ברברה בלוק: מתייגת טונות באוקיינוס העמוק

הייתי מרותקת כל חיי מהיופי, הצורה ותפקודם של דגי הטונה כחולת הסנפיר הענקיים. דגי הטונה כחולת הספיר הם בעלי "דם חם" כמונו. הם הגדולים בטונות,. השניים בגודלם בים בין דגי הגרם. הם למעשה דג שצורך אנרגיה (אנדותרמים). כוח שעובר דרך האוקינוס, עם שרירים כמו של יונקים. זה אחד מטונת כחולת הסנפיר שלנu באקווריום " מונטה ריי". אפשר לראות בצורתו ובעיצובו שכוחו מיועד לשחיה באוקינוס. הוא "עף" דרך הים בעזרת שרירי חזה, תופס תנופה, ומפעיל את תנועותיו בעזרת זנבו. למעשה לטונה יש עור חשוף לרוב גופו, לכן קטן החיכוך עם המים. הוא אחד ממכונות הטבע המשובחות.

טונות כחולות ספיר נערצו על ידי האדם לכל אורך ההיסטוריה האנושית. כ 4,000 שנה, דגנו מתוך אחריות סביבתית לחיה זו, והעדות לכך זו האומנות שאנו רואים מלפני אלפי שנים. טונות מתועדים בציורי מערות בצרפת. הם במטבעות שתאריכם לפני 3,000 שנה. הדג הוערץ על ידי בני אדם. דגנו את החיה מתוך אחריות סביבתית כל הזמן, למעט הדור שלנו. טונות נרדפות לכל מקום אליו הן הולכות. יש בהלה לזהב על כדור הארץ, וזו היא בהלת הזהב לטונות. היו מלכודות דגים בעלות נזק מזערי עד לאחרונה. ובכל זאת, סוג הדייג שרווח היום, עם המכלאות, והסכומים העצומים, באמת מעלים את טונות מבחינה אקולוגית. הטונות, בדרך כלל, הולכות למקום אחד, יפן. חלקכם יהיה אשם בלקיחת חלק בהשמדת הטונות. שריריהם טעימים, עשירים בשומן -- בהחלט טעימים מאוד. וזאת היא הבעיה שלהם; אנחנו אוכלים אותם עד מוות. באוקיינוס האטלנטי הסיפור פשוט מאוד. לטונות יש שתי אוכלוסיות, אחת גדולה, אחת קטנה. האוכלוסייה בצפון אמריקה שאותה אנו דגים בערך 2,000 טון. האוכלוסייה האירופית והצפון אפריקנית -- היא הטונה המזרחית -- שם הדייג בכמויות עצומות: בעשור האחרון 50,000 טון מדי שנה.

התוצאה היא שלכל מקום אליו אנו מסתכלים במזרח או במערב על אוכלוסיות הטונה, יש ירידה עצומה בשני הצדדים עד 90 אחוז אם נחזור אחורה לבסיס ל-1950. בשביל זה, טונות הוכרו במצב שווה לטיגריסים, לאריות, לכמה פילים באפריקה ולפנדות. הדגים הללו הוצעו לרשימת המינים בסכנת הכחדה בחודשיים האחרונים. ההצעות להכניסם לרשימות נדונו ונדחו, רק לפני שבועיים, וזאת למרות מחקר יוצא דופן שמוכיח משתי ועדות שהדגים הללו מתאימים לקריטריון של CITES. ואם לא אכפת לך מהטונות אולי יהיה לך אכפת שקבוצות דיג עם רשתות ארוכות טווח צדות טונות וחיות כמו כרישים, דגי חרב, ואבטרוס, החיות הללו והמוות שלהם מתרחשות באזורי הדיג של הטונה. האתגר מולו אנחנו מתמודדים הוא שאנחנו יודעים מעט מאוד על טונות, למשל כולם בחדר יודעים איך זה נראה כשאריה אפריקני מכניע את טרפו. אני בספק אם משהו ראה טונה כחולת ספיר אוכלת. הטונה הזאת מסמלת את הבעיה של כולנו בחדר זה.

אנחנו במאה ה-21, אבל למעשה רק התחלנו ללמוד את האוקיינוסים בדרך מעמיקה. טכנולוגיה הגיעה לזמן שבו היא מאפשרת לנו לראות את כדור הארץ מהחלל ולהגיע לעומק הימים בשליטה מרחוק. ואנחנו צריכים להשתמש בטכנולוגיה זו במהירות בשביל לקבל הבנה יותר טובה על ממלכת האוקיינוס שלנו ואיך היא פועלת. חלקנו הרב מספינה, אפילו אני, מסתכלים על האוקיינוס ורואים את הים ההומוגני. אנחנו לא מכירים את המבנה. אנחנו לא יכולים להגיד איפה מקווה המים כמו שאנחנו יכולים להגיד על מישורי אפריקה. אנחנו לא יכולים לראות מסדרונות ואנחנו לא יכולים לראות מה הוא הגורם שמקבץ ביחד טונות, צבי ים ואלבטרוס. אנחנו רק מתחילים להבין איך האוקיאנוגרפיה הפיזיקלית והאוקיאנוגרפיה הביולוגית מתחברות לייצר כוח עונתי שלמעשה גורם לעליית מי העומק שיכול לגרום לנקודה חמה להפוך לנקודת תקווה. הסיבות שהאתגרים הללו עצומים הן שמבחינה טכנית קשה לגשת לים. קשה ללמוד על אזורי האכילה של טונות, ומיקומם על פני האוקינוס השקט. זה באמת קשה להתקרב לכריש מקו ולנסות לשים עליו תג זיהוי. דמיינו לכם להיות בקבוצת ברוס מייטס מ-OSU, מתקרב ללווייתן כחול ומתקן את תג הזיהוי על הלווייתן כך שיישאר, זהו אתגר הנדסי שעליו אנחנו עדיין צריכים להתגבר.

לכן סיפור קבוצתנו, קבוצה מסורה, נקרא דגים ותגים. אנחנו בדרך כלל לוקחים את אותם חלקי טלפון לוויני, או את אותם חלקים שבמחשב שלכם, שבבים. אנחנו מרכיבים אותם בדרכים לא רגילות, וזה לוקח אותנו לממלכת האוקיינוס בדרך שלא נראתה קודם. ובפעם הראשונה, אנחנו מסוגלים להסתכל על מסע הטונה מתחת האוקיינוס בעזרת אורות ופוטונים למדוד שקיעה וזריחה. עכשיו, אני עובדת עם טונות מעל 15 שנה. ויש לי את הזכות להיות בשותפות עם האקווריום במפרץ מונטריי. למעשה לקחנו רסיס מהאוקיינוס, שמנו מאחורי זכוכית, וביחד שמנו טונה כחולת סנפיר וטונה זהובת סנפיר לתצוגה. כשמסך הבועות עולה כל בוקר, אנחנו יכולים לראות חיי קהילה מהאוקיינוס הפתוח, אחד מהמקומות היחידים בעולם שבו תוכלו לראות טונות כחולות ספיר שוחות . אנחנו יכולים לראות ביופי צורתם והפונקציונליות שלהם, את פעילותם הבלתי פוסקת. הם עפים דרך החלל שלהם, חלל האוקיינוס. ואנחנו יכולים להביא 2 מיליון אנשים בשנה למגע עם הדג הזה ולהראות להם את יופיו.

מאחורי הקלעים פועלת מעבדת אוניברסיטת סטנפורד ששותפה לאקווריום מפרץ מונטריי. כאן, אחרי 14 או 15 שנה, הבאנו לכם גם טונה כחולת סנפיר וגם טונה זהובת סנפיר בשבי. למדנו דג זה. אך קודם כל היינו צריכים ללמוד כיצד לגדל אותו. מה הם אוהבים לאכול? עם מה הם מרגישים בנוח ? אנחנו נכנסים למכלים עם הטונות. נוגעים בעורם החשוף. זה די מדהים. זה מרגיש נפלא. ובנוסף, יש לנו גירסא של "לוחשים לטונות" צ'ק פארוול ואלכס נורת' שיכולים לקחת טונה גדול ובתנועה אחת לשים אותה במעטפת בתוך מים בכדי שנוכל לעבוד עם הטונה וללמוד את השיטות שבהן לו נפגע בדג שמעולם לא נתקל במחסומים בים הפתוח. ג'ף וג'ייסון הם מדענים שהולכים לקחת טונה ולשים אותה במקבילה של ההליכון, תעלה, והטונה חושבת שהיא בדרכה ליפן, אבל היא נשארת במקומה. אנחנו למעשה מודדים את תצרוכת החמצן, את תצרוכת האנרגיה. אנחנו לוקחים מידע זה ובונים מודלים טובים יותר. וכשאני רואה את הטונה הזאת -- זאת דרך הראייה האהובה אלי -- אני מתחילה לחשוב: איך דג זה פתר את בעיות קוי האורך לפנינו? תסתכלו על חיה זו. זה הכי קרוב שכנראה תוכלו להתקרב בחייכם. עכשיו, הפעילויות מהמעבדה לימדו אותנו איך לצאת לאוקיינוס הפתוח.

אז בתוכנית שנקראת תייג ענק אנחנו למעשה נסענו מאירלנד לקנדה, מקורסיקה לספרד. אנחנו דגנו עם הרבה עמים סביב העולם במאמץ להחדיר מחשבונים אלקטרונים לתוך טונות ענקיות. אנחנו למעשה תייגנו 1,100 טונות. ואני הולכת להראות לכם שלושה קליפים, בגלל שאני תייגתי 1,100 טונות. התהליך קשה מאוד, אבל זה כמו בלט. אנחנו מוציאים את הטונות. מודדים אותן. קבוצה של דייגים, קפטנים, מדענים וטכנאים עובדים ביחד לשמור על החיות הללו מחוץ לאקיינוס במשך ארבע לחמש דקות. אנחנו שמים מים על הזימים שלהם, מביאים להם חמצן. ולאחר מכן עם הרבה מאמץ, אחרי תיוג, והזנה למחשב, מוודאים שהמכשיר מעקב בולט כך שהוא יחוש את הסביבה. אנחנו שולחים את הדגים חזרה למים. ותמיד כשהם חוזרים, אנחנו מאושרים. אנחנו רואים הצלפה של זנב. ומהמידע שאנחנו אוספים, כששבב זה חוזר, בגלל שדייג מחזיר אותו בעד פרס של 1,000 דולר, אנחנו יכולים לקבל רצועות מתחת לים של חמש שנים עד עכשיו, על גבי עמוד השדרה של החיה.

לפעמים הטונות באמת גדולות, כמו הדג הזה שמעל ננטקט (אי באוקיינוס האטלנטי). אבל זה בערך חצי מהגודל של הטונות הגדולות ביותר שאנחנו תייגנו. זה לוקח מאמץ אנושי, מאמץ קבוצתי, להביא את הדג פנימה. במקרה הזה, מה שנעשה זה נצמיד לטונה תג הקלטה לוויני מתנתק תג זה רוכב על הטונה חש את הסביבה סביב הטונה ולמעשה מתנתק מן הטונה צף אל פני המים ומשדר חזרה אל לווינים המקיפים את כדור הארץ מידע מיקומי מוערך על ידי מתמטיקה על השבב, מידע על לחץ וטמפרטורה. ואז זה מה שאנחנו מקבלים מהשבב הלווייני המתנתק זה שאנחנו מתרחקים מהצורך באינטראקציה אנושית כדי להחזיר את השבב. שני השבבים האלקטרונים שאני מדברת עליהם יקרים מאוד. השבבים הללו הונדסו על ידי מגוון צוותים מצפון אמריקה. הם חלק מהכלים הטובים ביותר שלנו, הטכנולוגיה הכי עכשווית באוקינוס כיום. קהילה אחת בגדול הביאה יותר עזרה מכל קהילה אחרת. ואלה הם דייגי צפון קרולינה. יש שם שני כפרים, האריס ומורהיד סיטי. כל חורף במשך עשור, עורכים מסיבה שנקראת "תייג ענק" וביחד איתנו עזרו לנו הדייגים לתייג 800 עד 900 דגים. במקרה הזה, אנחנו הולכים למדוד את הדג. אנחנו עומדים לעשות משהו שבשנים האחרונות התחלנו בו: לקחת דגימת ריר. שימו לב כמה הדג מבריק: רואים את ההשתקפות שלי עליו. מהריר אנו יכולים לקחת את הפרופיל הגנטי שלו. אנו יכולים לדעת מה מינו, לבדוק את התג ואז הדג חוזר לאוקינוס. והדבר הבא הוא האהוב עלי.

עזר לי בזה הדוקטור גרת' לוסון זוהי תמונת מעקב יפיפיה של טונה יחיד. דג זה שוחה באוקינוס מספרי. האדום זהו "זרם המפרץ" הכחול זה מפרץ מיין לשם הדג רוצה להגיע, הוא ניזון מלהקות מליח. אך הוא לא יכול להגיע לשם. קר שם יותר מידי. אבל אז הדג "מתחמם" ודג הטונה נראה שוב בתמונה, ניזון מכמה דגים, אולי חוזר לבסיס הראשוני. ושוב הוא נכנס למפרץ ואז חוזר לחורף בצפון קרוליינה. משם לבהאמה. והסצנה האהובה עלי, שלושה טונות שוחים למפרץ מקסיקו. שלושה טונות שתוייגו. בגדול אנחנו אוספים מיקומים. הם מתאספים יחד. יכול להיות שזה מפגש מיני של טונות. והנה זה. כאן דגי הטונה משריצים. אז מנתונים כאלו, אנחנו מסוגלים ליצור מפה, ובמפה זו אתם רואים אלפי מיקומים שנוצרו בעשור וחצי האחרונים של תיוג. ועכשיו אנחנו יכולים להראות שהטונות שנמצאות בצד המערבי שוחים לצד המזרחי. אז ישנן שתי אוכלוסיות של טונה יש לנו את אוכלוסית המפרץ, שאנחנו יכולים לתייג אותה הם שוחים למפרץ מקסיקו, כמו שהראתי לכם והאוכלוסיה השנייה חיה בין הטונות שלנו, טונת צפון אמריקה, היא טונה ארופאית שחוזרת לאגן הים התיכון. בנקודות האדומות, נקודות ה"תקווה", יש אוכלוסיות מעורבבות.

אז מה שעשינו בעזרת המדע הוא להראות לועדה העולמית, לבנות מודלים חדשים, להראות להם שהמודל של שתי שושלות לא מתערבבות שעד היום שימש כדי לדחות את ועדת cites הוא אינו נכון. המודל שמראה חפיפה רק בעזרתו נוכל להתקדם קדימה. ואז נוכל לחזות היכן המקומות שבהם המעקב צריך להיות. מקומות כמו מפרץ מקסיקו והים התיכון ששם נמצא זן אחד אוכלוסיה אחת, שיהיה אפשר לעקוב אחריה. וזה חשוב במיוחד בקומות שאנחנו צריכים להגן עליהם. כמו מרכז האוקינוס האטלנטי ששם נמצאת האוכלוסיה המעורבת, אני יכולה לדמיין מדיניות שנותנת לקנדה ואמריקה לדוג, בגלל שהם מנהלים את הדייגים והדיג נכון, הם עושים עבודה טובה. אבל בתחום הבין לאומי, היכן שהדייגים ודייג היתר באמת היו ללא בקרה, במקומות אלו אנו צריכים ליצור אזורי "תקווה". וזה הגודל שהם צריכים להיות בכדי להגן על הטונת כחולת הסנפיר.

ועכשיו פרויקט נוסף שנקרא לתייג את האוקיינוס השקט אנחנו לוקחים את העולם כקבוצה, אלו מאיתנו שעובדים במפקדי אוכלוסין של יצורים ימיים. ושממומנים על ידי קרנות שקשורות לנושא, יש ביכולתנו במסגרת הפרויקט שבו אנחנו קבוצה אחת מתוך 17 קבוצות "שדה" להתחיל לתייג מספר רב של טורפים, לא רק טונות. אז מה שעשינו היה ללכת לתייג את כריש הסלמון באלסקה, פגשנו אותם בטריטוריה הביתית שלהם, צפינו בהם צדים סלמון והסקנו שאם ניקח סלמון ונשים אותו על קו, אנחנו ממש נוכל לקחת את כריש הסלמון שהוא קרוב משפחה של העמלץ הלבן.. ומאוד בזהירות שימו לב שאמרתי מאוד! בזהירות! אנחנו יכולים להשאיר אותו רגוע, לשים בפיו צינור, מבלי לעלות אותו לסיפון ואז לתייג אותו בתג לוויני. מעכשיו התג הלוויני יקשור אותו ל"טלפון " הבייתי שלנו. וישלח תשדורות. והכריש שמזנק שם, אם תסתכלו טוב, מחוברת אליו אנטנה. זהו כריש חופשי עם תג לוויני שקופץ בעקבות גד סלמון, ושולח חזרה נתונים. כרישי סלמון אינם הכרישים היחידים שתייגנו. אבל הנה כרישי הסלמון על פי רזולוציה למטר על אוקיינוס של טמפרטורות, הצבעים החמים מייצגים טמפרטורות גבוהות. כריש הסלמון יורד למטה צץ באזורים הטרופים ומגיע למונטריי.

וממש בדלת לייד במונטריי ומעל איי פאראלונס נמצאת קבוצת העמלץ הלבן בהובלת סקוט אנדרסון וסאל ג'ורגנסון. הם יכולים לזרוק פתיון- שטיח שמעוצב כמו כלב ים וכעבור זמן מה יגיע עמלץ לבן, שהוא יצור סקרן שיגיע עד לסירת חמש מטר שלנו. זוהי חיה ששוקלת מאות קילוגרמים. ואנחנו נניח את המטרה. ונמקם עלייה תג אקוסטי שאומר כריש מספר 10165 או משהו כזה, אקוסטי עם פינג. ואז נשים עליו תג לוויני שיתן לנו נתונים לגבי מרחקי המסעות של הכריש. על פי חישוב נתוני המיקום והאור שנפתרו על ידי המחשב שעל הכריש. במקרה זה, סאל צופה בשני תגים. והנה הם: העמלצים הלבנים של קליפורניה בדרכם ל"קפה" של עמלצים לבנים ושבים חזרה. בנוסף תייגנו כרישי מאקו ביחד עם השותפים שלנו ב"נואא", וכרישים כחולים. ןעכשיו נוכל לראות, באוקיינוס צבעי הטמפרטורה הזה, (את מה שנראה כתולעת) הוא מעקב של עשרה ימים של כרישי מאקו וסלמון. ויש לנו גם עמלצים לבנים וכרישים כחולים. בפעם הראשונה, בקנה מידה של שטח גדול כמימדים של אוקינוס, ניתן לראות לאן הכרישים הולכים.

קבוצת הטונה מ"טופפ" עשתה את הלא יאומן: שלושה צוותים תייגו 1,700 טונות, כחולת ספיר, צהובת ספיר, טונת אלבקור וכולם באותו זמן. בזהירות הם תירגלו את תיוג הטונות שבה יוצאים לשטח, אוספים דגי טונה צעירים, מצמידים להם את תג עם חיישנים, שבולט על גוף הדג ואז משחררים אותם. הם שולחים אות נתונים, וכאשר הם שולחים את האות, הנה על האוקינוס שממקם את האותות, שפותח על ידי נאס"א אפשר לראות בכחול דגי טונה כחולת ספיר עוברים דרך המסדרון, חוזרים למערב האוקינוס השקט.

הקבוצה שלנו מ ucsc ,תייגה פיל ים עם תג שדבוק על ראשיהם, אשר יורד כשהם מתפלשים בבוץ. פיל הים הזה גמא שני חצאי אוקינוסים, לקח מידע עד עומק של 600 מטר -- מידע מדהים. והנה סקוט שפר והאזור המשותף שלנו מתייג טונות בתג שעכשיו יקח אותנו מניו זילנד למונטריי וחזרה, 35,000 מייל של מסע ימי שמעולם לא נראה בעבר. אבל עכשיו עם התגים הקטנים שנותנים לנו מיקום גאוגרפי, אנחנו ממש יכולים לצפות במסע הזה. אותו דבר עם אלבטרוס נצחי אשר עף על פני אוקינוס שלם במהלך מסע, אל אותו אזור שמשמש את דגי הטונה. אתם יכולים לראות מה הסיבה שבגללה הם עלולים להיתפס. והנה ג'ורג' שילינג'ר וקבוצת תיוג צבי הים הגילדיים אשר נמצאים בפליה גרנדה מתייגים צבי ים גילדיים שעוברים בדיוק איפה שאנחנו. והצוות של סקוט בנסון שהראתה שצבי הים הגילדיים באים מאינדונזיה כל הדרך למונטריי. אז מה שאנחנו יכולים לראות באוקינוס החי הזה הוא איפה הטורפים נמצאים. אנחנו ממש יכולים לראות איך הם מנצלים מרחבים גדולים כמו אוקיינוס.

ומהמידע הזה, אנחנו יכולים להתחיל למפות את נקודות התקווה.. וזה מידע שנאסף במשך שלוש שנים בלבד. והנה עשור של מידע זה. אנחנו רואים את הפולסים והפעולות העונתיות שהחיות הללו עוברות. אז מה שאנחנו יכולים לעשות עם המידע הזה מתכווץ לנקודות חמות, שפרוסות על 4,000 אזורים, משימה ענקית רבת כוח, 2,000 שבבים באזור, שנראה כאן בפעם הראשונה, של החוף הקליפורני, שמסתמן שהוא מקום התכנסות. ואז במה שנראה כמו סוג של מחווה הם עוזרים לנו. הם נושאים מכשירים שלמעשה לוקחים מידע לעומק של 2,000 מטר. הם לוקחים מידע מכדור הארץ שלנו ממקומות קריטיים כמו אנטרקטיקה והקטבים. אלו כלבי ים ממדינות רבות ששוחררו שדוגמים מתחת למשטחי הקרח ונותנים לנו נתוני טמפרטורה באיכות אוקיאנוגרפית בשני הקטבים.

המידע הזה, כשמוצג באופן חזותי, שובה לב. אנחנו עדיין לא הבנו את הדרך הטובה ביותר להציג את המידע. ואז, כשהחיות הללו שוחות ונותנות לנו את המידע זה עוזר לנו עם בעיות האקלים, בנוסף אנחנו חושבים שזה קריטי להביא מידע זה לציבור, ולמשוך את הציבור עם מידע מסוג זה. עשינו זאת עם תחרות הצב הגדול -- תייגנו צבים, שהביאו ארבעה מיליון צפיות. ועכשיו עם גוגל אוקיינוסים אנחנו יכולים למעשה לשים כריש לבן באוקיינוס. וכשנעשה זאת והוא יתחיל לשחות, אנחנו נראה את מדידת העומק המרהיבה הזאת שהכריש יודע שזה בדרכו והוא שוחה מקליפורניה להוואי. אבל אולי משימה כחולה יכולה להשלים את אזור האוקיינוס שאנחנו עדיין לא יכולים לראות. יש לנו את היכולת, ל-NASA יש את האוקיינוס. אנחנו רק צריכים לחבר אותם.

ולכן המסקנה היא, אנחנו יודעים איפה יילוסטון, בצפון אמריקה; זה מעבר לחופים שלנו. יש לנו את הטכנולוגיה שמראה לנו איפה זה. מה שאנחנו צריכים לחשוב עליו הוא הגדלת נפח הידע איך נוכל באמת להשתמש בידע זה בשביל דברים נוספים? ולבסוף, להעביר את המסר לבית, אולי בעזרת שימוש בערוצים חיים כמו הלוויתן הכחול והעמלץ הלבן. ליצור אפליקציות לניידים, אם תרצו. הרבה אנשים התרגשו כשכריש עבר מתחת לגשר הזהב. בוא נחבר אנשים לפעילות כזאת עם האייפון שלהם. כך אנחנו נפתרים מכמה מיתוסים באינטרנט.

בכדי שנוכל להציל את הטונה כחולת הספיר. אנחנו נוכל להציל את העמלץ הלבן. יש לנו את המדע והטכנולוגיה בשביל זה. התקווה קיימת. כן אנחנו יכולים. אנחנו רק צריכים ליישם את היכולת הזאת רחוק יותר באוקיינוס.

תודה.

(תשואות)