אפרנה ראו: אומנות טכנולוגית (עם חוש הומור)

היי. היום, אני אקח אתכם למבטים חטופים על בערך שמונה מהפרויקטים שלי, שנעשו בשיתוף פעולה עם האמן הדני סורן פורס. אנחנו קוראים לעצמנו פורס & ראו, ואנחנו חיים ועובדים בהודו.

הייתי רוצה להתחיל עם האובייקט הראשון שלי, שנקרא "טלפון הדוד." וההשראה לו באה מההרגל המוזר של דודי לבקש ממני ללא הפסקה לעשות דברים בשבילו, כמעט כאילו הייתי המשך של הגוף שלו -- להדליק את האורות או להביא לו כוס מים, קופסת סיגריות. וככל שגדלתי, זה נעשה גרוע יותר ויותר, והתחלתי לחשוב על זה כסוג של שליטה. אבל כמובן, לא הייתי יכולה לעולם להגיד משהו, מפני שהדוד הוא דמות מכובדת במשפחה ההודית. והמצב שעצבן אותי והפליא אותי יותר מכל היה השימוש שלו בטלפון קווי. הוא היה מחזיק את השפופרת ומצפה ממני לחייג את המספר בשבילו. אז כתגובה וכמתנה לדודי, יצרתי לו את "טלפון הדוד." הוא כל כך ארוך שהוא דורש שני אנשים לשימוש. זו בדיוק הדרך בה דודי משתמש בטלפון שעוצב לאדם אחד.

אבל הבעיה היא, שכשעזבתי את הבית והלכתי למכללה, התחלתי להתגעגע לפקודות שלו. אז יצרתי לו מכונת כתיבה מוזהבת דרכה הוא יכול לחלק את פקודותיו לאחיינים ואחייניות מסביב לעולם כאימייל. אז מה שהוא היה צריך לעשות היה לקחת פיסת נייר, לגלגל אותה לתוך המכונה, להדפיס את האימייל או הפקודה ולמשוך את הנייר החוצה. המכשיר הזה היה אוטומטית שולח לאדם המיועד את המכתב כאימייל. אז כאן אתם יכולים לראות, אנחנו הטמענו הרבה אלקטרוניקה שמבינה את כל הפעולות המכאניות וממירה אותן לדיגיטליות. אז דודי מתעסק רק עם ממשק מכאני. וכמובן, האובייקט היה צריך להיות מאוד גדול ושתהיה בו תחושת טקסיות, הדרך בה דודי אוהב את זה.

העבודה הבאה היא התקנה רגישה לקול שאנחנו קוראים לה בחיבה "הפיגמים". ("הגמדים") ורצינו לעבוד עם רעיון של להיות מוקפים בשבט של יצורים מאוד ביישנים, רגישים ומתוקים. אז איך שזה עובד זה שיש לנו את הפאנלים האלו, שיש לנו על הקיר, ומאחוריהם, יש לנו את היצורים הקטנים האלו שמתחבאים. ברגע שיש שקט, הם סוג של זוחלים החוצה. ואם זה אפילו יותר שקט, הם מותחים את צוואריהם החוצה. ולשמע הקול הכי קטן, הם מתחבאים שוב.

אז היו לנו את הפאנלים האלו על שלושה קירות בחדר. והיו לנו יותר מ 500 מהפיגמים הקטנים האלו שמתחבאים מאחוריהם. אז ככה זה עובד. זה סרט של אב הטיפוס. אז כששקט, הם סוג של יוצאים מאחורי הפאנלים. והם שומעים כמו שאנשים שומעים, או כמו יצורים אמיתיים. אז הם נהיים חסינים לקולות שמפחידים אותם לאחר זמן מסוים. והם לא מגיבים לקולות רקע. אתם תשמעו רכבת עוד רגע שהם לא מגיבים אליה. (רעש) אבל הם מגיבים לקולות בחזית, תשמעו את זה עוד שניה. (שריקה) אז עבדנו מאוד קשה לעשות אותם מלאי חיים ככל האפשר. אז לכל פיגמי יש את ההתנהגות שלו, פסיכולוגיה, מצבי רוח, אישיות וכו'. אז זה אב טיפוס מאוד ראשוני. כמובן, זה נעשה הרבה יותר טוב לאחר מכן. וגרמנו להם להגיב לאנשים, אבל גילינו שאנשים היו מאוד שובבים וילדותיים איתם.

זו התקנת וידאו שנקראת "האדם החסר." ודי התעניינו במשחק עם הרעיון של בלתי נראות. איך זה יהיה אפשרי לחוות תחושה של בלתי נראות? אז עבדנו עם חברה שמתמחה במעקב עם מצלמות, וביקשנו מהם לפתח תוכנה איתנו, בשימוש עם מצלמה שיכולה להביט באנשים בחדר, לעקוב אחריהם ולהחליף אדם אחד עם הרקע, מה שיהפוך אותם לבלתי נראים.

אז אני רק אראה לכם אב טיפוס ראשוני. מצד ימין אתם יכולים לראות את עמיתי סורן, שנמצא למעשה בתוך החלל. ומשמאל, אתם רואים את הוידאו המעובד בו המצלמה הפכה אותו לבלתי נראה. סורן נכנס לחדר. פופ! הוא הופך לבלתי נראה. ואתם יכולים לראות שהמצלמה עוקבת אחריו ומוחקת. זה סרטון מאוד מוקדם, אז לא טיפלנו עדיין בחפיפה וכל זה, אבל זה התעדן די מהר, מאוחר יותר. אז הצורה שהשתמשנו בזה היתה בחדר בו היתה לנו מצלמה שמביטה במרחב, והיה לנו מסך אחד, אחד לכל קיר. וכשהאנשים נכנסו לחדר, הם היו רואים את עצמם במסך, רק עם הבדל אחד: אדם אחד היה כל הזמן בלתי נראה בכל מקום שהם זזו אליו בחדר.

אז זו עבודה שנקראת "צל השמש." וזה היה כמעט כמו דף נייר, כמו חיתוך של ציור ילדים של דליפת נפט או שמש. ומהחזית, האובייקט נראה כחזק מאוד ועמיד, ומהצד, הוא כמעט נראה מאוד חלש. אז אנשים היו נכנסים לתוך החדר והם היו כמעט מתעלמים מזה, חושבים שזה סתם זבל ששוכב שם. אבל ברגע שהיו עוברים את זה, זה היה מתחיל לטפס על הקיר בתנועה תזזיתית. וזה היה מתעייף, וזה היה קורס כל פעם.

(צחוק)

אז העבודה הזו היא קריקטורה של איש הפוך. הראש שלו כל כך כבד. מלא במחשבות כבדות, שהוא סוג של נופל לתוך הכובע שלו, והגוף שלו גודל מתוכו כמעט כמו צמח. ובכן מה שהוא עושה זה לזוז באזור בצורה מאוד שיכורה על ראשו בתנועה מאוד לא צפויה ואיטית מאוד. והוא די מוגבל על ידי העיגול ההוא. מפני שאם העיגול לא היה שם, והרצפה היתה ממש ישרה, הוא היה מתחיל להסתובב במרחב. ואין חוטים. אז אני רק אראה לכם מקרה -- אז כשאנשים נכנסים לחדר, זה מפעיל את האובייקט הזה. והוא מאוד איטי, במשך כמה דקות, סוג של מתרומם באיטיות, ואז הוא מקבל תנופה והוא נראה כאילו הוא כמעט נופל. וזה רגע חשוב, מפני שאנחנו רצינו לגרום לצופה אינסטינקט כמעט ללכת ולעזור, או להציל את האובייקט. אבל הוא לא באמת צריך את זה, מפני שהוא, שוב, סוג של מצליח להרים את עצמו.

אז העבודה הזו היתה אתגר טכני אמיתי בשבילנו, ועבדנו מאוד קשה, כמו רוב העבודות שלנו, במשך שנים כדי לעשות את המכניקה נכון ואת שיווי המשקל והדינמיקה. וזה היה מאוד חשוב לנו למצוא את הרגע המדויק בו זה ייפול, מפני שאם היינו עושים אותו בדרך שהוא ייפול, אז הוא היה פוגע בעצמו, ואם זה לא היה נופל מספיק, הוא לא היה גורם לפטליזם הזה, או את התחושה ההיא של רצון ללכת ולעזור לו. אז אני עומדת להראות לכם סרטון זריז בו אנחנו עושים בדיקות -- זה הרבה יותר מהר. זה הקולגה שלי. הוא עזב את זה. עכשיו הוא נלחץ, אז הוא עומד לתפוס אותו. אבל הוא לא צריך, מפני שהוא מצליח להרים את עצמו בעצמו.

אז זו עבודה שמאוד עניינה אותנו, עבודה עם האסטטיקה של הפרווה שמוטמעים בה אלפי מידות קטנות שונות של סיבים אופטיים, שמנצנצים כמו שמי הלילה. וזה בקנה המידה של שמי הלילה. אז עטפנו עם זה צורה בלונית, בצורה של דובי, שנתלה מהתקרה. והרעיון היה לתת מעין ניגוד משהו מאוד קר ומרוחק ומופשט כמו היקום לתוך הצורה המוכרת של הדובי, שהיא מאוד מרגיעה ואינטימית. והרעיון היה שבנקודה מסוימת הייתם מפסיקים להביט בצורה של הדובי והייתם כמעט קולטים את זה כחור בחלל, וכאילו אתם מביטים לשמי הכוכבים.

אז זו העבודה האחרונה, והיא עדיין בעבודה, והיא נקראת "ממלא חלל." ובכן דמיינו קוביה קטנה בערך בגודל הזה עומדת לפניכם באמצע החדר, וכשאתם מתקרבים אליה, היא מנסה להפחיד אתכם על ידי גידול לקוביה כפולה בגובה ופי ארבע בנפח. אז האובייקט הזה מתרחב ומתכווץ ללא הפסקה כדי ליצור דינמיקה בינה לבין האנשים סביבה -- כמעט כאילו היא מנסה להסתיר סוד בתוך התפרים או משהו כזה.

אז אנחנו עובדים עם הרבה טכנולוגיה, אבל אנחנו לא באמת אוהבים טכנולוגיה, מפני שהיא גורמת לנו הרבה כאב בעבודה במהלך השנים. אבל אנחנו משתמשים בה מפני שאנחנו מתעניינים בדרך בה היא יכולה לעזור לנו להביע את הרגשות והתבניות ההתנהגותיות ביצורים האלה שאנו יוצרים. וברגע שיצור קופץ בראשנו, זה כמעט כאילו שתהליך היצירה הוא לגלות את הדרך בה היצור הזה באמת רוצה להתקיים ואיזו צורה הוא רוצה ללבוש ובאיזו דרך הוא רוצה לזוז.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)