אניל גופטה: חממות נסתרות של חדשנות בהודו

אני מביא אליכם מסר מאת עשרות אלפי אנשים, בכפרים ובשכונות העוני בעורפה של המדינה, שפתרו בעיות בגאוניותם שלהם, בלי שום עזרה מבחוץ. כשר הפנים שלנו הכריז לפני מספר שבועות מלחמה על שליש מהודו, כ-200 מחוזות שהוא הזכיר, שהיו בלתי ניתנים לשליטה, הוא פיספס את הנקודה, הנקודה שאנחנו מדגישים אותה ב- 21 השנים האחרונות, הנקודה שאנשים הם אולי עניים כלכלית, אבל הם אינם עניים במוחם. במילים אחרות, המוחות שבשוליים אינם מוחות שוליים. זהו המסר, שאיתו התחלנו לפני 31 שנה. ומה זה התחיל?

הרשו לי רק לספר לכם בקצרה, על המסע האישי שלי, שהוביל אותי להגיע לנקודה הזו. '85 עד '86 הייתי בבנגלדש מייעץ לממשלה ולמועצת המחקר שם איך לעזור למדענים לעבוד בשדות של אנשים עניים ואיך לפתח טכנולוגיות מחקר, שמבוססות על הידע של האנשים. חזרתי ב '86. הייתי ממש מלא מרץ מהידע והיצירתיות שמצאתי במדינה הזו, שבה יש 60 אחוז של חסרי קרקע, אבל יצירתיות מדהימה. התחלתי לבחון את עבודתי שלי. העבודה שעשיתי ב- 10 השנים הקודמות, כמעט בכל פעם, היו מקרים שבהם ידע שאנשים שיתפו.

עכשיו, שילמו לי בדולרים, כיועץ, והבטתי בהחזרי מס ההכנסה שלי וניסיתי לשאול את עצמי: "האם יש שורה בהחזרים שלי, שמראה כמה מההכנסה הזו הלכה עבור האנשים שהידע שלהם הוא שאיפשר את זה"? האם זה בגלל שאני גאון שאני מקבל את הפרס הזה, או את ההכרה הזו? האם זה שאני מיטיב לכתוב? האם זה שאני מיטיב להתבטא? האם זה שאני מיטיב לנתח את הנתונים? האם זה מפני שאני פרופסור, ועל כן בהכרח מגיע לי הפרס הזה מהחברה? ניסיתי לשכנע את עצמי ש"לא, לא, פעלתי למען שינוי במדיניות. אתה יודע, המדיניות הציבורית תהפוך להיות יותר קשובה לצרכיהם של העניים, ולכן, אני חושב זה בסדר." אבל התחוור לי שבכל השנים האלו עבדתי בניצול, ניצול ע"י בעלי הבית, ע"י מלווים בריבית, ע"י סוחרים, זה הוביל אותי לתובנה שכנראה שגם אני נצלן, כי לא הייתה שורה בהחזרי מס ההכנסה שלי שהראתה שההכנסה הזו התרחשה בשל גאוניותם של האנשים, אותם האנשים ששיתפו אותי בידע שלהם וברצונם הטוב ובאמון שלהם בי, והם לא קיבלו אף פעם שום דבר בחזרה. עד כדי כך, שחלק ניכר מהעבודה שלי עד אותו זמן היה בשפה האנגלית.

מרבית האנשים מהם למדתי לא ידעו אנגלית. אז איזה מין תורם הייתי? דיברתי על צדק חברתי, ואני עצמי הייתי איש מקצוע ששוקד על מעשה מאוד לא צודק, של לקיחת ידע מהאנשים, הפיכתם לאנונימיים, מתעשר מהידע הזה ע"י כך שאני חולק אותו, בייעוץ, בכתיבת עבודות, פרסומן בעיתונים, מקבל הזמנות לכנסים, מקבל עבודות ייעוץ ומה לא. ואז דילמה התעוררה בראשי, שאם גם אני נצלן, אז זה לא בסדר; החיים לא יכולים להמשיך ככה. וזה היה רגע של כאב גדול ושל טראומה כי לא יכולתי לחיות עם זה יותר. אז הכנתי סקירה על ניגודי ערכים ודילמות מוסריות במדעי החברה ומחקר ניהולי, כתבתי, קראתי כ- 100 עבודות. והגעתי למסקנה, שגם אם הדילמה היא ייחודית, הדילמה עצמה אינה ייחודית, הפתרון צריך להיות ייחודי.

ויום אחד -- אני לא יודע מה קרה -- בדרכי חזרה מהמשרד הביתה, אולי ראיתי דבורה, או שעלה בדעתי, שלו יכולתי להיות כמו הדבורה, החיים היו נפלאים. מה שהדבורה עושה: היא מאביקה, לוקחת צוף מהפרח, מאביקה פרח אחר, האבקה צולבת. וכשהיא לוקחת את הצוף, הפרחים לא מרגישים כאילו נגזל מהם משהו. למעשה, הם מזמינים את הדבורים באמצעות הצבעים שלהם. והדבורים לא שומרות את כל הדבש לעצמם. אלו הם שלושת העקרונות המנחים של "רשת הדבורים" -- שבכל פעם שאנחנו לומדים משהו מאנשים חייבים לחלוק את זה איתם בשפתם. אסור שהם יישארו אנונימיים.

ואני חייב להגיד לכם, אחרי 20 שנה, לא עשיתי אפילו אחוז אחד של שינוי בפרקטיקה המקצועית של האומנות הזו. זה טרגדיה אדירה שאני נושא עימי עדיין, ואני מקווה שכולכם תישאו זאת עמכם, שהמקצוע עדיין נותן לגיטימציה לפרסום ידע של אנשים מבלי לייחס אותו אליהם, להפוך אותם לאנונימיים. עקרונות המחקר של האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב או מועצת המחקר של בריטניה או של מועצת המחקר המדעי של הודו לא דורשים שאת כל מה שלמדת מאנשים, יהיה עליך לחלוק איתם בחזרה. אנחנו מדברים על אחריות חברתית, על חברה שהיא הוגנת וצודקת. ואנחנו לא עושים צדק אפילו בשוק הידע. והודו רוצה להיות חברה של ידע. איך היא תהיה חברה של ידע? אז, ברור, שאי אפשר להחזיק בשני עקרונות של צדק, אחד עבור עצמך ואחד עבור אחרים. זה חייב להיות אותו דבר. אסור לך להפלות. אסור לך להיות בעד הערכים של עצמך, שהם רחוקים מהערכים שאתה תומך בהם. אז, הגינות לאחד ולאחר היא לא בת חלוקה.

הביטו בתמונה הזו. אתם יכולים להגיד לי מאין היא לקוחה, ולאן היא מיועדת, מישהו? אני מרצה, אני חייב לעשות לכם בוחן פתע. מישהו? איזשהו ניחוש? סליחה? (אדם מהקהל: ראג'יסתאן). אניל גופטה: אבל למה היא משמשת? למה היא שימשה? (מילמולים) סליחה? אתה יודע, אתה כל-כך צודק. חייבים למחוא לו כף. כי האדם הזה יודע עד כמה הממשלה שלנו חסרת רגישות. תסתכלו על זה. זה האתר של ממשלת הודו. היא מזמינה תיירים לראות את החרפה של ארצנו. אני נורא מצטער להגיד את זה. זה תמונה יפיפייה -- או האם זו תמונה נוראית? זה תלוי בדרך שבה מסתכלים על חיי האנשים. אם האשה הזו נאלצת לשאת מים על ראשה לאורך קילומטרים על קילומטרים, אי אפשר להלל את זה. אנחנו צריכים לעשות משהו עם זה. והרשו לי לומר לכם, עם כל המדע והטכנולוגיה שעומדים לרשותינו, מיליוני נשים עדיין נושאות מים על ראשן. ואנחנו לא שואלים את השאלה הזו.

בוודאי שתיתם תה הבוקר. תחשבו רגע. העלים של התה, שנקטפו מהשיחים. אתם יודעים מהי הפעולה הזו? הפעולה היא: האשה קוטפת כמה עלים, מניחה אותם בסלסלה שהיא נושאת על גבה. תעשו את זה רק 10 פעמים; אתם תבינו את הכאב בכתף. והיא עושה את זה כמה אלפי פעמים בכל יום. האורז שאכלתם בצהריים, ושתאכלו היום, נשתל ע"י נשים שמתכופפות לתנוחה מאוד לא נוחה, יש מיליונים כאלו, בכל עונה, בעונת האורז, כשהן שותלות אורז כשרגליהן במים. ורגליים במים יפתחו פטריות, זיהומים. והזיהומים האלו כואבים. כי חרקים אחרים נוגסים באותה נקודה. ובכל שנה, 99.9 אחוז מהאורז נשתל ידנית. שום מכונה לא פותחה.

אז שתיקתם של המדענים, של אנשי טכנולוגיה, של קובעי המדיניות הציבורית, של סוכני השינוי, משכה את תשומת ליבנו לכך שזה לא פועל, זה לא פועל. זאת לא הדרך שבה החברה תתנהל. זה לא מה שהפרלמנט שלנו היה עושה, אתם יודעים. יש לנו תוכנית להעסקה. במסגרתה 250 מיליון אנשים חייבים לקבל עבודה ל- 100 ימים ע"י המדינה הנפלאה הזו. בלעשות מה? לשבור אבנים, לחפור באדמה. אז שאלנו שאלה את הפרלמנט, האם לעניים יש ראש? האם לעניים יש רגליים, פה וידיים, אבל ראש לא?

אז "רשת הדבורים" נבנית מתוך המשאבים שהאנשים העניים עשירים בהם. ומה קרה? אדם אנונימי, חסר פנים, חסר שם יוצר קשר עם הרשת, ומקבל זהות. זה כל הסיפור של "רשת הדבורים". והרשת הזו צמחה באופן וולונטרי, ממשיכה להיות וולונטרית, וניסתה למפות את המוחות של מיליוני האנשים של המדינה שלנו ושל חלקים אחרים של העולם שהם יצירתיים. ייתכן שהם יצירתיים במובן של חינוך; ייתכן שהם יצירתיים במובן של תרבות; ייתכן שהם יצירתיים במובן של מוסדות; אבל חלק ניכר מהעבודה שלנו הוא בתחום של יצירתיות טכנולוגית, החדשנות, אם במובנים של חדשנות עכשווית, או במובנים של ידע מסורתי. והכול מתחיל בסקרנות. הכול מתחיל בסקרנות.

האיש הזה, שנפגשנו איתו, ואתם תראו את זה באתר, www.sristi.org , האיש השיבטי הזה היתה לו משאלה. והוא אמר, "אם המשאלה שלי תתגשם" --- מישהו היה חולה והוא היה צריך להשגיח -- "אלוהים, בבקשה תרפא אותו. ואם תרפא אותו, אני אצייר על הקיר שלי." וזה מה שהוא צייר. מישהו דיבר אתמול על מדרג מאסלו. לא יכול להיות משהו יותר שגוי מאשר מודל הצרכים המדורג של מאסלו כי האנשים העניים ביותר במדינה הזו יכולים להגיע להארה. כביר, ראהים, כל הקדושים הסופיים הגדולים הם כולם היו אנשים עניים, והיתה להם סיבה טובה. אנא מכם אף פעם אל תחשבו שרק לאחר שכל הצרכים הפיזיים שלכם וצרכים אחרים מתמלאים אפשר לחשוב על הצרכים הרוחניים של ההארה שלכם. כל אדם בכל מקום מסוגל להתעלות לנקודה הגבוהה ביותר של הגשמה, רק מכוחה של ההחלטה שבדעתם שעליהם להשיג משהו.

הביטו בזה. ראינו את זה בשוד יטרה. כל שישה חודשים אנחנו הולכים בחלקים שונים של הארץ. אני הלכתי כ- 4,000 ק"מ ב- 12 השנים האחרונות. ובשולי הדרך, מצאנו את "עוגות הגללים" האלו, בהם משתמשים כדלק. עכשיו, הגברת הזו, על הקיר של ערמת עוגות הגללים, ציירה ציור. זה המקום היחיד שבו יכלה לתת ביטוי ליצירתיות שלה. והיא כל-כך מפליאה. הביטו באשה הזו, ראם טימארי דבי, על מכלי התבואה, במחוז צ'מפראן, היה שוד יטרה. ואנחנו צעדנו בארץ שבה הלך גנדי כדי לשמוע על הטרגדיה, הכאב של מגדלי האינדיגו. בהבי מהטו בפורוליה שבבנקורה. תראו את מה שהיא עשתה. הקיר כולו הוא לוח הציור שלה. היא יושבת שם עם מטאטא. האם היא פועלת מיומנת או אמנית? ברור לגמרי שהיא אמנית, היא אדם יצירתי. אם נוכל ליצור שווקים עבור האמנים האלו, לא נצטרך להעסיק אותם בעבודות של חפירות באדמה ושבירת אבנים. הם יקבלו תשלום עבור מה שהם עושים טוב, לא עבור מה שהם עושים גרוע. (מחיאות כפיים)

תסתכלו על מה שרוג'דן עשה. במוטיהרי שבמחוז צ'מפראן, ישנם המון אנשים שמוכרים תה בבקתה וכמובן, יש שוק מוגבל לתה, בכל בוקר שותים תה, כמו גם קפה. אז הוא חשב, למה שלא אמיר סיר לחץ למכונת קפה. אז זוהי מכונת קפה, אנשים מביאים את הסירים שלהם, הוא מחבר שסתום וצינור אדים, ועכשיו מכין לכם קפה אספרסו. עכשיו, זה אמיתי, בר השגה מבחינה כספית, פרקולטור קפה שפועל על גז. (מחיאות כפיים) תראו את מה ששייק ג'נגהיר עשה. להרבה מהאנשים העניים אין מספיק גרגרים כדי להביא לטחינה. אז הבחור הזה מביא מכונת טחינה על דו-גלגלי. אם יש לך 500 גרם, 1000, קילו אחד, הוא יטחן אותם עבורך; טחנת הקמח לא תטחן כמות כל-כך קטנה.

אנא הבינו את הבעיה של האנשים העניים. יש להם צרכים שיש למלא ביעילות מהבחינה של אנרגיה, מבחינת העלות, מבחינת האיכות. הם לא רוצים תוצרים סוג ב', באיכות נמוכה. אבל כדי לתת להם תוצרים באיכות גבוהה צריך להתאים את הטכנולוגיה לצרכים שלהם. וזה מה ששיק ג'נגהיר עשה. אבל לא די בכך, במה שהוא עשה. תראו את מה שהוא עשה כאן. אם יש לכם בגדים, אבל אין לכם מספיק זמן כדי לכבס אותם, הוא הביא מכונת כביסה אל סף דלתכם, רכובה על דו-גלגלי. אז הנה דגם שבו מכונת כביסה על דו-גלגלי... הוא מכבס את בגדיכם ומייבש אותם על מפתן הבית שלכם. (מחיאות כפיים) אתם מביאים את המים שלכם, אתם מביאים את הסבון שלכם. אני מכבס את הבגדים עבורכם, גובה מכם 50 פאיסה, רופי אחד עולה לכם לכביסה אחת. ומודל עסקי חדש יכול להגיח. עכשיו, מה שאנחנו צריכים זה, אנחנו צריכים אנשים שיהיה מסוגלים להרחיב אותם.

תראו את זה. זה נראה כמו צילום יפה. אבל אתם יודעים מה זה? מישהו יכול לנחש מה זה? מי שהוא מהודו היה יודע, כמובן. זאת טוואה. זו מחבת עשויה מחימר. עכשיו, מה היופי בזה? אם יש לך מחבת שמונעת הידבקות, היא עולה בערך, אולי, 250 רופי, חמישה דולר, שישה דולר. זו עולה פחות מדולר. והיא מונעת הידבקות. היא מצופה בחומר כלשהו מהסוג של חומרים "מתאימי מזון". ומה שהכי טוב זה, שכשמשתמשים במחבת מונע הדבקות יקר, אוכלים את מה שמכונה הטפלון, או חומרים דמויי טפלון. כי אחרי תקופה מסוימת החומר נעלם, לאן הוא נעלם? הוא הולך לקיבה שלכם. הוא לא יועד לכך. אתם יודעים, אבל כאן, במחבת החימר הזו, זה אף פעם לא יגיע אליכם לקיבה, אז היא יותר טובה; בטוחה יותר; היא זולה; חסכונית באנרגיה. במילים אחרות, פתרונות של האנשים העניים לא צריכים להיות זולים, לא צריכים להיות, כמו שאומרים "טריק", לא צריכים להיות איזו חלופה ארעית.

הם צריכים להיות טובים יותר, הם צריכים להיות יעילים יותר, הם צריכים להיות כלכלית ברי-השגה. וזה מה ש-Mansukh Bhai Prajapati עשה. הוא תכנן את המחבת הזו עם ידית. ועכשיו בדולר אחד, אתם יכולים להרשות לעצמכם אלטרנטיבה טובה יותר מזו שהשוק [לא ברור] מציע לכם. הגברת הזו, היא פיתחה נוסחה צמחית לקוטל מזיקים. הגשנו בקשה לרישום פטנט עבורה, הקרן הלאומית לחדשנות. ומי יודע, מישהו יקנה רישיון לטכנולוגיה הזו ויפתח מוצרים שיווקיים, והיא תקבל תשואה. עכשיו, הרשו לי לציין דבר אחד. אני חושב שאנחנו זקוקים למודל רב-מוקדי של פיתוח, כשמספר גדול של יוזמות בחלקים שונים של הארץ, בחלקים שונים בעולם, יפתרו את הצרכים של המקומיים באופן מאוד אפקטיבי ומותאם. ככל שההתאמה המקומית גדולה יותר, כך גדול יותר הסיכוי להתרחב.

בתהליך ההתרחבות יש חוסר התאמה אינהרנטית ביחס לצרכים של האנשים המקומיים, אחד לאחד עם התוצרת שאתה מייצר. אז למה אנשים מוכנים להשלים עם חוסר ההתאמה הזה? דברים יכולים לגדול, והם אכן גדלו. למשל, טלפונים ניידים: יש לנו 400 מיליון טלפונים ניידים במדינה. עכשיו, יכול להיות שאני משתמש רק בשני מקשים בטלפון, רק בשלוש פונקציות בטלפון. ויש לו 300; אני משלם על 300; אני משתמש רק בשלוש, אבל אני מוכן לחיות עם זה, ועל כן זה ניתן להתרחבות. אבל אם הייתי צריך למצוא התאמה אחד לאחד, כמובן, הייתי צריך עיצוב אחר של טלפון נייד. אז מה שאנחנו אומרים זה שכושר ההתרחבות לא צריך להיות האויב של הקיימות. חייב להיות מקום בעולם לפתרונות שהם רלוונטיים רק ברמה המקומית, ובכל זאת, אדם יהיה מסוגל לממן אותם.

אחד המחקרים הנפלאים שראינו מוצא שפעמים רבות משקיעים שואלים את השאלה הזו -- "מהו מודל שניתן להרחבה?" -- כאילו שהצרכים של הקהילה שממוקמת בנקודה של מקום וזמן ויש לה את הצרכים האלו שקיימים רק במקומות האלו, אין לה זכות לגיטימית לקבל אותם בחינם, כי הם לא חלק מקבוצה גדולה. אז או שאתה עושה תת-אופטימיזציה לצרכים שלך בהתאם לאלו של קבוצה גדולה או שאתה נשאר בחוץ. עכשיו, המודל הבולט, מודל הזנב הארוך אומר שמכירות קטנות של מספר גדול של ספרים, למשל, שמכרו כל אחד רק מספר קטן של עותקים, עדיין יכול להיות מודל בר-קימא. ואנחנו חייבים למצוא את המנגנון שבו אנשים יתרמו לאוסף הזה, ישקיעו באוסף הזה, מקום שבו המצאות שונות יגיעו למספר קטן של אנשים בסביבה שלהם, ובכל זאת, [לא ברור] של המודל יהפוך למעשי.

תסתכלו מה הוא עושה. סאידולאסאב הוא אדם מדהים. בגיל 70, הוא רוקם משהו מאוד יצירתי.

(מוסיקה)

סאידולאסאב: לא הייתי יכול לחכות לסירה. הייתי חייב לפגוש את אהובתי. הנואשות שלי הפכה אותי לממציא. אפילו האהבה צריכה עזרה של טכנולוגיה. חדשנות היא האור של אישתי, נור. המצאות חדשות הן התשוקה של חיי. הטכנולוגיה שלי.

(מחיאות כפיים)

א.ג.: סאידולאסאב הוא במוטיהרי, שוב במחוז צ'מפראן. בן אדם נפלא, אבל הוא עדיין מוכר, בגילו, דבש על אופניים, למחייתו כי לא הצלחנו לשכנע את אנשי פארק המים, אנשי האגם [לא ברור], בתאגידים. ולא הצלחנו לשכנע את אנשי מכבי האש במומביי, במקום שהיה בו שיטפון לפני כמה שנים, ואנשים נאלצו לצעוד 20 ק"מ, מתבוססים במים, ש...תראו, כדאי שיהיו לכם אופניים כאלו במשרדי כיבוי האש שלכם, כי אז תוכלו לנסוע בנתיבים האלו שלשם האוטובוסים שלכם לא מגיעים, והרכבים שלכם לא מגיעים. אז עדיין לא פיצחנו את הבעיה של להפוך את הכלי הזה לאמצעי הצלה, ככלי למכירה בתקופת השיטפונות במזרח הודו, כשצריך להעביר דברים לאנשים באיים שונים שבהם הם נטושים. אבל לרעיון יש ערך; לרעיון יש ערך.

מה אפצ'אן עשה? אפצ'אן, לצערי, איננו עוד, אבל הוא השאיר אחריו מסר, מסר מאוד חזק

אפצ'אן: אני מתבונן על העולם מתעורר בכל יום.

(מוסיקה)

זה לא שאגוז קוקוס נפל לי על הראש, ופתאום בא לי הרעיון הזה. בלי כסף למימון הלימודים שלי, הרקעתי לגבהים חדשים. עכשיו, הם מכנים אותי הספיידרמן המקומי. הטכנולוגיה שלי.

(מחיאות כפיים).

א.ג.: רבים מכם אולי לא מבינים ולא מאמינים שמכרנו את המוצר הזה בכל העולם -- מה שאני מכנה מודל G2G, מהתחתית לגלובלי. ומרצה באוניברסיטה מסצ'וסטס, במחלקה לזואולוגיה, קנתה את המטפס הזה כי היא רצתה לחקור את מגוון החרקים שמעל צמרות העצים. והמכשיר הזה מאפשר לה לאסוף דגימות ממספר גדול של דקלים, במקום רק מכמה בודדים, כי אחרת היא הייתה צריכה ליצור ערמת לבנים ותלמידי המחקר שלה היו מתפסים על זה. אז, אתם יודעים, אנחנו מקדמים את גבולות המדע.

רמייה ג'וס פיתחה -- אתם יכולים להיכנס ליוטיוב ולחפש India Innovates (חדשנות בהודו), ואז תמצאו את הסרטונים האלו. המצאה שלה כשהייתה בכיתה העשירית: מכונת כביסה משולבת במכשיר כושר. מר כהרמי שהוא אדם מאותגר פיזית, גובהו רק כחצי מטר. אבל הוא עשה שינויים בדו-גלגלי כך שיוכל להשיג עצמאות וחופש וגמישות. ההמצאה הזו הגיעה משכונות העוני של ריו. והאדם הזה, מר אובירג'רה, דיברנו על, עם החברים שלי בברזיל, על איך אפשר להרחיב את המודל הזה הלאה לסין ולברזיל, ויש לנו רשת מאוד נמרצת בסין, במיוחד, אבל מתגלה גם בברזיל ובחלקים אחרים של העולם. המעמד הזה על הגלגל הקידמי, לא תמצאו כזה בשום אופניים. בהודו ובסין יש את מספר האופניים הגדול ביותר. אבל ההמצאה הזו הופיעה בברזיל.

הנקודה היא, אל לנו להיות צרי אופקים, אל לנו להיות לאומניים עד כדי שנאמין שכל הרעיונות הטובים יבואו רק מהמדינה שלנו. לא, צריכה להיות בנו הענוה ללמוד מהידע של אנשים עניים כלכלית, בכל מקום שם נמצאים בו. ותראו את כל המגוון הזה של המצאות מבוססות אופניים: אופניים שהם מרסס, אופניים שמחוללים אנרגיה מהזעזועים בדרכים. אני לא יכול לשנות את מצב הדרכים; אני יכול לגרום לאופניים לנסוע מהר יותר. זה מה שקאנאקדס עשה. ובדרום אפריקה, לקחנו את הממציאים שלנו, ורבים מאיתנו הלכו לשם לחלוק עם העמיתים בדרום אפריקה בנושא של איך חדשנות יכולה להפוך לאמצעי לשחרור מעבודות הפרך שאנשים עושים. וזו היא עגלת-חמור שעשו בה שינוי. יש כאן ציר, של 30, 40 ק"ג, שלא היה לו שימוש. תסירו אותו, העגלה צריכה חמור אחד פחות.

זה בסין. הילדה הזו זקוקה למכשיר נשימה. שלושת האנשים האלו בכפר ישבו והחליטו לחשוב, "איך אנחנו נאריך את חייה של הילדה הזו מהכפר שלנו?" הם לא היו קרובי משפחה שלה, אבל הם ניסו לגלות, איך אפשר להשתמש בצינורות של מכונת הכביסה, הם השתמשו באופן, והרכיבו מכשיר נשימה. ומכשיר הנשימה הזה עכשיו הציל את חייה, והיא התכבדה בו.

יש מגוון שלם של חדשנויות אצלנו. מכונית, שמונעת מאוויר דחוס בשש פיזות לקילומטר. אסאם, קאנק גוגי. ולא תמצאו את המכונית הזו בארה"ב או באירופה, אבל היא כן זמינה בהודו. עכשיו, הגברת הזו, פעם היא הייתה מלפפת את החוט עבור פוצ'אמפולי סארי. ביום אחד, 18,000 פעם, היא הייתה צריכה לעשות את הליפוף הזה כדי לייצר שני סארי (בגד הודי מסורתי). זה מה שהבן שלה עשה אחרי שבע שנים של מאבק. היא אמרה, "תחליף מקצוע." הוא אמר, "אני לא יכול. זה הדבר היחיד שאני יודע, אבל אני אמציא מכשיר, שיפתור את הבעיה שלך." וזה מה שהוא עשה, מכונת תפירה ב- אוטר פראדש. אז, זה מה שסריסטי אומר: "תנו לי מקום לעמוד, ואני אזיז את העולם."

אני רק אומר לכם שאנחנו גם עורכים תחרות בין ילדים ביצירתיות, מגוון גדול של דברים. מכרנו דברים בכל רחבי העולם, מאתיופיה, ועד תורכיה, וארה"ב ובכל מקום. מוצרים נכנסו לשוק, חלקם. אלו הם האנשים אשר הידע שלהם איפשר את קרם Herbavate נגד אגזמה. וכאן, החברה שהעניקה רישיון לקוטל החרקים הצמחי שמה את תמונתו של הממציא על האריזה כך שבכל פעם שהמשתמש משתמש בזה, היא שואלת את המשתמש, "גם אתה יכול להיות ממציא. אם יש לך רעיון, שלח אותו אלינו." אז, יצירתיות נחשבת, ידע משפיע, חדשנות משנה, תמריצים מעוררים השראה. ותמריצים, לא רק חומריים, אלא גם תמריצים לא-חומריים.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)