אן קופר מדברת על ארוחות בבית הספר

ארוחות בביה"ס הם סוגייה של צדק חברתי. אני מנהלת את מפעל ההזנה בבתי הספר של ברקלי. יש לי 90 עובדים 17 אתרים, 9,600 ילדים. אני מכינה 7,100 ארוחות ביום ובשנתיים האחרונות שבהן אני עושה זאת אני מנסה לשנות את האופן שבו אנו מאכילים ילדים באמריקה. ועל זה אני רוצה לדבר קצת היום. אלו חלק מהילדים שלי עם בר סלטים. הצבתי בר סלטים בכל בתי הספר שלנו. כולם אמרו שזה לא יעבוד -- ילדים קטנים לא מסוגלים לאכול מבר סלטים, ילדים גדולים יירקו לתוך זה -- שום דבר מזה לא התרחש.

כשלקחתי על עצמי את התפקיד ניסיתי להבין, מהו החזון שלי: איך נשנה באמת ובתמים את יחסם של ילדים לאוכל? ואומר לכם מדוע אנחנו צריכים לשנות את היחס שלהם, ובכל מקרה אנחנו חייבים לשנות אותו. ומה שהבנתי זה שאנו צריכים ללמד ילדים את הקשר הסימביוטי שבין עולם בריא, אוכל בריא וילדים בריאים. והבנתי שאם לא נעשה כן, האנטיתזה היא שלמרות ששמענו אחרת, הרי שניכחד, מפני שאנחנו מאכילים את ילדינו למוות. זאת הנחת היסוד שלי.

אנו רואים ילדים חולים שמצבם הולך ומחמיר. והסיבה לכך נעוצה בדרך כלל במערכת המזון שלנו ובאופן שבו הממשלה הופכת מזון לסחורה, באופן שבו הממשלה מפקחת על המזון, באופן שבו משרד החקלאות האמריקאי מניח על צלחות הילדים מזון לא בריא ומתיר הכנסת מזון לא בריא לבתי הספר. ואנו שולחים, בשתיקה, את ילדינו, או נכדינו, או אחיינינו ואחייניותינו לבית הספר ואומרים להם ללמוד את מה שיש בבית הספר. וכשמאכילים את הילדים האלו באוכל גרוע, זה מה שהם לומדים. וזה שורש העניין.

הסיבה שהגענו לכך היא תעשיית חקלאות עצומה. אנו חיים היום במדינה שבה הרוב לא מחליט, מה יאכל. עסקי ענק כמו מונסנטו ודופונט - שייצרו את אג'נט אורנג' ושטיחים עמידים בפני כתמים - שולטים ב 90% מהזרעים המסחריים המיוצרים במדינה. אותן 10 חברות - שולטות בחלק גדול ממה שיש לנו בחנויות המכולת, בחלק גדול ממה שאנשים אוכלים - וזאת בעיה אמיתית.

אז כשהתחלתי לחשוב על הנושאים האלו ואיך אשנה את מה שילדים אוכלים, התמקדתי בדברים שנלמד אותם. והדבר הראשון היה אוכל מקומי - לנסות לאכול אוכל מהאזור. וכמובן שעם כל מה שקורה עם שימוש בדלק מאובנים, או מה שיקרה כשיאזל דלק מאובנים, כשהנפט יגיע למחיר שיא, אנחנו באמת צריכים להתחיל לחשוב אם אפשרי או נכון לשנע מזון 1,500 מייל לפני שאנחנו אוכלים אותו. אז דיברנו על זה עם ילדים, והתחלנו להאכיל ילדים במזון מקומי.

ואז התחלנו לדבר על אוכל אורגני. רוב בתי הספר לא יכולים לעמוד במחירי אוכל אורגני אבל אנחנו, כמדינה, צריכים להתחיל לחשוב כיצד לצרוך, לגדל ולהאכיל את ילדינו באוכל שלא חנוק מכימיקלים. אי אפשר להמשיך להאכיל ילדים בחומרי הדברה, קוטלי עשבים, אנטיביוטיקה והורמונים. אי אפשר להמשיך בזה. זה פשוט לא עובד. והתוצאה היא שילדים נעשים חולים.

אחד הנושאים העיקריים שלי עכשיו הוא אנטיביוטיקה. 70% מצריכת אנטיביוטיקה בארה"ב נעשית דרך אכילת בעלי חיים. אנו מאכילים את ילדינו באנטיביוטיקה בבקר וחלבון מהחי מדי יום. 70% - זה לא ייאמן. והתוצאה היא שכולנו חולים. חולים בדברים כמו אי-קולי שלא ניתן לרפא, ואיננו יכולים לרפא ילדים כשהם חולים. אין ספק שניתנו מנות יתר של אנטיביוטיקה וזאת סוגייה בתחום אספקת המזון. אחת העובדות האהובות עלי היא שבחקלאות האמריקאית נעשה מדי שנה שימוש בכ0.6 מיליארד קילו של חומרי הדברה. פירוש הדבר הוא שכל אחד מאיתנו ומילדנו צורך את המקבילה של שק של כ 2.5 קילו - שקים כמו שיש לכם בבית - אם היה לי כזה כאן והייתי פותחת אותו, הערימה שהיתה מצטברת על הרצפה היתה מה שאנחנו צורכים ומאכילים את ילדינו מידי שנה, בגלל מה שנכנס לאספקת המזון שלנו, בגלל האופן שבו אנחנו צורכים תוצרת באמריקה.

משרד החקלאות מאשר את האנטיביוטיקה, את ההורמונים ואת קוטלי החרקים באספקת המזון שלנו, ומשרד החקלאות מימן את הפרסומת הזו במגזין טיים. היינו יכולים לדבר על רייצ'ל קרסון ועל די.די.טי, אבל ברור לנו שזה מזיק לכולם. וזה מה שמשרד החקלאות מאשר להכניס לאספקת המזון שלנו. וזה צריך להשתנות. משרד החקלאות לא יכול להיות חזות הכל בתזונת ילדינו ומה שמותר. אסור להאמין שטובתנו עומדת לנגד עיניהם. האנטיתזה לכל זה היא מזון בר קיימא. זה מה שאני מנסה להסביר לאנשים. אני ממש מנסה ללמד את הילדים - אני חושבת שזה הכי חשוב. צריכה של מזון כך שעדיין יישאר לנו עולם שבו ילדים יגדלו בריאים, ובאופן שינסה לשכך את ההשפעות השליליות שאנחנו רואים. זה בעצם רעיון חדש. אנשים זורקים את המושג אבל אנחנו צריכים להבין מה משמעות בר-קיימא.

תוך פחות מ 200 שנה, תוך דורות ספורים, הפכנו מ 100% , 95% חקלאים לפחות מ 2% חקלאים. אנו חיים היום במדינה שיש בה יותר אסירים מאשר חקלאים - 2.1 מיליון אסירים, 1.9 מיליון חקלאים. ואנו מוציאים 35,000 דולר בשנה ממוצעת על החזקת אסיר בבית כלא ובית ספר ציבורי מוציא 500 דולר לשנה על האכלת תלמיד. לא פלא, אם כך, שיש לנו פושעים.

(צחוק)

ומה שקורה הוא שאנחנו נעשים חולים - אנו נעשים חולים והילדים שלנו נעשים חולים. וזה בגלל מה שאנחנו מאכילים אותם. מה שנכנס הוא מה שאנחנו. אנחנו באמת ובתמים מה שאנחנו אוכלים. ואם נמשיך בנתיב הזה, אם נמשיך להאכיל ילדים אוכל גרוע, אם נמשיך לא ללמד אותם מהו אוכל טוב, מה יקרה? מה יקרה אז? מה יקרה למערכת הבריאות שלנו? מה שיקרה הוא שיהיו לנו ילדים שחייהם קצרים משלנו. הסי.די.סי - המרכז לטיפול במגיפות - ציין שמתוך הילדים שנולדו בשנת 2000- אותם ילדים שהם היום בני 7,8 - אחד מכל שלושה מבני הגזע הלבן, אחד מכל שני אפרו-אמריקאים והיספאנים יהיו חולי סכרת במהלך חייהם. ואם לא די בכך, הם המשיכו וציינו שזה יקרה לרובם לפני שיגמרו את בית ספר התיכון. פירוש הדבר הוא ש 40% - 45% מילדינו בגיל בית הספר יהיו תלויים באינסולין תוך עשור - תוך עשור.

מה יקרה? ובכן, הסי.די.סי הוסיף וציין שאותם ילדים שנולדו בשנת 2000 יהיו הדור הראשון בהיסטוריה של ארצנו שימותו צעירים יותר מהוריהם. וזה בגלל מה שאנחנו מאכילים אותם. מפני שילדים בני שמונה לא מחליטים בעצמם ואם כן, הם צריכים פסיכולוג. אנחנו אחראים על מה שילדים אוכלים. אבל אופס, אולי הם אחראים על מה שילדים אוכלים. חברות ענק מוציאות 20 מיליארד דולר בשנה על שיווק מזון בלתי מזין לילדים. 20 מיליארד דולר בשנה. 10,000 פרסומות שרוב הילדים רואים. הם מוציאים 500 דולר על כל דולר - 500 דולר על שיווק מזונות שאסור שילדים יאכלו - על כל דולר של שיווק אוכל בריא ומזין. התוצאה היא שילדים חושבים שימותו אם לא יאכלו נגיסי עוף.

כולם חושבים שהם צריכים לאכול עוד ועוד ועוד. זו המנה על פי משרד החקלאות, הדבר הקטנטן הזה. וזאת שגדולה מהראש שלי היא המנה שמקדונלדס ובורגר קינג וחברות גדולות נוספות חושבות שאנחנו צריכים לאכול. ולמה הם יכולים להגיש כל כך הרבה? איך זה שיש להם כוס גדולה ב 29 סנט והמבורגר כפול ב 99 סנט? בגלל האופן שבו הופכת הממשלה אוכל למוצר, ובגלל התירס הזול והסויה הזולה שנדחפים לתוך מוצרים בלתי מזינים שהופכת אותם לממש ממש זולים. ומשום כך אני אומרת שזאת סוגייה של צדק חברתי.

סיפרתי שאני עובדת בברקלי ואתם אולי חושבים, "נו טוב, ברקלי, כמובן שאפשר לעשות את זה בברקלי". אז הנה האוכל שמצאתי שם לפני שנתיים. זה אפילו לא אוכל. בזה האכלנו את הילדים שלנו - בוריטוס, נקניקיות, פיצות, טוסט גבינה. הכל היה ארוז בפלסטיק, בקרטון. כלי המטבח היחיד שהיה לצוות הוא פותח ארגזים. המכשיר היחידי שפעל במטבח היה מועך קופסאות שימורים, מפני שאם זה לא הגיע בקופסת שימורים, זה הגיע בקופסת הקפאה. משרד החקלאות מאשר את זה. משרד החקלאות מאשר את כל הדברים האלו. למקרה שאתם לא מצליחים לנחש, זה דניש וורוד ומין סוג של עוגיות. נגיסי עוף, טאטר טוטס, שוקו עשיר בפרוקטוזה, קוקטייל פירות משומרים - ארוחה מאושרת ומתוקצבת.

זה אוכל שהממשלה אומרת שהוא בסדר לילדנו. זה לא בסדר. את יודעים משהו? זה לא בסדר. ואנחנו, כולנו, צריכים להבין שזה נוגע לנו - שאנחנו יכולים ליצור שינוי. אני לא יודעת אם מישהו מכם המציא את נגיסי העוף, אבל אני בטוחה שאם כן אז אתם עשירים. אבל מי החליט שעוף צריך להיראות כמו לב, ג'ירפה או כוכב? חברת טייסון החליטה, מפני שאין עוף בעוף. והם חשבו שככה יוכלו למכור את זה לילדים. מה רע בללמד ילדים שעוף נראה כמו עוף? אבל זה מה שרוב בתי הספר מגישים. למעשה, ייתכן שזה מה שהורים רבים מגישים - ובניגוד לכך - זה מה שאנחנו מנסים להגיש.

אנו צריכים לשנות באמת ובתמים את כל התפיסה של ילדים ומזון. אנחנו צריכים ללמד ילדים שעוף אינו ג'ירפה. שירקות הם צבעוניים במציאות - שיש להם טעם, שגזרים צומחים מתוך האדמה, שתותי שדה צומחים מתוך האדמה. אין עץ תותי שדה או שיח גזרים. אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו אנחנו מלמדים את הדברים האלו. אפשר לעשות הרבה. ישנם בתי ספר רבים שיש בהם תוכנית חווה חקלאית. ישנם בתי ספר רבים שמקבלים מזון טרי.

היום בברקלי אנחנו טריים לגמרי. אין לנו סירופ תירס עשיר בפרוקטוזה, אין שומן טראנס, אין מזון מעובד. מדי יום אנחנו מבשלים מהבסיס. יש לנו 25% - (מחיאות כפיים) תודה - 25% מהחומרים שלנו הם מקומיים ואורגניים. אנחנו מבשלים. אלו הידיים שלי. אני קמה ב 4 לפנות בוקר מידי יום ומבשלת לילדים, מפני שזה מה שצריך לעשות. אסור להמשיך ולהגיש להם טינופת מעובדת, מלאה בכימיקלים, ולצפות שהם יהיו אזרחים בריאים. הדור הבא או הדור שאחריו לא יוכלו לחשוב כך אם לא יזינו אותם כהלכה. אם הם אוכלים כימיקלים כל הזמן, הם לא יהיו מסוגלים לחשוב. הם לא יהיו חכמים. את יודעים משהו? הם רק יהיו חולים.

מה שקרה כשהגעתי לברקלי הוא שהבנתי, שזה מפתיע אנשים - שזה רעיון שונה - והייתי צריכה לשווק אותו. הגיתי רעיון של לוחות שנה ששלחתי לכל ההורים. ודרך לוחות השנה האלו פרשתי את התוכנית שלי. היום אני אחראית על כל שיעורי הבישול וכל שיעורי הגינון במחוז שלנו. זה תפריט טיפוסי - זה מה שאנחנו מגישים השבוע בבתי הספר. ואתם רואים את המתכונים שבצד? אלו המתכונים שהילדים לומדים בשיעורי הבישול. הם טועמים את המרכיבים בשיעורי הגינון. ייתכן שהם אפילו מגדלים אותם. ואנו מגישים אותם בקפיטריות. אם ברצוננו לשנות את יחסם של ילדים למזון, צריך מזון מזין וטעים בקפיטריות. התנסות - התבוננות בשיעורי בישול וגינון - וקשירה של כל אלו יחד בתוכנית הלימודים.

בטח הבנתם שאני לא אוהבת את משרד החקלאות, ואין לי מושג מה לעשות עם הפירמידה שלהם - זאת פירמידה הפוכה עם קשת מעל, אני לא מבינה את זה. אולי צריך לרוץ על הקשת, אין לי מושג. אז המצאתי אחד משלי. אפשר למצוא אותה באתר שלי באנגלית ובספרדית, והיא כלי ויזואלי שמסייע לדבר עם ילדים על מזון. ההמבורגר הזעיר והירקות הגדולים. אנחנו צריכים להתחיל לשנות את זה. אנחנו צריכים להבהיר לילדים שלבחירת המזון שלהם יש משמעות רבה. יש לנו שיעורי בישול - יש לנו כיתות בישול בבתי הספר, וזה חשוב כל כך מפני שגידלנו דור ואולי שניים שאחת מכל ארבע ארוחות שלו היא פאסט פוד, אחת מארבע ארוחות נאכלת במכונית ואחת מארבע הארוחות האחרונות נאכלה מול טלוויזיה או מחשב. מה ילדים לומדים מכך? היכן זמן המשפחה? היכן תהליך החיברות? היכן השיחה? היכן לומדים לדבר? אנחנו צריכים לשנות את זה.

אני עובדת הרבה עם ילדים. אני עובדת עם הילדים האלה מהארלם למשל. EATWISE -- Enlightened and Aware Teens Who Inspire Smart Eating. אנחנו צריכים ללמד ילדים שקולה ופופ טארטס אינם ארוחת בוקר. אנחנו צריכים ללמד ילדים שאם ניזונים מתזונת סוכרים מזוקקים הם עולים ויורדים ממש כאילו היו ניזונים מקראק. ואנחנו צריכים לקשור את כל הקצוות. יש לנו קומפוסטרים בכל בתי הספר. יש לנו מתקני מיחזור בכל בתי הספר. הדברים שאנחנו אולי עושים בבית וחושבים שהם חשובים להפליא, הם דברים שצריכים להילמד בבתי הספר. זה צריך להיות חלק מהם כדי שיבינו את זה באמת ובתמים. מפני שרבים מאיתנו נמצאים בערך בסוף הקריירות שלהם, ואנחנו צריכים להעניק לילדים האלו - לילדים הקטנים, לדור הבא - את הכלים כדי להציל את עצמם ואת כדור הארץ.

אחד הדברים שאני מרבה לעשות הוא שותפויות ציבוריות-פרטיות. אני עובדת עם חברות פרטיות שמעוניינות לעשות איתי מחקר ופיתוח, שמעוניינות להפיץ עבורי, שמוכנות להיכנס לבתי ספר. בתי ספר אינם מתוקצבים מספיק. מרבית בתי הספר באמריקה מוציאים פחות מ 7,500 דולר בשנה על הוראה לתלמיד. זה מסתכם בפחות מחמישה דולר לשעה. רובכם מוציאם 10, 15 דולר בשעה על בייביסיטר כשאתם זקוקים לזה. אז אנחנו מוציאים פחות מ 5 דולר לשעה במערכת החינוך. ואם ברצוננו לשנות את זה, ולשנות את האופן שבו אנו מזינים ילדים, עלינו לחשוב על כך מחדש. אז, שותפויות פרטיות-ציבוריות, קבוצות תמיכה, עבודה עם קרנות. במחוז שלנו אנו מסוגלים לעשות זאת מפני ש 0.03 אחוז מהתקציב הכללי מוקדש לשירותי הזנה. ואני חושבת שאם כל מחוז יקדיש 0.5-1 אחוז, נוכל להתחיל ולשנות את התוכנית.

אנחנו חייבים לשנות אותה. זה יצריך יותר כסף. כמובן שזה לא קשור רק למזון - אלא גם בפעילות ספורטיבית של הילדים. ואחד הדברים הפשוטים שאפשר לעשות הוא להעביר את ההפסקה לפני ארוחת הצהריים. זה כאילו ברור מאליו. אם ילדים מגיעים לארוחת הצהריים וממנה יוצאים ישר להפסקה, אפשר לראות אותם זורקים את הארוחה כדי שיוכלו לצאת החוצה. ואז בשעה אחת בצהריים, הם ממוטטים לגמרי. הילדים והנכדים שלכם נמסים לחלוטין כשאתם אוספים אותם מפני שלא אכלו ארוחת צהריים. אז אם אחרי הארוחה הם הולכים ישר לשיעור, תאמינו לי, הם ישבו שם ויאכלו את הארוחה שלהם.

אנחנו צריכים - אנחנו צריכים לחנך מחדש. אנחנו צריכים לחנך את הילדים. אנחנו צריכים לחנך את הצוות. היו לי 90 עובדים. 2 היו אמורים לבשל - אף אחד מהם לא היה מסוגל. ומצבי לא טוב בהרבה עכשיו. אבל אנחנו באמת צריכים לחנך. אנחנו צריכים להביא מוסדות אקדמיים לכדי מחשבה על דרכים ללמד אנשים כיצד לבשל שוב, מפני שהם אינם מבשלים כמובן - מפני שבבית הספר ובמוסדות יש מזון מעובד כבר כל כך הרבה זמן. אנחנו צריכים ארוחות של 40 דקות - ברוב בתי הספר יש ארוחות של 20 דקות - ואנחנו צריכים ארוחות מתוזמנות היטב. היה מחקר גדול ומסתבר שבבתי ספר רבים מתחילים ארוחת צהריים ב 9 או 10 בבוקר - זאת לא שעה לארוחת צהריים.

זה מטורף, מטורף לגמרי. ותזכרו, שמה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו, לפחות בשתיקה שבהסכמה, הוא שכך הם צריכים לנהוג. אנו חושבת שכדי לתקן זאת, אחד הדברים שעלינו לעשות הוא לשנות את ההתעלמות שלנו מתוכנית ההזנה הבית ספרית. במקום שהתוכנית תהיה תחת משרד החקלאות, עליה להיות לדעתי מתחת לסי.די.סי. אם נתחיל לחשוב על מזון ועל האופן שבו אנו מאכילים את ילדינו כיוזמה בריאה, אם נתחיל לחשוב על מזון כעל בריאות, אז אני סבורה שלא יהיו לנו ארוחות שמורכבות רק מנקניקיות.

אז מימון דחוף לזה, אני מסכמת עם העניין הכלכלי, מפני שאני חושבת שזה דבר שכולנו צריכים להבין. תוכנית ההזנה הארצית מוציאה 8 מיליארד דולר בהאכלת 30 מיליון ילדים בשנה. קרוב לוודאי שצריך להכפיל את הסכום. אנשים אומרים, "אלוהים מאיפה נשיג 8 מיליארד?" בארץ הזאת מוציאים 110 מיליארד דולר בשנה על מזון מהיר. אנחנו מוציאים 100 מיליארד דולר בשנה על מוצרי דיאטה. אנחנו מוציאים 50 מיליארד דולר על ירקות, ומשום כך אנחנו צריכים מוצרי דיאטה. אנחנו מוציאים 200 מיליארד דולר בשנה על מחלות שמקורן בתזונה, במצב שבו 9% מילדינו חולים בסכרת מסוג 2 - 200 מיליארד.

אז כשאנחנו מדברים על עוד 8 מיליארד, זה לא כל כך הרבה. אותם 8 מיליארד מסתכמים ב 2.49 דולר - זה מה שהממשלה מקציבה לארוחת צהריים. מרבים בתי הספר המחוזיים מוציאים שני שליש מכך על משכורות ותקורה. פרוש הדבר הוא שאנו מוציאים פחות מדולר ביום על האוכל של ילדים בבתי ספר - במרבית בתי הספר - 80-90 סנט, בלוס אנג'לס 56 סנט. אז אנחנו מוציאים פחות מדולר על ארוחת צהריים. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני הולכת לסטארבקס ופיט ומקומות כאלה, ו-וונטי לאטה בסן פרנסיסקו עולה חמישה דולר. קפה אנין אחד, אחד, עולה יותר - ממה שאנחנו מוציאים על האכלת ילדינו במשך שבוע שלם בבתי הספר.

יודעים משהו? אנחנו צריכים להתבייש. אנחנו, כאומה, צריכים להתבייש. וזה - במדינה העשירה ביותר. אצלנו במדינה, הילדים הם אלו שזקוקים לכך הכי הרבה, והם מקבלים אוכל ממש ממש גרוע. הילדים שההורים והסבים והדודים והדודות שלא מסוגלים לשלם על ארוחה בבית ספר זקוקים לזה הכי הרבה. ואלה אותם ילדים שיהיו חולים. אלה אותם ילדים שאנחנו צריכים לטפל בהם.

כולנו יכולים לשנות - כל אחד ואחת מאיתנו, אם יש לנו ילדים, אם איכפת לנו מילדים, אם יש לנו אחיינים או אחייניות, או משהו - אנחנו יכולים לשנות. אם אתם אוכלים עם ילדיכם, או אם אתם לוקחים את ילדיכם, נכדיכם, אחייניכם או אחייניותיכם לקניות בשוק איכרים - פשוט תטעמו איתם. שבו ותפגינו דאגה. וברמת המקרו, אנחנו במה שמצטייר כקמפיין נשיאותי בן 19 חודשים, ומכל מה שאנחנו מבקשים מאותם מנהיגים פוטנציאלים, מה דעתכם לבקש בריאות עבור ילדינו? תודה רבה. תודה רבה.