אנטוניו דמסיו: בדרך להבנת המודעות

באתי לכאן כדי לדבר על הפלא והתעלומה של המוח המודע. הפלא הוא בעובדה שכולנו התעוררנו הבוקר ובו-בזמן חווינו את שובו המופלא של מוחנו המודע. שבה אלינו מודעותנו עם תחושת עצמיות שלמה התחושה השלמה של קיומנו, ואנו כמעט לא מקדישים מחשבה לפלא הזה, ומוטב שנעשה זאת כי ללא האפשרות הזו של מוחנו המודע, לא היה לנו שום ידע אודות האנושיות שלנו ושום ידע אודות העולם לא היינו חווים שום סבל, אך גם שום שמחה. לא היתה לנו שום גישה לאהבה או ליכולת ליצור. סקוט פיצג'רלד אמר כידוע: "מי שהמציא את המודעות אשם בדברים רבים" אבל הוא גם שכח שללא מודעות, לא היתה שום גישה לאושר אמיתי ואף לאפשרות של התעלות הרוח.

עד כאן לגבי הפלא, וכעת לתעלומה. זוהי תעלומה שתמיד היה קשה במיוחד להסבירה. עוד מימי ראשית הפילוסופיה ולבטח בכל ההיסטוריה של מדעי המוח, זו היתה אחת התעלומות הקשות ביותר לפיצוח היא היוותה נושא למחלוקות קשות. ולמעשה ישנם רבים הסבורים שאל לנו כלל לעסוק בה שעלינו לנטוש אותה ושאי-אפשר לפתור אותה. אני לא מאמין בכך, ואני סבור שהמצב משתנה. יהיה מגוחך לטעון שאנו יודעים כיצד אנו יוצרים את המודעות במוחנו אבל אנו בהחלט יכולים להתחיל לגשת לבעיה, ולהתחיל לראות איך ייראה הפתרון.

פלא נוסף שיש להשתבח בו הוא העובדה שיש לנו טכנולוגיות דימות שמאפשרות לנו כיום להיכנס לתוך המוח האנושי ולעשות, לדוגמה, את מה שאתם רואים כאן. אלו הו הדמיות ממעבדתה של האנה דמסיו, והן מראות לכם, במוח החי, את תהליך שחזור המוח הזה. וזהו אדם חי. זה אינו מחקר שנערך ע"י נתיחת גוויה ואף יותר מכך -- וזה באמת משהו שיש להשתאות עליו-- מה שאראה לכם כעת שמתרחש מתחת לפני השטח של המוח וזהו באמת מבט אל תוך המוח החי ואל הקישורים והנתיבים האמיתיים. כל הקווים הצבעוניים האלה מתייחסים לצברי אקסונים, הסיבים שמקשרים בין גופי התאים לצמתי העצבים. וצר לי לאכזב אתכם, הם לא צבעוניים באמת. אך הם קיימים. הצבעים מסמנים את הכיוון: הלוך ושוב או להיפך.

בכל אופן, מהי המודעות? מהו המוח המודע? אנו יכולים לאמץ השקפה מאוד פשוטה ולומר שזה מה שאנו מאבדים כאשר אנו שוקעים בשינה עמוקה ללא חלומות, או כאשר אנו תחת הרדמה, וזה מה שאנו משיגים מחדש כאשר אנו מתעוררים משינה או מהרדמה. אבל מה בדיוק אנו מאבדים תחת הרדמה, או בשינה עמוקה וחסרת חלומות? ובכן, ראשית כל, מדובר בתודעה, שהיא זרם של דימויים נפשיים. וכמובן, עליכם לראות בדימויים זרם של תבניות תחושתיות, חזותיות, כמו מה שאתם חווים עכשיו ביחס לבמה ואלי, או דימויי שמע, כפי שאתם חווים כעת ביחס למלים שלי. זרם זה של דימויים נפשיים הוא התודעה.

אבל ישנו משהו נוסף שכולנו כאן חווים: אנו איננו מציגים סבילים של דימויי ראיה, שמיעה או מגע. יש לנו זהויות עצמיות. יש לנו "אני" שנוכח באופן אוטומטי בתודעתנו בזה הרגע. תודעתנו נמצאת ברשותנו, ולכל אחד מאיתנו יש תחושה של עצמו -כל אחד חווה זאת- ולא של האדם שלצידו. וכדי שתתקיים מודעות, יש לכם עצמי ששוכן במוח המודע כלומר מוח מודע הוא מוח שיש בו עצמי. העצמי מביא למודעות את ההתבוננות הסובייקטיבית, ואנו מודעים לגמרי רק כשהעצמי נוכח במודעות, וכדי שנוכל בכלל להתייחס לתעלומה זו עלינו לדעת ראשית, איך תודעות כלולות במוח, ושנית, כמה עצמי נוצרים בו.

החלק הראשון, הבעיה הראשונה, היא קלה יחסית-- היא לא קלה כלל-- אך במדעי המוח מתחילים כבר להתקרב אליה: ברור למדי שכדי לייצר תודעה יש לבנות מפות עצביות. תארו לעצמכם רשת כמו זאת וכעת דמיינו שבתוך הרשת הזו, בגיליון הדו-מימדי הזה יש תאי-עצב. כעת דמיינו בבקשה שלט חוצות דיגיטלי, שיש בו רכיבים שיכולים להיות דלוקים או כבויים ובהתאם לתבנית שאתם יוצרים של רכיבים דיגיטליים דולקים וכבויים או של תאי-עצב בגליון הזה, אתם תיצרו מפה. המפה שאני מראה לכם היא כמובן חזותית אבל זה תקף לכל סוג של מפה -- שמיעתית, למשל, כשמדובר בתדירויות שמע, או המפה שאנו יוצרים באמצעות עורנו כשאנו ממששים עצם כלשהו.

כדי לסגור את המעגל ולהראות לכם כמה זה דומה היחס בין רשת תאי העצב והסידור הטופוגרפי של פעילות תאי-העצב וחווייתנו הנפשית – אספר לכם סיפור אישי. אם אכסה את עיני השמאלית – זה מתייחס אלי אישית, לא אליכם – אם אכסה את עיני השמאלית ואביט ברשת -- דומה למדי לזו הכל טוב ויפה והדברים ניצבים אלה לאלה. אבל לפני זמן מה גיליתי שאם אני מכסה את עיני השמאלית, אני רואה את זה. אני מביט ברשת ורואה עיוות בשולי השדה השמאלי-אמצעי שלי.

מוזר מאד – בחנתי את זה במשך זמן-מה, אך לאחרונה, בעזרת רופאת-עיניים ועמיתה שלי, כרמן פוליאפיטו שפיתחה סורק לייזר של הרשתית, גיליתי את הדברים הבאים: כשאני סורק את הרשתית שלי במישור האופקי שאתם רואים שם בפינה הקטנה, אני מקבל את הדברים הבאים: בצד ימין, הרשתית שלי סימטרית לגמרי. אתם רואים את הירידה לעבר הגומה שם העצב האופטי מתחיל. אבל ברשתית השמאלית שלי ישנה בליטה, שמסומנת בחץ האדום. והיא מקבילה לשלחופית קטנה הממוקמת מתחתיה. וזה בדיוק מה שגורם לעיוות התמונה החזותית שלי.

כעת חישבו על כך: ישנה רשת של תאי-עצב, עם שינוי מכני פשוט במיקום הרשת, והנה קיבלתם עיוות של חווייתכם הנפשית. זו מידת הקירבה בין חווייתכם הנפשית לבין פעילות תאי העצב של הרשתית, שהיא חלק מהמוח שממוקם בגלגל העין, ולענייננו, גליון של קליפת המוח הראייתית. אז מהרשתית זה עובר לקליפת המוח הראייתית. והמוח כמובן מוסיף המון מידע למה שקורה באותות המתקבלים מהרשתית. בתמונה זו אתם רואים כל מיני איים שאני מכנה אזורי יצירת התמונה במוח. לדוגמה, הירוקים, מקבילים למידע המישושי, או הכחול שמקביל למידע השמיעתי.

ודבר נוסף שקורה: אותם אזורים יוצרי-דימויים שבהם מתרחש התכנון של כל המפות העצביות יכולים לשגר איתותים לים הסגול הזה שאתם רואים מסביב, שהוא קליפת המוח האסוציאטיבית, שבה אתם יוצרים רשומות של מה שהתרחש באותם איים יוצרי-דימויים. והיופי הוא שאפשר אח"כ לקחת זיכרון מקליפות המוח האסוציאטיביות הללו, ולהפיק בחזרה דימויים בדיוק באותם אזורים שיש בהם המשגה. חישבו כמה נהדרות הן הנוחות והעצלות של המוח. הוא מספק לנו אזורים מסויימים לתפישה וליצירת דימויים ובדיוק באזורים אלה נשתמש ליצירת דימויים כשנאחזר מידע.

עד כה, תעלומת המוח המודע נפתרה מעט כיוון שיש לנו מושג כללי כיצד אנו יוצרים את הדימויים הללו. אך מה בנוגע לעצמיות? העצמי הוא הבעיה החמקמקה האמיתית ובמשך זמן רב, אנשים לא רצו לגעת בה, כי אמרו, "איך אפשר להשיג את נקודת הייחוס היציבה הנדרשת כדי לשמר את המשכיות העצמי מידי יום ביומו?" חשבתי על פתרון לבעיה זו. כדלקמן: אנו מייצרים מפות-מוח של פנים-הגוף ונעזרים בהן כנקודת ייחוס עבור כל שאר המפות.

הבה ואספר לכם מעט כיצד הגעתי לכך. הגעתי לזה כיוון שאם רוצים נקודת ייחוס המוכרת לנו כעצמיות- העצמי, האני בתהליך העיבוד שלנו -- אנו זקוקים למשהו יציב, משהו שאיננו משתנה הרבה מיום ליום. ובמקרה, יש לנו גוף יחידני. יש לנו גוף אחד, לא יותר. אז זו נקודת התחלה טובה. ישנה רק נקודת ייחוס אחת, והיא הגוף. אבל בגוף יש כמובן חלקים רבים. והם גדלים בקצב שונה, ויש גדלים שונים ואנשים שונים; אבל זה לא כך בתוך הגוף. הדברים שקשורים במה שנקרא הסביבה הפנימית שלנו-- לדוגמה, כל ניהול הכימיה בתוך הגוף שלנו מבוצע בקפדנות קיצונית מידי יום ביומו ומסיבה טובה מאוד. אם ישנה סטייה רבה מדי בפרמטרים של קו האמצע בתחום שימור החיים נעשים חולים או מתים. כך שיש לנו מערכת מוכללת בחיינו שמבטיחה מידה מסוימת של המשכיות. אני אוהב לכנותה "כמעט-חדגוניות יומיומית אינסופית" כי בהעדר החדגוניות הזו, הרי שמבחינה פיזית נעשים חולים או מתים זהו עוד מרכיב בהמשכיות הזו.

ולבסוף יש קשר הדוק מאד בין ויסות הגוף שלנו במוח ובין הגוף עצמו, בשונה מכל קשר אחר. לדוגמה, אני יוצר דימויים שלכם, אבל אין שום קשר פיזיולוגי בין הדימויים שיש לי מכם כקהל ובין המוח שלי. אבל נשמר קשר הדוק וקבוע בין החלקים במוחי שמווסתים את הגוף ובין גופי.

וכך זה נראה. הביטו באיזור כאן. זהו גזע המוח כאן בין קליפת המוח וחוט השדרה. ובתוך האיזור הזה שאני עומד להדגיש עכשיו נמצא המארז של כל מערכות ויסות החיים בגוף. זה כל כך ממוקד עד שלדוגמה, אם תתבוננו באזור האדום בחלקו העליון של גזע המוח, אם הוא נפגע כתוצאה משבץ, למשל נוצר מצב של תרדמת או של צמח, שהוא כמובן מצב בו התודעה נעלמת, המודעות נעלמת. מה שקורה בפועל הוא שאובד הבסיס לעצמיות אובדת הגישה לכל תחושה של קיום ולמעשה דימויים עשויים להמשיך ולהיווצר בקליפת המוח, אך אין ידיעה על כך בפועל, המודעות אובדת כשנגרם נזק לחלק האדום בגזע המוח.

אבל בחלק הירוק של גזע המוח, לא קורה שום דבר שכזה. זה עד כדי כך מבודל. שאם בחלק הירוק של גזע המוח נגרם נזק, וזה קורה לפעמים, מתקבל שיתוק כללי אבל המוח המודע שלכם נשאר. אתם מרגישים ויודעים, יש לכם מוח מודע לגמרי שאפשר לגשת אליו מאד בעקיפין זהו מצב איום ונורא. לא הייתם רוצים להיות בו במצב זה אנשים בעצם כלואים בתוך גופם, אבל יש להם תודעה. היה פעם סרט מעניין מאד, אחד מהסרטים הטובים והנדירים שנעשו על מצב כזה, סרט של ג'וליאן שנאבל, לפני כמה שנים, שעסק בחולה שהיה במצב הזה.

כעת אראה לכם תמונה. אני מבטיח לא לומר עליה דבר, אבל כדי להפחיד אתכם אומר רק שבחלק האדום הזה של גזע המוח, ישנם, כדי לפשט את העניין, כל הריבועים הקטנים שמקבילים ליחידות שלמעשה מהוות יחד מפות מוח של היבטים שונים של פנים גופנו, היבטים שונים של הגוף שלנו. הם בעלי טופוגרפיה ייחודית והם מחוברים להפליא הדדית בתבנית חוזרת על עצמה. ומתוך הקשר ההדוק הזה בין גזע המוח והגוף אני מאמין -- ואולי אני טועה, אבל אינני חושב כך -- אנו יוצרים את המיפוי של הגוף שמספק את הבסיס לעצמיות ומתבטא בצורה של רגשות -- רגשות קדמוניים, דרך אגב.

אז מהי התמונה שאנו רואים כאן? הביטו ב"קליפת המוח", הביטו ב"גזע המוח," הביטו ב"גוף," ותקבלו את התמונה של הקישוריות ההדדית שבמסגרתה מספק גזע המוח את הביסוס לעצמיות דרך קישור הדדי הדוק ביותר עם הגוף. וישנה קליפת המוח שמספקת את מופע הראווה המופלא שמוחנו יוצר באמצעות שפע דימויים שהם למעשה התוכן של המוח שלנו ולהם אנו בד"כ מקדישים את מרב תשומת הלב, ובצדק, כיוון שזהו באמת הסרט שרץ אצלנו במוח. אבל הסתכלו על החצים. הם לא נמצאים שם סתם ליופי. אלא בשל יחסי הגומלין ההדוקים האלה. לא יכול להיות מוח בעל תודעה ללא יחסי הגומלין שבין קליפת המוח וגזע המוח. לא יכול להיות מוח בעל תודעה ללא יחסי הגומלין שבין גזע המוח והגוף.

ועוד דבר מעניין הוא שגזע המוח שלנו קיים גם אצל מגוון מינים אחרים. בקרב כל בעלי החוליות, העיצוב של גזע המוח דומה מאד לשלנו, וזוהי אחת הסיבות לכך שאני חושב שלמינים אחרים אלה יש מוח מודע כמו שלנו. אלא ששלהם אינו עשיר כמו שלנו, כיוון שאין להם קליפת מוח כמו שלנו. כאן טמון ההבדל. ואני מתנגד בתוקף לרעיון שמודעות אמורה להיחשב לתוצר המעולה של קליפת המוח. רק עושר תודעתנו, לא עצם העובדה שיש לנו עצמיות, רק את זאת אנו יכולים לייחס לקיום האישי שלנו, ושיש לנו מושג כלשהו של היות אדם.

ישנם שלושה מישורי עצמיות -- הפרוטו, הליבה והאוטוביוגרפי. השניים הראשונים משותפים לנו ולעוד מינים רבים מאד, והם נוצרים בפועל בעיקר בגזע המוח ובקליפת המוח שיש למינים אלו. זו העצמיות האוטוביוגרפית שיש לדעתי לכמה מינים. ליונקים ימיים ופרימטים יש גם עצמיות אוטוביוגרפית במידה מסוימת. ולכלבי הבית של כולם יש מידה מסוימת של עצמיות אוטוביוגרפית. אבל הנה החידוש:

העצמיות האוטוביוגרפית בנויה על יסוד זכרונות העבר וזכרונות התוכניות שעשינו; כלומר, העבר שנחייה והעתיד הצפוי. והעצמיות האוטוביוגרפית הביאה להגדלת הזיכרון, ליכולת השיקול, לדמיון, ליצירתיות ולשפה. ומתוך זה נבעו הכלים של התרבות -- דתות, משפט, מסחר, אמנויות, מדע וטכנולוגיה. ובמסגרת התרבות הזו אנו באמת יכולים להשיג-- וזה החידוש-- משהו שלא כולו נקבע ע"י הביולוגיה שלנו אלא התפתח בתרבויות. הוא התפתח בקולקטיב של בני-האדם. וזאת היא כמובן התרבות שבה פיתחנו משהו שאני מכנה ויסות חברתי-תרבותי.

ולסיום, תוכלו לשאול בצדק, מדוע זה חשוב? מדוע חשוב אם מדובר בגזע המוח או בקליפת המוח וכיצד זה נוצר? ישנן שלוש סיבות. ראשית: סקרנות. הפרימאטים הם סקרניים מאוד-- ובני-האדם במיוחד. ואם אנו מתעניינים, לדוגמה, בעובדה שאנטי-גרביטציה מושכת את הגלקסיות הלאה מכדור הארץ, מדוע שלא נתעניין במה שקורה בתוך בני-האדם?

שנית, הבנת החברה והתרבות. עלינו לבחון כיצד החברה והתרבות במסגרת הוויסות החברתי-תרבותי הזה הינם תהליך שנמצא בעיצומו. ולבסוף: רפואה. אין לשכוח שכמה מהמחלות הנוראות ביותר של המין האנושי הן מחלות כגון דיכאון, אלצהיימר והתמכרות לסמים. חישבו על השבץ שיכול להרוס את המוח או לגרום לאובדן הכרה. אין תקווה לטיפול יעיל במחלות אלה וללא עזרת אלילת-המזל אם לא נדע כיצד זה עובד. כך שזוהי סיבה טובה מאוד מעבר לסקרנות כדי להצדיק את מה שאנו עושים, ואת ההתעניינות במה שמתרחש במוח שלנו.

תודה רבה על ההקשבה.

(מחיאות כפיים)