איימי טאן על יצירתיות

ערכו של הכלום: יש מאין. זה היה חיבור שכתבתי כשהייתי בת 11 וקיבלתי טוב+. (צחוק) אני עומדת לדבר על: יש מאין, ואיך אנחנו יוצרים. ואני אנסה לעשות זאת במסגרת ה-18 דקות שעליה אנחנו אמורים להקפיד, ולעקוב אחר דיברות TED: שהן, בעצם, משהו שיוצר חוויית סף-מוות, אבל סף מוות זה טוב ליצירתיות. (צחוק) או-קיי.

ובכן, אני גם רוצה להסביר, מכיוון שדייב אגרס אמר שהוא מתכוון להתקיל אותי אם אומר משהו שהוא שקר, או שאינו אמיתי ליצירתיות אוניברסלית. ועשיתי זאת כך לטובת חצי מהקהל, שהוא מדענים. כשאני אומרת אנחנו, אני לאו דווקא מתכוונת אתם; אני מתכוונת אלי, ולמוח הימני שלי, המוח השמאלי שלי, ולזה שביניהם שהוא הצנזור שאומר לי שמה שאני אומרת לא נכון. ואני עומדת לעשות את זה גם ע"י התבוננות על מה שהוא לדעתי חלק מתהליך היצירה שלי, שכולל מספר דברים שקרו, בעצם -- האין התחיל אפילו עוד לפני הרגע שבו יצרתי משהו חדש. וזה כולל את המולד, והנרכש, ואת מה שאני מכנה סיוטים.

עכשיו בשטח המולד, אנחנו בודקים האם אנחנו מצויידים ביש מלידה, אולי במוחינו, כמה כרומוזומים לא תקינים שגורמים לאפקט דמוי-מוזה הזה. ויהיו אנשים שיגידו שאנחנו נולדים עם זה במובנים אחרים, ואחרים, כמו אמא שלי, יגידו שאני מקבלת את החומר שלי מגלגולים קודמים. יהיו אנשים שגם יגידו שיצירתיות היא אולי תוצאה של איזו מוזרות נוירולוגיות -- תסמונת ואן-גוך -- שיש לך קצת, אתם יודעים, פסיכוזה או דיכאון. אני חייבת לומר, מישהו -- קראתי לאחרונה שלואן גוך לא היתה בהכרח הפרעה נפשית, שאולי היו לו התקפים באונה הטמפורלית, ושאלה אולי גרמו להתפרצות היצירתיות שלו, ואני לא -- אני משערת שזה עושה משהו לחלק מסויים של המוח שלך. ואזכיר שאני ממש פיתחתי התקפים באונה הטמפורלית לפני כמה שנים, אבל זה היה כשכתבתי את הספר האחרון שלי, ויש אנשים שאומרים הספר הזה הוא די שונה.

לדעתי חלק מזה גם מתחיל בתחושה של משבר זהות: אתם יודעים, מי אני, למה אני האדם הספציפי הזה, למה אני לא שחורה כמו כולם? ולפעמים את מצויידת במיומנויות, אבל הן לאו דווקא מסוג המיומנויות שמאפשרות יצירתיות. פעם ציירתי. חשבתי שאהיה אמנית. והיה לי פודל ננסי. וזה לא היה רע, אבל זה לא היה ממש יצירתי. מכיוון שכל מה שבאמת יכולתי לעשות היה יצוג בדרך שהיא מאוד אחד-על-אחד. ויש לי תחושה שככל הנראה העתקתי את זה מספר. ואז אני גם לא ממש הברקתי בתחום מסויים שרציתי, ואתם יודעים, אתם מסתכלים על הציונים האלה, והם לא היו רעים, אבל זה לבטח לא ניבא שיום אחד אתפרנס מסידור אומנותי של מילים.

בנוסף, אחד מעקרונות היצירתיות הוא שתהיה לך קצת טראומת ילדות. ולי היה את הסוג הרגיל שאני חושבת שלרוב האנשים היה, וזה ש, אתם יודעים, העמיסו עלי ציפיות. הצורה הזו שם, דרך אגב, צורה שם היא צעצוע שניתן לי כשהייתי רק בת תשע, וזה היה כדי לעזור לי לגדול להיות רופאה מגיל צעיר מאוד. יש לי כמה שהיו לטווח ארוך: מגיל חמש ל-15, זה היה אמור להיות העיסוק הצדדי שלי, וזה הוביל לתחושת כישלון.

אבל בעצם היה משהו די אמיתי בחיי שקרה כשהייתי בערך בת 14. והתגלה שלאח שלי, ב-1967, ואז לאבא שלי, ששה חודשים מאוחר יותר, היו גידולים במוח. ואמא שלי האמינה שמשהו השתבש, והיא תגלה מה זה היה. והיא תתקן את זה. אבא שלי היה כומר בפטיסטי, והוא האמין בניסים, ושבעזרת השם הכל יבוא על מקומו בשלום. אבל כמובן, הם מתו בסופו של דבר, בהפרש של חצי שנה זה מזה. ואחרי זה, אמא שלי האמינה שזה היה גורל, או קללות -- היא יצאה לחפש בין כל הסיבות ביקום למה זה קרה. הכל חוץ ממקריות. היא לא האמינה במקריות. לכל דבר הייתה סיבה. ואחת הסיבות, היא חשבה, הייתה שאמא שלה שמתה כשהיא הייתה מאוד צעירה, כועסת עליה. וכך היה לי את המושג הזה של מוות שהקיף אותי בגלל שאמא שלי גם האמינה שאני הבאה בתור, ושהיא אחרי. וכשאת עומדת מול התחזית של מוות בקרוב מאוד, את מתחילה לחשוב הרבה מאוד על הכל. את הופכת להיות מאוד יצירתית, בהיבט הישרדותי.

וזה, אז, הוביל לשאלות הגדולות שלי. ואלה אותן השאלות שיש לי היום. והן: למה דברים קורים, ואיך דברים קורים? וזו שאמא שלי שאלה: איך אני גורמת לדברים לקרות? זוהי דרך נהדרת להתבונן על השאלות האלה, כשאת כותבת סיפור. מכיוון שאחרי הכל, במסגרת העבודה הזו, בין עמוד אחד ל-300, את חייבת לענות על השאלה למה דברים קורים, איך דברים קורים, באיזה סדר הם קורים. מהן ההשפעות? ואיך אני, בתור המספרת, בתור הכותבת, גם משפיעה על זה? וזו גם השאלה שאני חושבת שהרבה מהמדענים שלנו שואלים. זה מעין חקר היקום, ואני צריכה לפתח את חקר היקום לעולמי שלי, בתור היוצרת של העולם הזה.

ואתם רואים, שיש הרבה ניסוי וטעיה בניסיון לגרום לזה לקרות, בניסיון להבין את זה -- שנים על גבי שנים, לעיתים. אז כשאני מתבוננת ביצירתיות, אני גם חושבת שזו התחושה הזו או חוסר היכולת הזו להדחיק את ההתבוננות שלי באסוציאציות בעצם בכל דבר בחיים. והיו לי הרבה מהן לאורך מה שקרה במהלך הכנס הזה, כמעט כל מה שקרה.

ולכן אני עומדת להשתמש, כמטפורה, באסוציאציה הזו: מכניקת הקוונטים, שאותה אני ממש לא מבינה, אבל אני עדיין אשתמש בה בתור התהליך שיסביר איך היא המטפורה. אז במכניקת הקוונטים, כמובן, יש לך כח אפל וחומר אפל. וזה אותו הדבר בהתבוננות בשאלות הללו על איך דברים קורים. זה הרבה לא ידוע, ולעיתים קרובות אינך יודעת מה הדבר אלא בכך שהוא נעדר. אבל כשיש לך את האסוציאציות האלה, את רוצה שהם יתאחדו בסינרגיה כלשהי בסיפור, ומה שאת מוצאת זה מה שחשוב. המשמעות. וזה מה שאני מחפשת בעבודתי, משמעות אישית.

ישנו גם עיקרון האי ודאות, שהוא חלק ממכניקת הקוונטים, כפי שאני מבינה אותה. (צחוק) וזה קורה בקביעות בכתיבה. וישנו אפקט-הצופה הנורא והאיום, שבו את מחפשת דבר מה, ואתם יודעים, דברים קורים בו זמנית, ואת מסתכלת על זה בצורה אחרת, ואת מנסה באמת למצוא את המה-ות. או על מה הסיפור הזה. ואם את משתדלת מדי, אז כל שתכתבי עליו הוא המה. לא תגלי דבר. ומה שהיית אמורה למצוא, מה שקיווית למצוא, בדרך מקרית מסויימת, איננו עוד שם. עכשיו, אינני רוצה להתעלם מהצד השני של מה שקורה בעולמינו, כפי שעושים מרבית מדענינו. ולכן פשוט אכניס לכאן את תאוריית המייתרים, ורק אומר שאנשים יצירתיים הם רב-מיימדיים, וישנם אחת-עשרה רמות, אני חושבת, של חרדה. (צחוק) וכולם פועלים בו זמנית.

ישנה גם שאלה גדולה לגבי אי-בהירות. ואני אקשר את זה למשהו הקרוי הקבוע הקוסמולוג. ואינך יודעת מה פועל, אבל משהו פועל שם. ואי-בהירות, עבורי, היא מאוד לא נוחה בחיי, ויש לי אותה. אי-בהירות מוסרית. היא שם דרך-קבע. ורק בתור דוגמא, זו אחת שהגיעה אלי לאחרונה. זה היה משהו שקראתי במאמר מערכת מאת אישה שדיברה על המלחמה בעירק. ולדבריה, "המציל אדם מטביעה, אחראי לו לכל החיים." אמרה סינית מאוד מפורסמת, היא אמרה. וזה אומר שבגלל שנכנסנו לעירק, עלינו להישאר שם עד שדברים יפתרו. אתם יודעים, אולי אפילו 100 שנה. אז הייתה עוד אחת שנתקלתי בה, והיא "להציל דג מטביעה." וזה מה שדייגים בודהיסטים אומרים, מכיוון שהם לא אמורים להרוג שום דבר. ועליהם גם להתפרנס, ואנשים צריכים לאכול. אז הדרך שלהם להצדיק את זה היא שהם מצילים את הדג מטביעה, ולרוע המזל הוא מת תוך כדי.

עכשיו התמצית של שתי מטפורות הטביעה -- בעצם, אחת מהן היא הפירוש של אמא שלי, וזו אמרה סינית מפורסמת מכיוון שהיא אמרה לי אותה: "המציל אדם מטביעה, אחראי לו לכל החיים." וזו הייתה אזהרה -- אל תתערבי בענייניהם של אנשים אחרים, או שאת תתקעי. או-קיי. אני חושבת שאם מישהו באמת היה טובע היא הייתה מצילה אותו. אבל שתי האמרות האלה, להציל דג מטביעה, או להציל אדם מטביעה, מבחינתי הן עוסקות בכוונות.

וכולנו בחיים, כשאנחנו רואים מצב, יש לנו תגובה. ואז יש לנו כוונות. יש אי בהירות לגבי מהו זה שעלינו לעשות, ואז אנחנו עושים משהו. והתוצאות של זה לא תואמות בהכרח את הכוונות שהיו לנו. אולי דברים השתבשו. וכך, אחרי זה, מהי האחריות שלנו? מה עלינו לעשות? האם עלינו להישאר שם כל החיים, או שעלינו לעשות משהו אחר ולהצדיק אותו ולומר, נו, הכוונות שלי היו טובות, ולכן אי אפשר להפיל עלי את האחריות לכל זה? זוהי אי הבהירות בחיי שבאמת מפריעה לי, וגרמה לי לכתוב ספר שנקרא "להציל דג מטביעה".

ראיתי לכך דוגמאות, מהרגע שזיהיתי את השאלה הזו. זה היה בכל מקום. קיבלתי לכך רמזים מכל עבר. ואז, במובן מסויים, ידעתי שהם תמיד היו שם. ואז כתיבה, זה מה שקרה. אני מקבלת את הרמזים האלה, הסימנים האלה, ואני קולטת שהם היו מובנים מאליהם, ועם זאת הם לא היו. ומה שהייתי צריכה, בפועל, היה מיקוד. וכשיש לי שאלה, זה מיקוד. וכל הדברים האלה שנדמים כמו שרידים ושיירים שנסחפים בחיים למעשה עוברים דרך השאלה הזו, ומה שקורה זה שאותם דברים מסויימים הופכים רלוונטיים. וזה נראה כאילו זה קורה כל הזמן. נדמה לך שזה סוג של צירוף מקרים שהולך כאן, גילוי מקרי, שבה את מקבלת את כל העזרה הזו מהייקום. ואפשר גם להסביר זאת בכך שעכשיו יש לך מיקוד. ואת מבחינה בו לעיתים קרובות יותר.

אבל את מיישמת את זה. את מתחילה להתבונן בדברים שיש להם קשר למתחים שלך. אחיך, שנפל לצרה, האם את דואגת לו? למה או למה לא? זה עלול להיות משהו שהוא אולי רציני יותר -- כפי שאמרתי, זכויות האדם בבורמה. חשבתי שלא כדאי שאלך מכיוון שמישהו אחר שאם אלך, זה ייראה כאילו אני תומכת במשטר הצבאי שם. ואז לאחר זמן מה, שאלתי את עצמי, "למה אנחנו מאמצים לעצמנו ידע, למה אנחנו לוקחים על עצמנו השערות שאנשים אחרים נתנו לנו? וזה היה אותו הדבר שהרגשתי כשגדלתי, ושמעתי את החוקים האלה על התנהגות מוסרית מאבא שלי, שהיה כומר בפטיסטי. אז החלטתי שאלך לבורמה למטרותי שלי, ועדיין לא ידעתי שאם אלך לשם, מה תהיה התוצאה של זה אם אכתוב ספר -- ואצטרך להתמודד עם זה בהמשך, כשהזמן יבוא.

כולנו מודאגים לגבי דברים שאנחנו רואים בעולם ומודעים לגביהם. אנחנו מגיעים לנקודה זו ואומרים, מה אני כפרט עושה? לא כולנו יכולים ללכת לאפריקה, או לעבוד בבתי חולים, אז מה אנחנו עושים אם יש לנו את התגובה המוסרית הזו, התחושה הזו? בנוסף, אחד הדברים הגדולים ביותר שעליו אנחנו מסתכלים, ומדברים עליו כיום, הוא רצח עם. זה מוביל לשאלה זו, כשאני מסתכלת על כל הדברים האלה שהם חסרי בהירות מוסרית ולא נוחים, ואני שוקלת מה אמורות כוונותי להיות, אני מבינה שזה מתקשר לשאלת הזהות שהייתה לי בתור ילדה -- ולמה אני כאן, ומהי המשמעות של חיי, ומהו מקומי בייקום?

זה נראה כל כך מובן מאליו, ויחד עם זאת זה לא. כולנו שונאים אי בהירות מוסרית במובן מסויים, ולמרות זאת היא גם נחוצה לחלוטין. בכתיבת סיפור, זה המקום שבו אני מתחילה. לפעמים אני מקבלת עזרה מהייקום, כנראה. אמא שלי תאמר שזו הייתה הרוח של סבתא שלי מהספר הכי ראשון שלי, מכיוון שנראה היה שידעתי דברים שלא הייתי אמורה לדעת. במקום לכתוב שהסבתא מתה במקרה, ממנת יתר של אופיום בזמן שהיא עשתה יותר מידי חיים, אני למעשה כתבתי בסיפור שהאישה הרגה את עצמה, וזה בעצם איך שזה קרה. ואמא שלי החליטה שהמידע הזה ודאי הגיע מסבתא שלי.

ישנם גם דברים, די מסתוריים, שמספקים לי מידע שיעזור לי בכתיבת הספר. במקרה זה, כתבתי סיפור שהכיל פרטים מסויימים, תקופה בהיסטוריה, מיקום מסויים. והייתי צריכה למצוא משהו היסטורי שיתאים לזה. ולקחתי את הספר הזה, ואני -- העמוד הראשון שנפתח לי היה בדיוק הרקע והתקופה. וסוג הדמות שהייתי צריכה היה מרד הטאיפינג, התרחש באזור שליד קוואלין, מחוץ לזה, ודמות שחשב שהוא הבן של אלוהים.

את תוהה, האם הדברים הם גורל מקרי? ובכן, מהו מקרי? מהו גורל? מהו מזל? מהם הדברים שאת מקבלת מהייקום שאת לא יכולה באמת להסביר? וגם זה נכנס לתוך הסיפור. אלה הדברים שאני חושבת עליהם כל הזמן באופן יומיומי. במיוחד כשדברים טובים קורים, ובייחוד, כשדברים רעים קורים. אבל אני כן חושבת שישנו איזה גילוי בלתי מכוון, ואני כן רוצה לדעת מהם אותם היסודות, כדי שאוכל להודות להם, וגם לנסות למצוא אותם בחיי. מכיוון, ששוב, אני חושבת שכשאני מודעת להם, יותר מהם מתרחשים.

מפגש גורלי נוסף הוא כשאני הולכת למקום -- לאחרונה הייתי עם חברים, והסיעו אותנו אקראית למקום אחר, ומצאנו את עצמנו באיזה מקום לא-תיירותי, כפר מקסים, קדמוני. התרחקנו שלושה וואדיות משם, והוואדי השלישי, היה שם משהו די מיסתורי ומבשר רעות, אי נוחות חשתי. ואז ידעתי שזה חייב להיות רקע לספר שלי. ובכתיבת אחת המערכות, היא התרחשה בוואדי השלישי הזה. מאיזו שהיא סיבה כתבתי על גלעדים -- ערמות של אבנים -- שבן אדם בנה. ולא ידעתי בדיוק למה חשבתי על זה, אבל זה היה כל-כך מלא חיים. נתקעתי, וחברה, ביקשה שאקח את הכלבים שלה לטיול, שאני אמרתי, בטח. ובערך 45 דקות מאוחר יותר, כשצעדתי לאורך החוף, נתקלתי בזה. וזה היה אדם, איש סיני, והוא ערם את הדברים האלה, לא עם דבק, לא עם שום דבר. ואני שאלתי אותי איך זה אפשרי לעשות את זה? והוא אמר, ובכן, נראה לי שעם כל דבר בחיים, ישנו מקום של איזון. וזו הייתה בדיוק המשמעות של הסיפור שלי באותה נקודה. היו לי כל-כך הרבה דוגמאות -- יש לי הרבה דוגמאות כאלה כשאני כותבת סיפור, ואני לא יכולה להסביר את זה. האם זה בגלל שהיה לי את המסנן שיש לי כזה צירוף מקרים ברור בכתיבה על הדברים האלה? או שאולי זה סוג של גילוי אקראי שאני לא יכולה להסביר, כמו קבוע קוסמולוגי?

דבר גדול נוסף שאני חושבת עליו הוא תאונות. וכמו שאמרתי, אמא שלי לא האמינה במקריות. מהו טבען של תאונות? ואיך אנחנו יכולים לקבוע מה האחריות ומה הגורמים, מחוץ לכותלי בית משפט? יכולתי להיווכח בזה באופן אישי, כשנסעתי לכפר דונג היפה, בגויג'ואו, המחוז העני ביותר בסין. וראיתי את המקום היפה הזה. ידעתי שאני רוצה לשוב. והייתה לי את ההזדמנות לעשות זאת כשנשיונל ג'יאוגרפיק שאלו אותי אם אני רוצה לכתוב משהו על סין. ואמרתי כן, על כפר האנשים השרים, מיעוט שר. והם הסכימו, ובין הזמן שראיתי את המקום והפעם הבאה שהלכתי, הייתה תאונה נוראית. איש, איש זקן, נרדם, והכסת שלו נשמטה למחבת הגחלים שחימם אותו. 60 בתים נהרסו, ו-40 נזוקו. האחריות הוטלה על המשפחה. בניו של האיש הוגלו למרחק שלושה קילומטרים משם, לחיות ברפת. וכמובן, בתור בני המערב, אנחנו אומרים, "נו, זו הייתה תאונה. זה לא הוגן. זה הבן, לא האב."

וכשאני בתוך הסיפור, אני חייבת להניח לאמונות מסוג זה. זה לוקח זמן, אבל עלי להניח להם ופשוט להיכנס לסיפור, ולהיות שם. וכך הייתי שם בשלוש הזדמנויות, עונות שונות. והתחלתי לחוש דבר מה שונה לגבי ההיסטוריה ומה שקרה קודם, ואופי החיים בכפר עני מאוד, ומה שאת מוצאת זה השמחות שלך, והטקסים שלך, המסורת שלך, הקשרים שלך עם משפחות אחרות. וראיתי איך יש לזה סוג של צדק באחריות שלו. הצלחתי לגלות גם על הטקס שהם ניהלו, טקס שלא נעשה בו שימוש כ-29 שנה. וזה היה לשלוח מספר גברים -- מאסטר בפנג שואי שלח גברים אל עולם השאול על גבי רוחות סוסים. עכשיו אתם, כבני המערב, ואני, כבת המערב, תאמרו נו, זו אמונה טפלה. אבל אחרי שביליתי שם זמן מה, וראיתי את הדברים המדהימים שקרו, את מתחילה לתהות האמונות של מי הן אלה שפועלות בעולם, קובעות איך דברים יקרו.

אז נשארתי איתם, וככל שכתבתי את הסיפור הזה, ככה נשאבתי לתוך האמונות שלהם, ואני חושבת שזה חשוב עבורי -- להפנים את האמונות שלהם, מכיוון שזה המקום שבו הסיפור הוא אמיתי, וזה המקום שבו אמצא את התשובות לאיך אני מרגישה לגבי שאלות מסויימות שיש לי בחיים. השנים חולפות, כמובן, והכתיבה, זה לא קורה מיידית, כמו שאני מנסה להעביר את זה לכם כאן ב-TED. הספר בא והולך. כשהוא מגיע, הוא כבר לא הספר שלי יותר. הוא בידי הקוראים, והם מפרשים אותו אחרת. אבל אני חוזרת לשאלה של, איך אני יוצרת יש מאין? ואיך אני יוצרת את חיי שלי?

ואני חושבת שזה באמצעות שאלת השאלות, ובזה שאני אומרת לעצמי שאין אמיתות מוחלטות. אני מאמינה בפרטי פרטים, בפרטי הפרטים של סיפור, והעבר, פרטי הפרטים של אותו עבר, ומה שקורה בסיפור באותה נקודה. אני גם מאמינה שבחשיבה על דברים, מחשבותי על מזל, וגורל, וצירופי מקרים ותאונות, אם ירצה השם, ובתזמון הכוחות המסתוריים, אני אקבל מושג מסויים לגבי מה שזה, איך אנחנו יוצרים. אני חייבת לחשוב על תפקידי. היכן אני בייקום, איך מישהו התכוון שאהיה כזאת, או שזה רק משהו שאני המצאתי? ואני גם יכולה לגלות שאם מדמיינים בשלמות, והופכים להיות מה שמדומיין, ובכל זאת בתוך אותו עולם אמיתי, העולם הבדיוני. וכך אני מוצאת חלקיקי אמת, לא אמת מוחלטת, או את כל האמת. והם חייבים להיות בכל האפשרויות, כולל אלה שלא לקחתי בחשבון קודם.

אז לעולם אין תשובות מושלמות. או אולי, אם יש תשובה, היא באה להזכיר לעצמי שיש אי ודאות בכל דבר, ושזה טוב. מכיוון שאז אני אגלה דבר מה חדש. ואם יש תשובה חלקית, תשובה מושלמת יותר עבורי, היא פשוט לדמיין. ולדמיין זה לשים את עצמי בסיפור הזה, עד שיהיה רק -- ישנה שקיפות ביני לבין הסיפור שאני יוצרת.

וכך גיליתי שאם אני מרגישה את מה שבסיפור -- בסיפור אחד -- אז אני הכי מתקרבת, אני חושבת, לדעת מהי חמלה, להרגיש את החמלה הזו. מכיוון שלכל דבר, בשאלה איך דברים קורים, יש קשר לרגש. עלי להפוך להיות הסיפור על-מנת להבין הרבה מזה. הגענו לסוף ההרצאה, ואני אחשוף מה יש בתוך התיק, וזוהי המוזה, וזוהי הדברים שמשנים בחיינו, שהם נפלאים ונשארים איתנו. הנה היא. תודה רבה לכם! (מחיאות כפיים)