אנה דביר סמית והדמות האמריקאית

סבי אמר לי כשהייתי ילדה קטנה, "אם תגידי מילה מספיק פעמים, היא תהפוך להיות את." מאחר שגדלתי בעיר עם הפרדה גזעית, בבלטימור שבמרילנד, הרעיון הזה גרם לי להסתובב ברחבי אמריקה עם רשמקול – תודה לאל על הטכנולוגיה – כדי לראיין אנשים, כי חשבתי שאם אצעד בתוך המילים שלהם – זו אחת הסיבות שאני יחפה בהופעות שלי – אם אצעד בתוך המילים שלהם, אצליח איכשהו לספוג את אמריקה. גם הושפעתי מוולט ויטמן שרצה לספוג את אמריקה ושהיא תספוג אותו.

לכן ארבע הדמויות האלה הן מתוך העבודה שאני עושה כבר הרבה שנים, ומתוך יותר מ... לא יודעת, אלפיים אנשים שראיינתי. יש כאן אנשים מספיק מבוגרים שזוכרים את סטדס טרקל מהרדיו? חשבתי שהוא יהיה מושלם לשאול אותו על חוויה מכוננת בהיסטוריה האמריקאית. אתם יודעים, הוא "נולד ב-1912, בשנה שהטיטניק טבעה. "הספינה הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם. פגעה בקרחון "וטראח, היא שקעה. היא הלכה ואני הגעתי. וואו, איזו מאה." (צחוק)

זו התשובה שלו לגבי רגע מכונן בהיסטוריה האמריקאית: רגע מכונן בהיסטוריה האמריקאית, לא נראה לי שיש כזה. זה לא הירושימה, רגע גדול, קשה לי לחשוב על רגע אחד מסוים שאפשר לקרוא לו מכונן. ההידרדרות ההדרגתית – הידרדרות זו המילה שהאנשים בווטרגייט השתמשו בה, הידרדרות מוסרית – היא משהו הדרגתי, שילוב של דברים. את מבינה, יש לנו גם טכנולוגיה. לדעתי, פחות ופחות מגע אנושי.

אה, תני לי לספר לך סיפור מצחיק קטן. באטלנטה יש שדה תעופה מודרני וביציאה מהשערים שם יש רכבות שלוקחות אותך לרחבה ומשם ליעד. הרכבות האלה נוסעות חלק ובשקט וביעילות. ויש כריזה ברכבת, ואת יודעת שזה קול אנושי בכריזה. את מבינה, פעם היו רובוטים, רובוטים שחיקו אנשים. היום יש לנו אנשים שמחקים רובוטים. אז הכריזה ברכבת אומרת ככה: רחבה אחת: אומהה, לינקולן. רחבה שתיים: דאלאס, פורט וורת'. אותו קול. בדיוק כשרכבת עומדת לצאת, זוג צעיר רץ פנימה וכמעט נסגרות עליהם הדלתות האוטומטיות, והכריזה מוסיפה בקור רוח, "עקב כניסה מאוחרת, נתעכב בשלושים שניות." בדיוק אז כולם נועצים בזוג הזה מבטים רושפים והזוג מתכווץ במקומו. ובכן אני שתיתי כמה משקאות לפני שעליתי – כדי לחזק את העצבים שלי – ולכן העמדתי פני כרוז ברכבת, עם היד על האוזן: "ג'ורג' אורוול, שעתך הגיעה." טוב, כמה מכם צוחקים. כולם צוחקים כשאני אומר את זה, אבל לא על הרכבת ההיא. דממה. ופתאום הם מסתכלים עלי. וכך הנה אני עם הזוג, שלושתנו מתכווצים לנוכח חיל הפרשים שעומד לשעוט לעברנו,

ובדיוק אז שמתי לב לתינוק קטן בחיק אמו. ידעתי שהיא היספאנית כי היא דיברה בספרדית עם מי שאיתה. אז פניתי לדבר אל התינוק. אמרתי לו, כשידי מכסה על הפה שלי, כי ידעתי שנודפים ממנו אדי 100% אלכוהול אמרתי לו, "אדוני או גברתי, "מהי דעתך המלומדת בנוגע למין האנושי?" והתינוק מביט בי כמו שתינוקות מביטים, בעין צלולה מתחיל לצחוק, פורץ בצחוק קטנטן ומטורף, ואני אומר, "תודה לאל על תגובה אנושית שעוד לא איבדנו."

אבל תבינו, המגע האנושי, תבינו, הולך ונעלם. חייבים לתהות בנוגע לאמת הרשמית. מה העניין שכל כך אדיר אצל מארק טוויין – אנחנו מוקירים את מארק טוויין, אבל לא קוראים אותו. קראנו את האקלברי פין, כמובן. האק, כמובן, היה יוצא מן הכלל. אתם זוכרים את הסצנה הנהדרת על הרפסודה, מה האק עשה? הנה האק, ילד אנאלפבית, לא הלך לבית ספר, אבל יש בו משהו. והאמת הרשמית, האמת היתה, החוק היה, שאדם שחור היה רכוש, הוא היה חפץ, אתם מבינים.

והאק עלה על הרפסודה עם רכוש בשם ג'ים, שהיה עבד. והוא שומע שג'ים הולך לנסות לקחת את אשתו והילדים ולגנוב אותם מהאשה שהם היו בבעלותה, והאק אומר, "אוי ואבוי, "האשה ההיא אף פעם לא פגעה באף אחד. "אוי, הוא עומד לגנוב, "הוא עומד לעשות משהו נורא." בדיוק אז, שני משעבדים מגיעים, אנשים שרודפים אחרי עבדים, שמחפשים את ג'ים. "יש אתך מישהו על הרפסודה?" האק אומר, "כן." "הוא שחור או לבן?" –"לבן." והם הולכים. והאק אומר, "אוי ואבוי, שיקרתי. אוי, "עשיתי מעשה נורא. למה אני מרגיש כל כך טוב?"

בדיוק הטוב הזה אצל האק, מה שהאק עשוי ממנו, אתם מבינים, הכל נקבר, הכל נקבר. המגע האנושי הולך ונעלם. ואת שואלת על רגע מכונן. אין שום רגע מכונן בהיסטוריה האמריקאית בשבילי. הצטברות של רגעים הביאה למקום שאנחנו נמצאים בו, כשטריוויה הופכת לחדשות. יותר ויותר, פחות ופחות מודעות לכאב של האחר. הה. את יודעת, אני לא יודע אם תוכלי להשתמש בזה או לא, אבל ציטטתי את רייט מוריס, סופר מנברסקה, שאמר, אנחנו עוסקים יותר ויותר באמצעי תקשורת ופחות ופחות בתקשורת בינינו. אוקיי, ילדים, אני צריך להתחפף, יש לי תור אצל הקרדיולוג. וזה היה סטדס טרקל. (מחיאות כפיים)

בואו נדבר על לקיחת סיכונים. אני הולכת לגלם עכשיו מישהי שאף אחד לא אוהב. רוב השחקנים מעדיפים לגלם דמויות אהודות – טוב, לא תמיד, אבל הנטייה, בייחוד כלפי קהל כזה – היא לגרום להשראה אצל אנשים. אבל מאחר שזה נקרא לקחת סיכונים, אני אגלם מישהי שאני אף פעם לא מגלמת, כי היא כל כך שנואה שמישהו פעם בא אליי מאחורי הקלעים ואמר לי להוציא אותה מההופעה שעשיתי. אבל אני אגלם אותה כי לדעתי אנחנו חושבים על סיכון בכנס כזה בתור דבר טוב.

אבל יש הקשרים מסוימים אחרים למילה סיכון, אותו דבר עם המילה טבע. מה זה טבע? מקסין גרין, פילוסופית מופלאה בגילו של סטדס, שהיתה ראש של מוסד גדול ומרשים של פילוסופיה, הלכתי אליה ושאלתי אותה מהם שני הדברים שהיא עדיין לא יודעת ועדיין רוצה לדעת. והיא אמרה, "באופן אישי, אני עדיין מרגישה "כאילו עלי לקוד בפני נשיא האוניברסיטה כשאני פוגשת בו, "וכאילו עדיין מצופה ממני להגיש קפה "לעמיתיי הזכרים, למרות שאני מבוגרת מרובם." והיא אמרה, "מבחינה אינטלקטואלית, "אני לא יודעת מספיק על דמיון שלילי. "ואירועי 11 בספטמבר לימדו אותנו רבות "שזהו תחום שלם שנעדר ממחקרנו."

אז הקטע הבא הוא על דמיון שלילי. הוא מעלה שאלות לגבי מהו טבע, מהו טבע אימהי, ומה סיכון יכול להיות. הקלטתי את זה בבית הסוהר לנשים במרילנד. כל מה שתראו הוא מילה במילה מתוך הקלטת. אני מדגישה זאת כי אני חושבת שדיבור אנושי הוא שירה אורגנית וזה נקרא "מראה מול הפה שלה." זוהי אסירה בשם פולט ג'נקינס.

התחלתי ללמוד איך להסתיר זאת, כי לא רציתי שמישהו יגלה שזה קורה אצלי בבית. אני רוצה שכולם יחשבו שהיינו משפחה נורמלית. זאת אומרת היו לנו כל הדברים החומריים, אבל זה לא גרם לילדים שלי לפחות כאב, זה לא גרם לפחדים שלהם להיעלם. נגמרו לי התירוצים לגבי הפנסים הכחולים שקיבלנו, השפתיים הפצועות והחבורות. לא היו לי יותר תירוצים. והוא הרביץ גם לי. אבל זה לא שינה את העובדה שזה היה סיוט בשביל המשפחה שלי, זה היה סיוט. ואני נכשלתי קשות, כי נתתי לזה להמשיך עוד ועוד ועוד.

אבל בלילה שמאישה נהרגה – והעוצמה רק גדלה וגדלה וגדלה, עד שלילה אחד חזרנו הביתה מאיפה שלקחנו סמים, והוא התעצבן על מאישה, והוא התחיל להרביץ לה, והוא שם אותה באמבטיה. הוא השתמש בחגורה. היתה לו חגורה כי היה לו רעיון סוטה מעוות שמאישה שוכבת עם אחיה הקטן והם נגעו אחד בשני – זאת היתה הסיבה שלו. אני מדברת רק על הלילה המסוים שבו היא מתה. אז הוא שם אותה באמבטיה, ואני הייתי בחדר השינה עם התינוק.

וארבעה חודשים לפני שזה קרה, ארבעה חודשים לפני שמאישה מתה, חשבתי שאני אוכל ממש לתקן אותו. אז עשיתי לו תינוק. משוגעת, חשבתי שאם אתן לו ילד משלו, הוא יעזוב את שלי בשקט. וזה לא עבד. לא עבד. בסוף סיימתי עם שלושה ילדים, יוסטון, מאישה ודומיניק, שהיה בן ארבעה חודשים כשהגעתי לכלא.

והייתי בחדר השינה. כמו שאמרתי, הוא שם אותה במקלחת והוא... כל פעם שהוא חבט בה, היא נפלה. הוא חבט את הראש שלה באמבטיה. זה קרה שוב ושוב, בהמשכיות. יכולתי לשמוע את זה, אבל לא העזתי לזוז. לא זזתי. אפילו לא הלכתי לראות מה קורה. רק ישבתי שם והקשבתי. ואז הוא שם אותה במסדרון. הוא אמר לה, שבי שם. והיא ישבה שם ארבע או חמש שעות. ואז הוא אמר לה, קומי, וכשהיא קמה, היא אמרה שהיא לא יכולה לראות. הפנים שלה היו חבולות. היה לה פנס בעין. כל הראש שלה היה פשוט נפוח, הראש שלה היה פי שניים מהגודל הרגיל שלו. אמרתי לו, תן לה ללכת לישון. הוא נתן לה ללכת לישון.

למחרת בבוקר היא היתה מתה. הוא הלך להעיר אותה לבית ספר, והוא התרגש נורא. הוא אמר, היא לא נושמת. אני תיכף ידעתי שהיא מתה. אפילו לא רציתי לקבל את העובדה שהיא מתה, אז נכנסתי ושמתי מראה מול הפה שלה – ולא היה כלום, לא יצא כלום מהפה שלה. הוא אמר, הוא אמר, אסור, אסור שאף אחד יגלה. הוא אמר, את חייבת לעזור לי. אני הסכמתי. הסכמתי.

כלומר, שמרתי את הסוד שנים על גבי שנים, אז זה היה לי כבר טבע שני, להמשיך לשמור על זה בסוד. אז הלכנו לקניון ואמרנו למשטרה שכאילו היא הלכה לאיבוד, שהיא נעדרת. אמרנו למאבטח שהיא נעדרת, למרות שהיא לא היתה נעדרת. ואמרנו למאבטח באיזה בגדים הלבשנו אותה וחזרנו הביתה והלבשנו אותה בדיוק באותם בגדים שאמרנו למאבטח שהלבשנו אותה.

ואז לקחנו את התינוק ואת הילד השני ונסענו לכביש איי-95. הייתי כל כך מבוהלת וקהת חושים, שיכולתי רק להסתכל במראה האחורית. והוא הניח אותה ממש על השוליים של הכביש המהיר. את הילדה שלי, שנתתי לזה לקרות לה. אז זאת היתה בחינה של הדמיון השלילי. (מחיאות כפיים)

כשהתחלתי את הפרויקט הזה שנקרא "בדרכים: התחקות אחר הדמות האמריקאית" עם הרשמקול שלי, חשבתי שאני אסתובב ברחבי אמריקה ואגלה אותה על כל רבדיה – רוכבי שוורים, בוקרים, מגדלי חזירים, מובילות תזמורת לכת – אבל איכשהו נקלעתי לענייני גזע, כי המופע הגדול הראשון שלי עסק במהומות על רקע גזעי. כך יצא שהייתי בשתי מהומות על רקע גזע, אחת מהן היתה בלוס אנג'לס, והקטע הבא הוא מתוכה. כי לתחושתי רוב מה שלמדתי אודות יחסים בין גזעיים הוא מהקטע הזה. זוהי סוג של אריה, כמו בהרבה קלטות שיש לי.

כולם יודעים שהמהומות בלוס אנג'לס קרו משום שארבעה שוטרים היכו איש שחור בשם רודני קינג. זה תועד בקלטת וידאו – טכנולוגיה – ושודר בכל העולם. כולם חשבו שהשוטרים ילכו לכלא. הם לא הלכו, ולכן היו מהומות. ומה שהרבה אנשים שכחו הוא שהיה משפט שני, שקבע ג'ורג' בוש האב, והמשפט השני הסתיים עם שני שוטרים שהלכו לכלא ושני שוטרים שהוכרזו חפים מפשע. הייתי במשפט ההוא. ואנשים פשוט רקדו ברחובות כי הם פחדו שעומדות להיות עוד מהומות. היה פרץ של שמחה שגזר הדין נחתם בצורה הזאת.

אבל היתה אוכלוסיה שלא שמחה – הקוריאנים-האמריקאים, שהחנויות שלהם נשרפו עד היסוד. וכך האשה הזאת, גברת יונג-סון האן, לימדה אותי להערכתי את רוב מה שאני יודעת אודות גזע. והיא גם שואלת שאלה שסטדס מדבר עליה: התחושה הזאת כלפי האמת הרשמית, לתהות על האמת הרשמית. מה שהיא תוהה עליו כאן, היא מנצלת את ההזדמנות לתהות אודות מהות הצדק בחברה. והקטע נקרא "לבלוע את המרירות."

פעם האמנתי שאמריקה היא הכי טובה. צפיתי בקוריאה בסרטים הוליוודיים רבים שהציגו חיי שפע ופנאי. ולא ראיתי שום אדם עני, אף אדם שחור. עד 1992 האמנתי שאמריקה היתה הכי טובה – ועודני מאמינה, אני לא מכחישה זאת משום שאני קורבן. אבל בסוף שנת 92' היינו בכזה זעזוע ועם בעיות כלכליות ובעיות נפשיות קשות, שהתחלתי להבין למעשה שהקוריאנים נפלטו לחלוטין מהחברה, ושאנחנו לא שווים כלום. למה? למה אנחנו בחוץ? לא היינו כשרים לקבלת טיפול רפואי, תלושי מזון, שירותי רווחה

או סיוע לנזקקים, כלום. הרבה אנשים אפרו-אמריקאים שלא עבדו קיבלו סכום כסף מינימלי למחייתם. אנחנו לא קיבלנו כלום כי יש לנו מכונית ובית ועוד משלמים מיסים גבוהים. איפה נמצא הצדק? בסדר, בסדר, בסדר. הרבה אפרו-אמריקאים כנראה חושבים שהם זכו במשפט. אני ישבתי כאן וצפיתי בהם בבוקר של הכרעת הדין, וכל היום הם עשו מסיבה, חגגו, בכל שכונת סאות' סנטרל, בכל הכנסיות. הם אמרו, טוב, סוף כל סוף נעשה הצדק עם החברה הזאת. ובכן, מה לגבי הזכויות של הקורבנות? הם השיגו את הזכויות שלהם בעזרת הרס של סוחרים קוריאניים תמימים. יש להם כבוד רב, וגם לי, לד"ר מרטין קינג. הוא דמות המופת היחידה לקהילה השחורה; לא חשוב ג'סי ג'קסון. הוא דמות מופת לאי שימוש באלימות, בלי אלימות – והם היו כולם רוצים לנהוג על פי חזונו.

אבל מה קרה ב-1992? הם הרסו אנשים תמימים. ואני תוהה אם זה באמת צדק בעיניהם, לקבל את הזכויות שלהם בצורה כזו. אני בלעתי את המרירות, ישבתי כאן לבדי וצפיתי בהם. הם הפכו להיות מגוחכים כל כך, אבל אני שמחתי בשמחתם. הייתי מאושרת בעבורם. לפחות הם קיבלו משהו בתמורה, בסדר. עדיף לשכוח מקורבנות קוריאנים וקורבנות אחרים שהם הרסו. הם נלחמו עבור הזכויות שלהם במשך יותר ממאתיים שנים, ואולי משום שהם מקריבים בני מיעוטים אחרים, ההיספאנים, האסיאתים, אנחנו נסבול יותר בלב החברה. לכן אני מבינה, לכן יש לי רגשות מעורבים בנוגע לגזר הדין.

אבל הלוואי, הלוואי, הלוואי שיכולתי לקחת חלק בשמחה. הלוואי שיכולתי לחיות בשלום עם אנשים שחורים. אבל אחרי המהומות, יש יותר מדי שוני בינינו. האש עדיין נמצאת שם. איך אומרים את זה? משלהבת. אש משלהבת, משלהבת. האש משלהבת. היא עדיין שם; היא יכולה להתפרץ בכל רגע. גברת יונג-סון האן. (מחיאות כפיים)

הסיבה השנייה לכך שאני לא נועלת נעליים היא למקרה שיתעורר בי חשק להתכרבל ולהיכנס לנעליו של מישהו, ממש לצעוד בנעליו של מישהו אחר. וסיפרתי לכם כבר ש... לא אמרתי באיזו שנה, אבל ב-79' חשבתי לצאת לרחבי המדינה ולפגוש רוכבי שוורים ומגדלי חזירים ואנשים כאלה, וכך יצא שסטיתי ממסלולי אל עסקי המרוצים.

לבסוף באמת פגשתי רוכב שוורים, לפני שנתיים. והלכתי איתו למופעי רודאו, והתחברנו. הוא הדמות המרכזית בקטע הסאטירי שעשיתי באסיפה הרפובליקנית. הוא רפובליקני. אני לא אגיד שום דבר על נטיותיי הפוליטיות, אבל... אז זהו ברנט ויליאמס היקר לי מאוד, בקטע על קשיחות, למקרה שמישהו מכם צריך לדעת איך להיות קשוח בעבודה שאתם עושים. אני חושבת שיש כאן שיעור אמיתי ללמוד ממנו. הקטע נקרא "קשיחות."

טוב, אני בחור אופטימי. זאת אומרת באופן כללי אני אופטימי. אני מתכוון, אתם יודעים, זה כמו שאשתי, ג'ולין, המשפחה שלה תמיד אומרת, נראה כאילו הוא לוזר מלידה, נראה שיש לו תמיד מזל כל כך רע. אבל אז כשהשור ההוא דרך לי על הכליה, לא איבדתי את הכליה. יכולתי לאבד את הכליה, אבל שמרתי אותה אצלי, אז אני לא חושב שאני לוזר מלידה. אני חושב שזה מזל גדול. (צחוק)

ודברים מוזרים כאלה קורים. הייתי פעם אצל הרופא לצילום רנטגן, והיה שם ירחון של בית ומשפחה מאוקטובר 2002. היה שם מאמר, שבע דרכים להשיג מזל, וכתוב שם שאם רוצים מזל, צריך להיות בחברת אנשים חיוביים. למשל, אפילו כשאמרתי לאשתי שאת רוצה לבוא הנה ולדבר איתי, היא אמרה, זאתי סתם אומרת, רק כדי לצאת נחמדה. היא לא באמת תבוא הנה.

ואז את צלצלת אליי ואמרת שאת רוצה לבוא הנה ולראיין אותי, והיא חיפשה אותך באינטרנט. היא אמרה, תראה מי זאת. אתה בכלל לא תצליח לענות על השאלות שלה. (צחוק) והיא אמרה שאת תוציאי אותי טמבל כי אני אף פעם לא הלכתי לקולג' ואני לא אדבר כמו מישהו מקצועי וכל זה. אז אמרתי, תראי, האשה דיברה איתי ארבע שעות. את יודעת, אם אני לא דיברתי, כאילו את יודעת, היא רצתה שאני אדבר ואני בכלל לא חשבתי שהיא תגיע.

בטחון עצמי? טוב, נראה לי שאני רוכב יותר מתוך נחישות מאשר מביטחון עצמי. כלומר, ביטחון עצמי זה כאילו, את יודעת, שאת נמצאת על השור עוד לפני שלמדת לרכוב עליו. זאת אומרת, ביטחון עצמי זה כמו להשוויץ, אבל בצורה טובה. אבל נחישות, את יודעת, זה פשוט "לעזאזל הצורה, "תפוס את הפרה." (צחוק) ככה אמר טאף הדמן בסרט "שמונה שניות". כלומר, פאט או'מאלי תמיד אמר כשהייתי ילד, הוא אמר, אתה עקשן יותר מכל ילד שהכרתי. ועקשנות ונחישות זה אותו הדבר. נחישות זה להיתלות על השור אפילו אם אתה רוכב עליו עם הראש למטה. נחישות זה כאילו, אתה ממשיך לרכוב עד שהראש שלך נכנס בבוץ.

חירות? זה חייב להיות רודיאו.

יופי? לא נראה לי שאני יודע מה זה יופי. טוב, אני מניח שזה גם רודיאו. כלומר, תראי אותנו, המשפחה המחוספסת, מסתחבקים, לוחצים ידיים ומתאבקים מסביבי. זה כמו לסחוט את כרטיס האשראי על דמי כניסה ודלק. אנחנו רוכבים ביחד, אנחנו אוכלים ביחד, ואנחנו ישנים ביחד. כלומר, אני אפילו לא יכול לדמיין איך ייראה היום האחרון שלי ברודיאו. כלומר, אני אהיה בסדר. כי יש לי חווה, אבל אני בעצם לא רוצה בכלל לחשוב על היום שיגיע. כלומר, אני מניח שזה יהיה כמו – שזה יהיה כמו ביום שאח שלי מת.

קשיחות? טוב, היינו פעם בווסט ג'ורדן שביוטה, ושור אחד דחף את הפנים שלי דרך השפיצים מהברזל את יודעת, כיסח לי את כל הפנים והייתי צריך להגיע לבית חולים ושם תפרו אותי ויישרו לי את האף, והייתי צריך ללכת ולרכוב ברודיאו עוד באותו ערב. אז לא רציתי שישימו אותי בהרדמה, או איך שלא קוראים לזה. אז הם תפרו אותי. וכשהם היו צריכים ליישר לי את האף, ולקחו מוטות כאלה ודחפו לי באף עד שהם נכנסו לי למוח והרגשתי כאילו זה יוצא לי מהראש, וכולם אמרו שזה היה צריך להרוג אותי, אבל זה לא, כי כנראה יש לי עמידות גבוהה בפני כאב. (צחוק) אבל החלק הטוב הוא שברגע שהם דחפו את המוטות דרך שם ויישרו לי את האף, יכולתי לנשום, ולפני זה לא נשמתי כמו שצריך מאז ששברתי את האף בבית הספר כשרכבתי ברודיאו.

תודה רבה. (מחיאות כפיים)