחדר. ושרלין סיפרה להם איך התעלמה מהוראת המפקח שלה ולא שאבה את האבק באולם המבקרים כי היו שם בני משפחה, כל היום וכל יום, ובאותו רגע הם חטפו תנומה. והיה גם לוק, ששטף את הרצפה, בחדרו של צעיר נתון בתרדמת פעמיים, כי אביו של הצעיר, שישב לידו 6 חודשים, לא ראה את לוק עושה זאת בפעם הראשונה, והאב כעס. והתנהגות כזו מצד שרתים, טכנאים, אחיות ואם יש לנו מידי פעם מזל, גם מצד רופאים, לא רק גורמת לאנשים הרגשה טובה, היא ממש משפרת את איכות הטיפול בחולה ומאפשרת לבתי החולים להתנהל היטב.

כמובן שלא כל השרתים כאלה. אך אלה שכן, חושבים שאינטראקציה אנושית כזו, שיש בה נדיבות, איכפתיות והזדהות, היא חלק חיוני מתפקידם. אך בתיאור תפקידם אין אף מילה על בני אדם אחרים. לשרתים אלה יש רצון מוסרי לנהוג בזולתם בהגינות. ובנוסף, יש להם הכושר המוסרי לדעת מה פירוש "הגינות".

"חוכמה מעשית", אמר לנו אריסטו, "היא שילוב הרצון המוסרי והכושר המוסרי." החכם יודע מתי וכיצד יש לנהוג לפנים משורת הדין, כמו השרתים שידעו מתי להתעלם מחובות התפקיד למען מטרות אחרות. החכם יודע כיצד לאלתר, כפי שעשה לוק כששטף שוב את הרצפה. הבעיות בעולם האמיתי לעתים קרובות מעורפלות ולא ברורות וההקשר משתנה כל הזמן. החכם הוא כמו נגן ג'אז - הוא משתמש בתווים שעל הדף, אבל רוקד סביבם, ממציא צירופים שמתאימים למצב ולאנשים שבסביבה. החכם יודע איך לנצל כישורים מוסריים אלה לטובת המטרות הנכונות. לשרת אחרים, ולא להפעיל עליהם מניפולציות. ולבסוף, ואולי הכי חשוב, החכם מתהווה, ולא נולד. חוכמה נשענת על נסיון, ולא סתם נסיון. יש צורך בזמן כדי להכיר את האנשים שאתה משרת. יש צורך לקבל רשות כדי לאלתר, לנסות דברים חדשים, להיכשל מידי פעם וללמוד מכך. ונחוצה הנחייתם של מורים חכמים.

כששואלים שרתים שהתנהגו כמו אלה שתיארתי כמה קשה ללמוד לבצע את עבודתם, הם אומרים שזה דורש המון נסיון. ולא מתכוונים שדרוש המון נסיון לדעת לשטוף רצפה ולרוקן פחים. דרוש המון נסיון לדעת לדאוג לאנשים. ב-TED יש שפע של אנשים מבריקים. זה ממש מפחיד. החדשות הטובות: לא צריך להיות מבריק כדי להיות חכם. החדשות הרעות הן שבלי חוכמה, לא מספיק להיות מבריק. זה יכול להכניס אתכם ואחרים לצרות כמו כל דבר אחר. [מחיאות כפיים]

ואני מקווה שכולנו יודעים זאת. במובן אחד, זה ברור, אבל אספר לכם סיפור קטן. סיפור על לימונדה. אב ובנו בן ה-7 צופים במשחק של ה"דטרויט טייגרס". הילד מבקש מאבא לימונדה, ואבא הולך לדוכן לקנות לו, ויש להם רק לימונדה חזקה של מייק, שיש בה 5 אחוז אלכוהול. אבא, הפרופסור, לא יודע שבלימונדה זו יש אלכוהול, אז הוא מביא אותה. והילד שתה אותה, ואיש בטחון אחד ראה את זה, קרא למשטרה, שהזמינה אמבולנס שטס לאיצטדיון, ודהר עם הילד לבית החולים. בחדר המיון וידאו שלילד אין אלכוהול בדם, והיו מוכנים לשחרר אותו.

אבל לא כל כך מהר. הסוכנות לרווחת הילד במחוז וויין אמרה 'לא'. והילד נשלח לבית אומנה לשלושה ימים. בשלב זה, האם הילד יכול ללכת הביתה? השופט אמר שכן, בתנאי שהאבא ייצא מהבית ויילך למלון. אחרי שבועיים, אני שמח לדווח, המשפחה חזרה והתאחדה. אך עובדי הרווחה וצוות האמבולנס והשופט, כולם אמרו אותו דבר: "אנו לא אוהבים לעשות זאת, אך אלה הנהלים."

איך קורים דברים כאלה? סקוט סיימון, שסיפר את הסיפור ברדיו, אמר, "החוקים והנהלים אולי מטופשים, אך הם פוטרים אותך מהצורך לחשוב." ואם להיות הוגנים, החוקים מוטלים לעתים קרובות עקב התרשלות קודמת מצד הפקידים שלמשל הניחו לילד לשוב לבית שבו התעללו בו. הוגן למדי. כשהדברים משתבשים, וזה כמובן קורה, אנו מחפשים שני כלים בנסיון לתקנם.

כלי אחד שאנו מחפשים הוא הכללים. טובים יותר, רבים יותר. הכלי השני שאנו מחפשים הוא תמריצים. טובים יותר ורבים יותר. כי מה יש לנו מלבדם? אנו רואים זאת בבירור בתגובות למשבר הפיננסי הנוכחי. ויסות, ויסות, ויסות. תיקון התמריצים, תיקון התמריצים, תיקון התמריצים... האמת היא שלא די בכללים ולא בתמריצים כדי לעשות את העבודה. איך כותבים חוק שיחייב את השרתים לעשות מה שעשו? והאם הייתם נותנים להם מענק על שגילו אמפתיה? על פניו, זה מגוחך. כך שאנו פונים יותר ויותר אל הכללים. כללים ותמריצים עשויים לשפר את המצב לטווח קצר, אך הם גורמים להידרדרות שמחמירה את המצב בטווח הארוך. הכושר המוסרי נשחק עקב הישענות-יתר על כללים השוללים מאיתנו את ההזדמנות לאלתר וללמוד מאילתורינו. והרצון המוסרי מתערער עקב הצמאון הבלתי-פוסק לתמריצים שהורס את רצוננו לעשות את הדבר הנכון. ומבלי להתכוון לכך, ע"י פנייה לכללים ותמריצים, אנו מנהלים מלחמה בחוכמה.

הבה ואתן לכם כמה דוגמאות, ראשית, לכללים ולמאבק למען כושר מוסרי. סיפור הלימונדה הוא אחד מהם. שנית, וודאי מוכר לכם יותר, הוא טיבו של החינוך האמריקאי המודרני: תכנית לימודים נוקשה וקפדנית. הנה דוגמה מגן ילדים בשיקגו. לקרוא וליהנות מספרות ומלים שמתחילות ב-"ב". האמבט: איספו תלמידים על מרבד ותנו להם אזהרות הנוגעות לסכנות שבמים חמים. ציינו 75 פריטים בתסריט זה כדי ללמד ספר תמונות בן 25 עמ' בכל שיקגו, ובכל כיתת גן ילדים בעיר, כל מורה אומר אותן מלים באותו אופן ובאותו היום. אנו יודעים מדוע קיימים התסריטים האלה. איננו בוטחים בשיקול דעתם של המורים כדי להניח להם לפעול בחופשיות. תסריטים כאלה הם תעודת ביטוח בפני אסון. והם אכן מונעים אסונות. אך מה שהם מנציחים במקומם הוא בינוניות. [מחיאות כפיים]

אל תבינו אותי לא נכון. אנו זקוקים לכללים! נגני הג'אז זקוקים לכמה תווים - מרביתם זקוקים לכמה תווים על דף נייר. אנו זקוקים ליותר כללים בשביל הבנקאים, למען השם. אך כללים רבים מדי מונעים מנגן הג'אז המיומן לאלתר. עקב כך הם מאבדים את כשרונם, או גרוע מכך, מפסיקים בכלל לנגן.

ומה בנוגע לתמריצים? זו נראה שיטה מחוכמת יותר. אם יש לך סיבה אחת לעשות משהו ואני נותן לך סיבה נוספת לעשות דבר זה הגיוני לגמרי ששתי סיבות טובות מאחת ועולה הסבירות שתעשה את זה. נכון? ובכן, לא תמיד. לעתים 2 סיבות לעשות משהו סותרות זו את זו במקום להשלים זו את זו, והן מפחיתות את הסבירות שהדבר ייעשה.

אתן רק דוגמה אחת כי הזמן קצר. בשוויץ, לפני כ-15 שנה, ניסו להחליט היכן למקם אתר פסולת גרעינית. עמדו לערוך משאל עם, וכמה פסיכולוגים ערכו סקר בקרב אזרחים שהכירו היטב את הנושא ושאלו, "האם תסכים שיהיה בקהילה שלך אתר פסולת גרעינית?" מדהים, אבל 50% מהאזרחים השיבו 'כן'. הם ידעו שזה מסוכן. הם חשבו שזה יוריד את ערך נכסיהם. אבל צריך להשליך את זה היכן-שהוא והם לקחו אחריות כאזרחים. הפסיכולוגים הציגו לאנשים אחרים שאלה שונה מעט: "אם נשלם לך בכל שנה סכום בשווי שכר של 6 שבועות, האם תסכים שיהיה בקהילה שלך אתר פסולת גרעינית?" שתי סיבות: זו אחריותי, וגם משלמים לי. במקום ש-50% ישיבו בחיוב, 25% השיבו בחיוב. מה שקרה הוא זה: ברגע שנכנס נושא התמריץ במקום לשאול, "מה אחריותי?" אנו שואלים, "מה משרת את האינטרסים שלי?" כשהתמריצים לא עובדים, כשמנכ"לים מתעלמים מיציבות חברותיהם לטווח הארוך ומחפשים רווחים קצרי-מועד שיניבו בונוסים שמנים התגובה היא תמיד זהה. השיגו תמריצים מחוכמים יותר.

האמת היא שאין תמריצים שתוכלו לתכנן ושיהיו אי-פעם מחוכמים מספיק. כל מערכת תמריצים חשופה להשחתה בידי רוע-לב. אנו זקוקים לתמריצים. אנשים צריכים להתפרנס. אך הסתמכות-יתר על תמריצים פוגעת במוסר הפעילות המקצועית בשני מובנים של המילה. היא פוגעת במוסר של אלה שעוסקים באותה פעילות, וגם פוגעת במוסריות הפעילות עצמה.

ברק אובמה אמר, לפני שהוכתר, "עלינו לשאול לא רק אם זה רווחי, אלא אם זה צודק." כשהמוסר המקצועי נפגע כולם נעשים תלויים בתמריצים ומתמכרים להם ומפסיקים לשאול, "האם זה נכון?" אנו רואים זאת ברפואה. (זה לא רציני, אך נמשיך לשים לב כדי שזה לא יביא לתביעה משפטית.) ואנו בהחלט רואים זאת בעולם העסקים. (כדי לשמור על התחרותיות חוששני שעלי להחליפך באידיוט הזה.) ("מכרתי את נשמתי עבור 10% ממה שזה שווה עכשיו.") ברור שלא כך אנשים רוצים לעשות את עבודתם.

אז מה באפשרותנו לעשות? כמה מקורות של תקווה: עלינו להשתדל להחזיר לעבודתנו את המוסריות. דרך אחת לא לעשות זאת: עוד קורסים באתיקה. [מחיאות כפיים] אין דרך טובה יותר להוכיח לאנשים שאינך רציני, מאשר לכרוך את כל מה שיש לך לומר על אתיקה בחבילה קטנה עם קשר נאה וללמד זאת כקורס אתיקה.

מה עושים במקום זה? אחד: מעלים על נס מופתים מוסריים. לזכור, כשהולכים לבי"ס למשפטים, את הקול הקטן הלוחש באוזנך על אטיקוס פינץ' (מות הזמיר). שום ילד בן 10 לא הולך לבי"ס למשפטים כדי לעסוק במיזוגים ורכישות. אנשים מקבלים השראה מגיבורים מוסריים. אך אנו נעשים מתוחכמים ולומדים להבין שאסור להודות בכך שיש לך גיבורים מוסריים. אז תודו בכך. היו גאים שיש לכם אותם. הללו אותם, ודירשו ממוריכם שגם הם יודו בהם ויהללו אותם. זה דבר אחד שאפשר לעשות.

איני יודע כמה מכם זוכרים זאת: גיבור מוסרי נוסף מלפני 15 שנה, אהרון פויירשטיין, שהיה נשיא "מאלדן מילס" במסצ'וסטס - הם ייצרו 'פליס' - המפעל שלהם נשרף. 3,000 עובדים. הוא המשיך לשלם לכולם משכורות. מדוע? מפני שזה היה עלול להיות אסון עבורם, ועבור הקהילה, אילו פיטר אותם. "אולי על הנייר החברה שלנו שווה פחות בוול סטריט, אך ביכולתי לומר לכם שהיא שווה יותר. אנחנו בסדר."

גם ב-TED הנוכחי שמענו הרצאות מכמה גיבורים מוסריים. במיוחד שניים מהם הלהיבו אותי. האחד היה ריי אנדרסון, שהפך -- [מחיאות כפיים] -- שהפך חלק מאימפריית הרשע לעסק בעל השפעה אפסית, או כמעט אפסית. מדוע? מפני שזה היה הדבר שנכון לעשותו. ובנוסף, הוא מפיק מכך רווח, והוא עתיד באמת לעשות עוד יותר כסף. העובדים שלו קיבלו השראה מהמאמץ. מדוע? כי הם שמחים לעשות את הדבר הנכון. אתמול שמענו את ווילי סמיתס מדבר על ייעור אינדונזיה מחדש. [מחיאות כפיים]

במובנים רבים, זו הדוגמה המושלמת. כי זה תבע רצון לעשות את הדבר הנכון. ורק אלוהים יודע כמה מיומנות טכנית זה דרש. מזעזע אותי לחשוב כמה הרבה הוא וחבריו היו צריכים לדעת, כדי לתכנן זאת. אך החשוב ביותר, כדי שזה יפעל - והוא הדגיש זאת - היה צורך להכיר את האנשים שחיים בקהילות. אם האנשים שאתה עובד איתם אינם מאחוריך, זה עתיד להיכשל. ואין שום נוסחה לגרום לאנשים לתמוך בך כי בני-אדם שונים בקהילות שונות מארגנים את חייהם בדרכים שונות.

כך שיש הרבה מה להלל כאן ב-TED ובמקומות נוספים ולא צריך להיות סופר-גיבור. ישנם גיבורים רגילים. גיבורים רגילים כמו השרתים, שגם אותם ראוי להלל. כל אחד מאיתנו בתחום עיסוקו צריך לשאוף להיות גיבור רגיל, אם לא גיבור מיוחד. כראשי ארגונים, עלינו לשאוף ליצור סביבות המעודדות ומטפחות את היכולת ואת הרצון המוסריים. אפילו האנשים הכי חכמים ובעלי הכוונות הטובות ביותר נכנעים, אם עליהם לשחות נגד הזרם בארגון בו הם עובדים.

אם אתם מנהלים ארגון עליכם לוודא שלאף משרה - לאף משרה - לא יהיה תיאור תפקיד כמו של השרתים. כי האמת היא שכל עבודה שאתם עושים ושכוללת מגע עם אנשים אחרים היא עבודה מוסרית. וכל עבודה מוסרית תלויה בחוכמה מעשית.

ואולי הכי חשוב, כמורים עלינו לשאוף להיות גיבורים רגילים, דמויות המופת של האנשים שאנו מדריכים. וכמורים, יש מעט דברים שעלינו לזכור. אחד, שאנחנו תמיד מלמדים. מישהו תמיד מסתכל בנו. המצלמה תמיד פועלת. ביל גייטס דיבר על חשיבות החינוך ובמיוחד על המודל של "קיפ". "ידע הוא כוח." הוא דיבר על הרבה מהדברים הנפלאים ש"קיפ" עושה כדי לקחת את ילדי שכונות העוני ולהפנותם לקולג'.

ברצוני להתמקד על דבר מסוים אחד ש"קיפ" עושה ושביל לא הזכיר. והוא, שהם הבינו שהדבר הכי חשוב שהילדים צריכים ללמוד הוא אופי. הם צריכים ללמוד לכבד את עצמם. הם צריכים ללמוד לכבד את חבריהם לבי"ס. הם צריכים ללמוד לכבד את מוריהם. והכי חשוב, הם צריכים ללמוד לכבד את הלימוד. זו המטרה העיקרית. אם מצליחים בכך, כל היתר זה קלי-קלות. והמורים: הדרך ללמד את הילדים דברים אלה היא שהמורים והסגל יגשימו זאת בעצמם בכל רגע ורגע.

אובמה פנה אל ההגינות. ואני חושב שהוא צדק. והערך שלדעתי נחוץ לנו יותר מכל הוא חוכמה מעשית, כי היא מאפשרת ליתר הערכים- כנות, חסד, אומץ וכו' להיות מופגנים בזמן הנכון ובאופן הנכון. הוא פנה גם אל התקווה. ושוב צדק. אני חושב שיש סיבה לקוות. לדעתי אנשים רוצים שיאפשרו להם להיות ערכיים.

במובנים רבים, זה כל העניין ב-TED. לרצות לעשות את הדבר הנכון בדרך הנכונה ומהסיבות הנכונות. סוג זה של חוכמה הוא בהישג ידו של כל אחד מאיתנו אם רק נתחיל לשים לב. לשים לב למה שאנו עושים, איך אנו עושים זאת, ואולי הכי חשוב, למבנה הארגונים בהם אנו עובדים, כדי לוודא שהם מאפשרים לנו ולאחרים לפתח את החוכמה במקום לדכא אותה.

תודה רבה לכם. תודה לכם. [מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: בוא ותעמוד כאן רגע.

בארי שוורץ: תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]