אשרף גאני על בניה מחדש של מדינות הרוסות

ציבור, דיואי הבחין לפני זמן רב, נוצר על ידי שיחה וויכוח. אם אנחנו רוצים להטיל ספק בעריצות של ההנחות, ולהימנע מאמונות חסרות בסיס, ממלכת ההשערות ללא ערעור, אז אנחנו חייבים להיות מוכנים להעמיד את ההנחות שלנו לוויכוח ולדיון. ברוח זו אני מצטרף לדיון על אחד מהנושאים הקריטיים של זמננו, והוא, איך לגייס צורות שונות של הון לפרויקט של בניין מדינה.

על מנת להציג את ההנחות בבירור, הקפיטליזם, לאחר 150 שנים, הפכה מקובלת, וכן הדמוקרטיה. אם נתבונן בעולם של 1945 ונביט במפה של הכלכלות הקפיטליסטיות והמשטרים הדמוקרטיים, הם היו יוצאים מן הכלל נדירים, לא הנורמה. השאלה עכשיו, לעומת זאת, היא הן איזה סוג של קפיטליזם והן איזה סוג של השתתפות דמוקרטית. אבל אנחנו חייבים להכיר בכך שהעת הזו טומנת בחובה קונסנזוס נדיר של הנחות. וזה מספק את הקרקע לסוג של פעולה, כיוון שההסכמה בכל רגע מאפשרת לנו לפעול. וזה הכרחי, לא משנה כמה שביר או כמה זמני הקונצנזוס שלנו, להיות מסוגל לנוע קדימה.

אבל רוב העולם לא נהנה מקפיטליזם ולא ממערכות דמוקרטיות. רוב העולם חווה את המדינה כמדכאת, כארגון העוסק בשלילת זכויות, בהכחשה של צדק, במקום במתן זכויות וצדק. וגם מבחינת החוויה של הקפיטליזם, ישנם שני היבטים ששאר הגלובוס חווה. ראשית, תעשייה נצלנית. יהלומי דם, אבני ברקת מוברחים, עץ, שנחטב ישר מתחת לעניים ביותר. ושנית, סיוע טכני. וסיוע טכני עלול להדהים אתכם, אבל זו הצורה הגרועה ביותר של - נכון להיום - של הפנים המכוערות של העולם המפותח בעיני המדינות המתפתחות. עשרות מיליארדי דולרים מושקעים כביכול בבניית יכולת עם אנשים להם משלמים עד 1,500 דולר ליום, שהינם חסרי יכולת לחשיבה יצירתית, או אורגנית.

ההנחה הבאה - וכמובן אירועי 7 ביולי אני מביע את אהדתי העמוקה, ולפני כן, 11 בספטמבר - הזכירו לנו שאנחנו לא חיים בשלושה עולמות שונים. אנחנו חיים בעולם אחד. אבל קל לומר זאת. אבל אנחנו לא מתמודדים עם ההשלכות של העולם האחד שאנחנו חיים בו, וזה, כי אם אנחנו רוצים עולם אחד, עולם זה לא יכול להיות מבוסס על כיסי ענק של הרחקה, ואז הכללת כמה מהם. אנחנו חייבים עכשיו סוף סוף לחשוב על ההנחות של עולם גלובלי אמיתי, ביחס למשטר של זכויות ואחריות ולקיחת אחריות בהיקף גלובלי אמיתי. אחרת נפספס את הרגע הפתוח הזה בהיסטוריה, בו יש לנו קונצנזוס הן לגבי צורת הממשל והן לגבי צורת הכלכלה.

מה על אחד הארגונים הללו לבחור? יש לנו שלושה תנאים קריטיים: כלכלה, חברה אזרחית והמדינה. לא אדון בשני הראשונים, מלבד לומר כי העברה לא-ביקורתית של הנחות, מהקשר אחד למשנהו, יכולה רק לגרום לאסון. כלכלה הנלמדת במרבית אוניברסיטאות העילית הינה כמעט חסרת תועלת בהקשר שלי. ארצי נשלטת על ידי כלכלת סמים ומאפיה. כלכלה של ספרי לימוד לא עובדת בהקשר שלי, ויש לי מעט מאוד המלצות ממישהו כיצד לבנות כלכלה חוקית. העוני של ידיעותינו חייב להפוך לבסיס הראשון של תנועה קדימה, ולא כפיית המסגרת שעובדת על בסיס מודלים מתמטיים, להם אני רוחש כבוד רב. עמיתי באוניברסיטת ג'ונס הופקינס היו בין הטובים ביותר.

שנית, במקום להתווכח בלי סוף על מה הוא המבנה של המדינה, למה שלא נפשט ונאמר, מהי סדרת הפונקציות אותה חייבת לבצע מדינה במאה ה -21? קלייר לוקהארט ואני כותבים ספר על זה, אנו מקווים לשתף את זה באופן נרחב עם - ושלישית, אנחנו באמת יכולים לבנות אינדקס לצורך מדידה השוואתית כמה טוב מבוצעות הפונקציות האלה שעליהן נסכים במקומות שונים.

אז מה הן הפונקציות אלה? אנו מציעים 10. והם מונופול לגיטימי על אמצעי האלימות, בקרה ניהולית, ניהול כספי הציבור, השקעה בהון האנושי, מתן זכויות אזרח, מתן תשתיות, ניהול נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים של המדינה באמצעות רגולציה, יצירה של השוק, והסכמים לאומיים - כולל הלוואות לציבור - ואז הכי חשוב, שלטון החוק.

אני לא אפרט. אני מקווה השאלות ייתנו לי הזדמנות. זהו יעד ריאלי, כי בעצם, בניגוד להנחה הרווחת, אני טוען כי אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מי היה מעלה בדעתו שגרמניה תהיה מאוחדת או דמוקרטית היום, אם מסתכלים על זה מנקודת המבט של אוקספורד של 1943? אבל אנשים באוקספורד התכוננו לגרמניה דמוקרטית ועסקו בתכנון. ויש הרבה דוגמאות אחרות.

עכשיו כדי לעשות את זה - וזה מביא את הקבוצה הזאת - אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הרעיון של ההון. הצורה הכי פחות חשובה של הון, בפרויקט זה, היא ההון הפיננסי - כסף. כסף אינו הון ברוב המדינות המתפתחות. הוא רק מזומן. כיוון שחסרים האופנים המוסדיים, הארגוניים, והניהוליים להפוך אותו להון. ומה שנדרש הוא שילוב של הון פיזי, הון מוסדי, הון אנושי - וביטחון, כמובן, הוא קריטי, אבל כך גם הוא מידע.

עכשיו, הנושא שצריך להדאיג אותנו כאן - וזה האתגר שהייתי רוצה להציג לקבוצה זו - ושוב, זה לוקח 16 שנים במדינות שלכם כדי לייצר מישהו עם תואר BS. זה לוקח 20 שנה כדי לייצר מישהו עם תואר דוקטור. האתגר הראשון הוא לחשוב מחדש, באופן יסודי, על הנושא של הזמן. האם אנחנו צריכים לחזור על האופנים שירשנו? מערכות החינוך שלנו הן ירושה מהמאה ה -19. מהו הדבר שאנחנו צריכים לעשות באופן יסודי כדי לחזור לעסוק בפרויקט, בו ייצור ההון הוא מהיר? הרוב המוחלט של אוכלוסיית העולם בן פחות מ-20, והם גדלים גדול יותר ומהר יותר. הם צריכים דרכים שונות לגשת אליהם. דרכים שונות לתת להם זכות בחירה. דרכים שונות להקנות להם מיומנויות. וזה הדבר הראשון.

השני הוא, אתם פותרי בעיות, אבל אתם לא עוסקים באחריות הגלובלית שלכם. נשארתם הרחק מבעיות של שחיתות. אתם רק רוצים סביבות נקיות לתפקד בהם. אבל אם לא תחשבו לעומק על בעיות השחיתות, מי יחשוב? אתם מתרחקים מתכנון ועיצוב לטובת עיסוק בפיתוח. אתם מעצבים גדולים, אבל העיצובים שלכם הם אנוכיים. הם לשימושכם המיידי. העולם שבו אני פועל פועל עם עיצובים לגבי כבישים, או סכרים, או אספקת חשמל שלא עברו חשיבה מחדש כבר 60 שנים. זה לא בסדר. זה דורש חשיבה.

אבל בעיקר, מה שאנחנו צריכים יותר מכל דבר אחר מקבוצה זו הוא להביא את הדמיון שלכם לחשוב על בעיות בדרך בה יחידת מידע תרבותית אמורה לעבוד. כפי שהעבודה על פרדיגמות, מזמן הראתה - עבודתו של תומס קון - צומת של רעיונות היא המקום בו התפתחויות חדשות - פריצות דרך אמיתיות - מתתרחשות. ואני מקווה כי קבוצה זו תהיה מסוגלת להתמודד עם הבעיה של המדינה והפיתוח וההעצמה של רוב עניי העולם, דרך אמצעי זה. תודה. (מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: אז, אשרף, עד לאחרונה, היית שר האוצר של אפגניסטן, מדינה באמצע חלק ניכר מסדר היום של העולם. האם המדינה הולכת להצליח? האם הדמוקרטיה תפרח? מה מפחיד אותך ביותר?

אשרף גאני: מה שהכי מפחיד אותי הוא - הוא אתה, חוסר המעורבות שלך. (צחוק) שאלת אותי. אתה יודע שאני תמיד נותן את התשובה הלא שגרתית. לא, אבל ברצינות, הנושא של אפגניסטן ראשית צריך להיראות, בפרספקטיבה של 10-20 שנה לפחות. כיום עולם הגלובליזציה הוא על ספיד. הזמן נדחס. והחלל אינו קיים עבור רוב האנשים. אבל בעולם שלי - אתה יודע, כאשר חזרתי לאפגניסטן לאחר 23 שנים, החלל התרחב. כל צורה אפשרית של תשתית התקלקלה. רכבתי - נסעתי - נסיעה בין שתי ערים שפעם לקחה שלוש שעות עכשיו לקחה 12. אז ראשית, כאשר זו הסקאלה, עלינו להכיר בכך שרק הדברים הפשוטים שהם התשתית - זה לוקח שש שנים כדי לספק תשתית. בעולם שלנו. כל סוג משמעותי של דבר. אבל יש לשים לב, על מה שקורה היום, מה קורה מחר.

שנית, כאשר ארץ סובלת מאחד המקרים האכזריים ביותר של הפעלת כוח - היה לנו את הצבא האדום במשך 10 שנים רצופות, 110,000 חיילים. הטילו טרור, פשוטו כמשמעו. השמיים: כל אפגני רואה את השמים כמקור של פחד. אנו הופצצנו כמעט עד להשמדתינו. לאחר מכן, עשרות אלפי אנשים הוכשרו בטרור - מכל הצדדים. ארצות הברית, בריטניה, הצטרפו למשל, לשירות המודיעין המצרי להכשיר אלפי אנשים להתנגדות ולטרור אורבני. כיצד להפוך אופניים למכשיר של טרור. כיצד להפוך חמור, סוס ועגלה, כל דבר. וגם הרוסים, לא פחות. לכן, כאשר מתפרצת אלימות במדינה כמו אפגניסטן, זה בגלל מורשת זו. אבל אנחנו צריכים להבין כי אנחנו ברי מזל להפליא. כלומר, אני באמת לא מאמין איזה מזל שאני כאן, עומד מולכם, מדבר. כאשר הצטרפתי כשר אוצר, חשבתי שהסיכויים שלי לחיות יותר משלוש שנים אינם עולים על 5 אחוזים. אלה היו הסיכונים. הם היו שווים את זה.

אני חושב שאנחנו יכולים להצליח, והסיבה שאנחנו יכולים להצליח היא בגלל האנשים. אתם רואים, כי אני מתכוון - אני אתן לכם נתון אחד. 91 אחוז מן הגברים באפגניסטן, 86 אחוז מהנשים, מקשיבים ללפחות שלוש תחנות רדיו ביום. במונחים של השיח שלהם, במונחים של תחכום הידע שלהם על העולם, אני חושב שהייתי מעז לומר, שהם הרבה יותר מתוחכמים מאשר אמריקאים כפריים עם תארים אקדמיים וממרבית האירופים. כי העולם חשוב להם. ומה החשש העיקרי שלהם? נטישה. האפגנים הפכו בין-לאומיים באופן עמוק.

אתם יודעים, כאשר חזרתי בדצמבר 2001, לא היה לי שום רצון לעבוד עם הממשלה האפגנית. מכיוון שחייתי כמו לאומן. ואני אמרתי להם - העם שלי, עם האמריקאים כאן - נפרדים. כן, יש לי עמדה מייעצת עם האו"ם עברתי דרך 10 מחוזות באפגניסטן במהירות רבה. וכל אחד היה אומר לי, זה היה עולם אחר. אתה יודע, הם עוסקים. הם רואים מעורבות, מעורבות גלובלית, כמשהו הכרחי לחלוטין לעתידם של האנשים הרגילים. והדבר המדאיג ביותר אפגני רגיל הוא - קלייר לוקהארט היא כאן, אז אני אספר על שיחה שהיתה לה עם אישה אנאלפבית בצפון אפגניסטן. והאשה אמרה כי לא אכפת לה אם יש לה אוכל על השולחן שלה. מה שהדאיג אותה היה אם יש תכנית לעתיד, שבה לילדים שלה יכולים באמת להיות חיים אחרים. זה נותן לי תקווה. כ.א.: איך אפגניסטן תספק הכנסה חלופית לאנשים הרבים אשר מתפרנסים מסחר בסמים?

א.ג.: אין ספק. ובכן, ראשית במקום להשקיע מיליארד דולר בהשמדת סמים ולשלם אותם לכמה חברות אבטחה, הם צריכים לתת את מאה מיליארד דולר ל-50 מהחברות הכי חדשניות בעולם ולבקש מהם ליצור מיליון משרות. המפתח למיגור הסמים הוא יצירת משרות. תראו, הנה עובדה לא ידועה: מדינות בעלות הכנסה חוקית ממוצעת לנפש של 1,000 דולר לא מייצרות סמים.

שנית, טקסטיל. מסחר הוא המפתח, לא סיוע ארה"ב ואירופה צריכות לתת לנו אפס אחוז מס. תעשיית הטקסטיל הינה מאוד ניידת. אם אתם רוצים שנוכל להתחרות עם סין ולמשוך השקעות, נוכל כנראה למשוך ארבע עד שש מיליארד דולר די בקלות למגזר הטקסטיל, אם היה אפס מס - זה היה יוצר סוג של עבודה. כותנה אינה מתחרה עם אופיום; חולצת טריקו כן. ומה שאנחנו צריכים להבין, זה את שרשרת הערך. תראו, לאפגני הרגיל נמאס לשמוע על מיקרו-אשראי. זה חשוב, אבל מה שגברים ונשים רגילים העוסקים במיקרו ייצור רוצים הוא גישה גלובלית. הם לא רוצים למכור לירידי צדקה המיועדים רק לזרים - ואותה חולצה מסריחה רקומה שוב ושוב. מה שאנחנו רוצים הוא שותפות עם חברות העיצוב האיטלקיות. כן, יש לנו את הרוקמות הטובות ביותר בעולם! למה אנחנו לא יכולים לעשות את מה שנעשה בצפון איטליה? עם מערכת מיקור החוץ? אז אני חושב שמבחינה כלכלית, הנושא הקריטי הוא באמת לחשוב לעומק.

ומה שאגיד כאן הוא שסיוע לא עובד. אתם יודעים, מערכת הסיוע שבורה. למערכת הסיוע אין את הידע, את החזון, את היכולת. אני בעדה, אחרי הכל, אני הקמתי הרבה ממנה. כן, אם לדייק, אתם יודעים, הצלחתי לשכנע את העולם שהם היו צריכים לתת למדינה שלי 27.5 מיליארד. הם לא רצו לתת לנו את הכסף.

כ.א.: וזה עדיין לא עבד?

AG: לא. זה לא שזה לא עבד. זה שדולר של השקעה פרטית, למיטב שיפוטי, שווה לפחות 20 דולר של סיוע, מבחינת הדינמיקה שהיא יוצרת. שנית, דולר אחד של סיוע יכול להיות 10 סנט, הוא יכול להיות 20 סנט, או שהוא יכול להיות ארבעה דולרים. זה תלוי באיזה צורה זה מגיע, אילו תנאים מחוברים אליו. אתם יודעים, מערכת הסיוע, בתחילה, תוכננה כדי להיטיב עם היזמים של המדינות המפותחות, לא כדי לייצר צמיחה במדינות עניות. וזו, שוב, אחת ההנחות האלה - באותה דרך בה כסאות תינוק לרכב הם הנחה שירשנו בממשלות, ודלתות. הייתם חושבים שממשלת ארה"ב לא חושבת שיש צורך לסבסד חברות אמריקאיות על מנת לפעול במדינות מתפתחות, לספק ייעוץ, אבל הם מסבסדים. יש היסטוריה שלמה אגב סיוע שצריכה עכשיו להיבדק מחדש. אם המטרה היא לבנות מדינות שיכולות לדאוג לעצמם באופן אמין - ואני מניח כי ההצעה שוויונית; אתם יודעים שאני מאוד קשה עם העמיתים שלי - הסיוע חייב להסתיים בכל מדינה בתוך פרק זמן מוגדר. ובכל שנה חייבת להיות התקדמות לגבי גיוס של הכנסות מקומיות ויצירת הכלכלה. ללא כניסה לכזה תהליך היתוך לא תוכלו לקיים את הקונצנזוס.