אנדרו בלום: מה הוא האינטרנט, באמת?

תמיד כתבתי בעיקר על אדריכלות, על בניינים, וכתיבה על אדריכלות מבוססת על הנחות מסוימות. אדריכל מעצב בניין, והוא הופך למקום, או אדריכלים רבים מעצבים בנינים רבים, וזה יהפוך לעיר, וללא קשר לתמהיל מורכב זה של כוחות של פוליטיקה, ותרבות וכלכלה שמעצבים את המקומות האלה, בסופו של יום, אתם יכולים ללכת ואתם יכולים לבקר אותם. אתם יכולים ללכת סביבם. אתם יכולים להריח אותם. אתם יכולים להרגיש אותם. אתם יכולים לחוות את תחושת המקום שלהם.

אבל מה שהרשים אותי במהלך מספר השנים האחרונות היה שככל שיצאתי אל העולם פחות ופחות, יותר ויותר, ישבתי מול מסך המחשב שלי. ובמיוחד מאז 2007 בערך , כשקיבלתי אייפון, לא רק ישבתי מול המסך שלי כל היום, אבל גם בסופו של היום ישבתי והתבוננתי במסך הקטן הזה שנשאתי בכיס שלי. ומה שהפתיע אותי היה כמה מהר מערכת היחסים שלי עם העולם הפיזי השתנתה. בזמן כל כך קצר, אתם יודעים, בין אם אתם קוראים לזה 15 השנים האחרונות של להיות מחוברים אונליין, או ארבע או חמש השנים האחרונות של להיות אונליין כל הזמן, מערכת היחסים שלנו עם הסביבה שלנו השתנתה בכך שתשומת הלב שלנו מחולקת כל הזמן. אתם יודעים, כולנו מסתכלים לתוך המסכים, ואנחנו מסתכלים החוצה בעולם סביבנו.

ומה שהיה בעיני אפילו עוד יותר מדהים , ומה שבאמת הטריד אותי, היה שהעולם בתוך המסך נראה כאילו הוא חסר מציאות פיזית משלו. אם הלכתם וחיפשתם תמונות של האינטרנט, זה היה כל מה שמצאתם, תמונה מפורסמת זו על-ידי "אופטה" של האינטרנט כסוג של שביל החלב, מרחב אינסופי זה שבו לא נראה שאנו נמצאים במקום כלשהו. נראה שלעולם לא נוכל לתפוס אותה בסך הכל. זה תמיד הזכיר לי את תמונת כדור הארץ של אפולו, תמונת הגולה כחול, והיא ניסתה להציע בצורה דומה אני חושב, שאנחנו לא באמת מבינים זאת בשלמות. אנחנו תמיד קטנים משהו אל מול המרחב שלו.

אז לו היה עולם זה ומסך זה, ולו היה העולם הפיזי סביבי, לא הייתי יכול לעולם להביא אותם לאותו מקום.

ואז זה קרה. יום אחד האינטרנט שלי התקלקל , כפי שקורה מדי פעם, איש הכבלים בא לתקן את זה, והוא התחיל עם הסבך המאובק של הכבלים מאחורי הספה, והוא עקב אחריו לחזית הבניין שלי, לתוך המרתף והחוצה, אל החצר האחורית, והיה בליל גדול של כבלים כנגד הקיר. ואז הוא ראה סנאי רץ לאורך החוט, ואמר, "הנה הבעיה שלך. סנאי לועס לך את האינטרנט." (צחוק) וזה נשמע מדהים. האינטרנט הוא רעיון נשגב. הוא ערכה של פרוטוקולים ששינו הכל החל מקניות, לחיזורים,ועד למהפכות. חד משמעית זה לא היה משהו שסנאי יכול ללעוס. (צחוק) אולם נראה כי למעשה זה מה שקרה . סנאי למעשה לעס את האינטרנט שלי. (צחוק) ואז דמיינתי מה יקרה אם תשלפו את הכבל מהקיר, ואם תתחילו לעקוב אחריו. לאן הוא יגיע? האם האינטרנט הוא למעשה מקום שבו אתם יכולים לבקר? האם אוכל ללכת לשם? את מי אני אפגוש? אתם יודעים, האם יש שם באמת משהו בחוץ?

והתשובה, לכל הדעות, הייתה לא. זה היה האינטרנט, קופסא שחורה זו עם אור אדום כמו שמיוצגת בסיטקום "קהל ה-IT". בדרך כלל הוא חי בראשו של הביג בן, כי זה המקום שבו אתה מקבל את הקליטה הטובה ביותר, אבל הם נשאו ונתנו כדי שעמיתה שלהם תוכל ללוות אותו למשך אחר הצהריים כדי להשתמש בו במצגת אופיס. זקני האינטרנט היו מוכנים להיפרד ממנו למשך זמן קצר, והיא מביטה בו, ואומרת, "זהו האינטרנט? האינטרנט כולו? הוא כבד?" הם אומרים, "כמובן שלא, האינטרנט לא שוקל כלום."

ואני הייתי נבוך. חיפשתי את הדבר הזה שנראה שרק טיפשים מחפשים. האינטרנט היה דמות אמורפית, או שהוא קופסה שחורה מטופשת עם אור אדום מהבהב עליו. זה לא היה עולם מציאותי.

אבל, למעשה, זה כן. ישנו עולם אמיתי של האינטרנט ואותו ביקרתי במשך שנתיים, מקומות אלה של האינטרנט. הייתי במרכזי מידע גדולים שמשתמשים בכוח רב כמו הערים שבהן הם יושבים, וביקרנו במקומות כמו זה, רחוב הדסון מס.60 בניו יורק, שהוא אחד הבניינים בעולם אחד מרשימה קצרה מאוד של בניינים, כתריסר בנינים, שיש בהם יותר רשתות אינטרנט מחוברות זו לזו מאשר בכל מקום אחר. וחיבור זה הוא תהליך פיזי חד משמעי. מדובר על הנתב של רשת אחת, פייסבוק או גוגל או B.T. או קומקאסט או טיים וורנר, מה שלא יהיה, מתחבר בדרך כלל עם כבל סיב אופטי צהוב למעלה לתוך התקרה ולמטה לנתב של רשת אחרת, הוא באופן חד משמעי פיזי , וזה מפתיע באינטימיותו. בבניין כמו הדסון 60 ועוד כתריסר אחרים, יש פי 10 חיבורי רשתות בתוכו מאשר בשורת המבנים שלידו. יש רשימה קצרה מאוד של מקומות אלה. והדסון 60 מעניין בפרט כי זה הבניין שבו נמצאות חצי תריסר מהרשתות החשובות ביותר, שהן רשתות שמשרתות את הכבלים התת-ימיים שעוברים מתחת לאוקיינוס שמחברים את אירופה ואמריקה ואת כולנו. ועל כבלים אלה בפרט אני רוצה להתמקד.

אם האינטרנט הוא תופעה גלובלית, אם אנו חיים בכפר גלובלי, זה בגלל הכבלים מתחת לאוקיינוס, כבלים כמו אלה . ובממדים אלה, הם קטנים להפליא. אתה יכול להחזיק אותם ביד. הם כמו צינור גינה. אבל בממד האחר הם מאוד רחבי ידיים, רחבים ככל שאתם יכולים לדמיין. הם נמתחים לאורך האוקיינוס. באורך של חמישה או שמונה או שלולה עשר אלף קילומטרים , אם חומר מדעי וטכנולוגיה חישובית וזה מאוד מסובך, התהליך הפיזי הבסיסי הוא פשוט להפליא. אור נכנס בקצה אחד של האוקיינוס ויוצא מהצד השני, וזה בדרך כלל מגיע מבניין שנקרא תחנת נחיתה שלעיתים קרובות חבוי באופן בלתי מורגש בשכונה קטנה שעל שפת הים, ויש גם מגברים שיושבים על קרקעית האוקיינוס שנראים כמו סוג של טונה כחולת-סנפיר, וכל 80 קילומטר הם מגבירים את האות, ומאחר וקצב השידור הוא מהיר עד מאוד, היחידה הבסיסית היא 10 ג'יגה-ביט לשניה לאורך גל של אור, אולי פי אלף יותר מהחיבור שלך, או מסוגל לשאת 10,000 זרמי וידאו, אבל לא רק זה, אבל תשימו לא רק אורך גל אחד של אור דרך אחד הסיבים, אלא תשימו אולי 50 או 60 או 70 אורכי גל שונים או צבעים של אור דרך סיב בודד, ולאחר מכן יהיו לכם אולי שמונה סיבים בכבל, ארבעה שהולכים לכל כיוון. והם זעירים. הם בעובי של שערה.

ולאחר מכן הם מתחברים ליבשת במקום כלשהו. הם מתחברים בגוב כמו זה. פשוטו כמשמעו, זה המקום שלתוכו כבל של 8,000 ק"מ מתחבר. זהו בהליפקס, כבל הפרוש מהליפקס לאירלנד. והנוף משתנה. לפני שלוש שנים כשהתחלתי לחשוב על זה, היה כבל אחד לאורך החוף המערבי של אפריקה, שמיוצג במפה זו על-ידי סטיב סונג כקו שחור דק זה. כעת ישנם ששה כבלים ויהיו עוד , שלושה לאורך כל חוף. כי ברגע שמדינה מקבלת חיבור על ידי כבל אחד, הם מבינים שזה לא מספיק. אם הם מתכוונים לבנות תעשייה סביבו, הם צריכים לדעת שהחיבור שלהם אינו רעוע אלא קבוע, כי אם כבל ניתק, צריך לשלוח ספינה החוצה אל המים, לזרוק וו תפיסה מהצד, להרים אותו, למצוא את הקצה השני, ולאחר מכן לחבר חזרה את שני הקצוות ולהשליך חזרה. זהו תהליך אינטנסיבי תהליך פיזי אינטנסיבי .

אז זהו ידידי סיימון קופר, שעד לאחרונה עבד עבור טטה קומוניקיישנס, באגף התקשורת של טטה, הקונצרן התעשייתי ההודי הגדול. ואף פעם לא פגשתי אותו. אנחנו רק מתקשרים באמצעות מערכת נוכחות מרחוק זו, שתמיד גורמת לי לחשוב עליו כעל האדם בתוך האינטרנט. (צחוק) והוא אנגלי. תעשיית הכבלים התת-ימיים נשלטת על ידי אנגלים, וכולם נראים בני 42. (צחוק) מכיוון שהם כולם התחילו באותו זמן עם ה"בום" לפני 20 שנה. וההתחלה של טטה היתה כעסק תקשורת כאשר הם קנו שני כבלים, אחד דרך האוקיינוס האטלנטי ואחד דרך האוקיינוס השקט, והמשיכו להוסיף להם חלקים , עד שהם בנו חגורה סביב העולם, כלומר, הם ישלחו את הסיביות שלכם למזרח או למערב. -יש להם - זה פשוט קרן אור סביב העולם, אם כבל מתנתק באוקיינוס השקט, היא תשלח אותו לכיוון אחר. ולאחר שעשו את זה, הם התחילו לחפש מקומות לחיווט הבא. הם חיפשו מקומות לא מחווטים, וזה אומר לצפון ולדרום, בעיקר כבלים אלה לאפריקה. אבל מה שמדהים אותי הדמיון הגאוגרפי המדהים של סיימון. הוא חושב על העולם עם הרחבה מדהימה זו.

והייתי בעיקר מעוניין כי רציתי לראות אחד מכבלים אלה בהקמה. ראו, אתם יודעים, כל הזמן אונליין אנחנו חווים רגעים אלה של חיבור, תחושה קצרה זו של קירבה, ציוץ או פוסט בפייסבוק, או דוא"ל, וזה נראה כאילו הייתה לכך תוצאה פיזית. נדמה כאילו היה רגע שחיברו את היבשת , ורציתי לראות את זה. סיימון עבד על כבל חדש, WACS, מערכת כבלים במערב אפריקה, שהשתרעה מליסבון לחוף המערבי של אפריקה, לחוף השנהב, לגאנה, לניגריה, לקמרון. והוא אמר שזה מגיע בקרוב, בהתחשב במזג האוויר, אך הוא יודיע לי מתי, ואז עם הודעה מראש של בערך ארבעה ימים, הוא אמר לי להגיע לחוף זה שמדרום לליסבון, וקצת אחרי 9.00, הבחור הזה יצא מהמים. (צחוק) והוא נושא קו ניילון ירוק , קו קל, שנקרא קו -שליח, וזה היה הקישור הראשון בין הים ליבשה, קישור זה זה יהיה לאחר מכן ממונף לנתיב אור זה בן 14500 קילומטר . לאחר מכן דחפור יתחיל למשוך את הכבל פנימה מתוך ספינה ייעודית להנחתת כבל, והוא הושט על גבי מצופים אלה עד שזה הגיע למקום הנכון. ואתם יכולים לראות את המהנדסים האנגלים משקיפים. ואז, ברגע שזה הגיע למקום הנכון, הוא נכנס שוב למים כשהוא מחזיק סכין גדולה, וחתך מצוף אחר מצוף, ומצופים צצו החוצה לאוויר, והכבל נפל לקרקעית הים, והוא עשה את זה כל הדרך החוצה אל הספינה, וכאשר הוא הגיע לשם, נתנו לו כוס מיץ, ועוגייה, ולאחר מכן הוא קפץ אחורה ושחה בחזרה אל החוף, ולאחר מכן הוא הדליק סיגריה. (צחוק)

ואז כשהכבל היה על החוף, הם החלו להתכונן לחבר אותו אל הצד האחר, לכבל שהובא מתחנת הנחיתה. תחילה הם טיפלו בו עם מסור ולאחר מכן הם התחילו להפעיל עליו סוג של של הקצעה מתוך הפנים מהפלסטיק במעין עבודה כמו של שפים, עד שלבסוף הם עבדו כמו צורפים כדי לסדר ישר סיבים דקים כשערה אלה עם הכבל שהגיע למטה, ועם מכונת ניקוב חורים זו הם חיברו זאת יחד. וכאשר תראו את החבר'ה האלה עובדים על כבל זה עם מסור, תפסיקו לחשוב על האינטרנט כעל ענן. זה מתחיל להיראות כמו דבר פיזי מאין כמוהו. ומה שמפתיע אותי גם היה שככל שזה מבוסס על טכנולוגיה מתוחכמת ביותר, ככל שזה דבר חדשני להפליא, התהליך הפיזי עצמו קיים כבר זמן רב, והתרבות היא אותה תרבות.. הביטו בפועלים המקומיים. אתם רואים את המהנדס אנגלי נותן הוראות ברקע. ויותר מכך, המקומות זהים. כבלים אלה עדיין מתחברים לערי הנמל הקלאסיות, במקומות כמו ליסבון, מומבסה, מומבאי, סינגפור, ניו יורק.

ולאחר מכן התהליך על החוף נמשך כשלושה או ארבעה ימים, ואז, כאשר זה גמור, הם מכסים את הגוב במכסה ומכסים אותו בחול, וכולנו שוכחים מזה.

ונראה לי שאנחנו מדברים הרבה על הענן, אך בכל פעם שאנו שמים משהו על הענן, אנחנו חדלים לקחת עליו אחריות. אנחנו פחות מחוברים אליו. אנחנו משאירים לאנשים אחרים לדאוג לו. וזה לא נראה נכון. ישנה שורה מפיו של ניל סטיבנסון הגדול שבה הוא אומר שאנשים מחווטים צריכים לדעת משהו על חוטים. ועלינו לדעת, אני חושב, עלינו לדעת מאין מגיע האינטרנט שלנו, ועלינו לדעת מה היא הפיזיות, הפיזיות שמחברת את כולנו. תודה. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים) תודה. (מחיאות כפיים)