סימביוזה: סיפור מפתיע של שיתוף פעולה בין מינים -- דייוויד גונזלס

במונחי המצאה, הייתי רוצה לספר לכם את הסיפור של אחד מהפרוייקטים האהובים עלי. אני חושבת שזהו אחד מהמרגשים ביותר שעליו אני עובדת, אך לדעתי הוא גם הפשוט ביותר. זהו פרוייקט בעל פוטנציאל ליצור השפעה אדירה ברחבי העולם. הוא מתייחס לאחד הנושאים הבריאותיים הגדולים בכדור הארץ, גורם התמותה מספר אחת בקרב ילדים בני פחות מחמש, שהוא ... ? מחלות נישאות במים. שלשול. תת-תזונה. לא, נשימת העשן ממדורות בישול פנים-ביתיות - דלקות נשימתיות חמורות נגרמות מכך. הייתם מאמינים ?

אני מוצאת את זה מזעזע ובמידת מה מחריד. האם אנחנו לא יכולים ליצור דלקים לבישול הבוערים באופן נקי יותר ? האם אנחנו לא יכולים ליצור תנורי בישול טובים יותר ? כיצד ייתכן שזה יוביל ליותר משני מיליון מקרי מוות בכל שנה ? אני יודעת שביל ג'וי דיבר איתכם אודות נפלאות ננו-צינוריות פחמן. אז אני הולכת לדבר איתכם על נפלאות המאקרו-צינוריות פחמן, כלומר פחם. זאת תמונה של האיטי הכפרית. 98% מיערות האיטי מבוראים. תראו מחזות כאלו בכל רחבי האי. זה מוביל לכל מיני בעיות סביבתיות ובעיות המשפיעות על אנשים ברחבי המדינה. לפני כמה שנים הייתה הצפה קשה שגרמה לאלפי מקרי מוות, אשר ניתן באופן ישיר לייחסה לעובדה שאין עצים על הגבעות שייצבו את הקרקע. אז גשמים יורדים, זורמים לנהרות ואז מתרחשת הצפה.

עכשיו אחת הסיבות לכך שיש כל כך מעט עצים היא: אנשים צריכים לבשל, ולכן כורתים עצים ומכינים פחם על מנת לעשות זאת. זה לא שהאנשים לא מודעים לנזק הסביבתי. הם מודעים לגמרי, אך אין להם ברירה אחרת. דלקי מאובנים אינם זמינים, ואנרגיה סולארית לא מבשלת בדרך שהם אוהבים את האוכל שלהם מוכן. ולכן זה מה שהם עושים. תמצאו משפחות כאלו שיוצאות ליער למצוא עץ, לכרות אותו ולהכין ממנו פחם. באופן לא מפתיע, ישנו מאמץ גדול שנעשה על מנת לבחון דלקים חילופיים לבישול.

לפני בערך ארבע שנים לקחתי צוות סטודנטים להאיטי, ועבדנו עם מתנדבי חילות השלום שם. הנה מתנדב אחד כזה, וזה המתקן שהוא בנה באחד הכפרים בהם עבד. הרעיון היה שאפשר לקחת פסולת נייר, לדחוס אותו, ולהכין לבנות-פחם שיכולות לשמש כדלק. אבל המתקן הזה היה איטי מאוד. אז סטודנטים להנדסה שלנו הלכו לעבוד על זה, ובעזרת כמה שינויים פשוטים מאוד, עלה בידם לשלש את תפוקת המתקן. אז אתם יכולים לדמיין שהם מאוד התרגשו מהעניין. ולקחו את לבנות הפחם חזרה ל-MIT כדי שיוכלו לבחון אותם. אחד הדברים שהם גילו הוא שהם לא בוערות. אז זה היה מעט מאכזב לסטודנטים. ולמעשה אם תסתכלו קרוב, בדיוק כאן, אתם יכולים לראות שכתוב, "ארה"ב חילות השלום". כפי שמתברר, בעצם לא הייתה פסולת נייר בכפר. ולמרות שזה היה שימוש טוב בניירת ממשלתית בשביל המתנדב הזה להביא את זה חזרה איתו לכפר, הוא היה מרוחק כ800 קילומטרים. אז חשבנו אולי ישנה דרך טובה יותר למצוא דלק בישול חילופי.

מה שרצינו לעשות הוא ליצור דלק שהשתמש במשהו זמין ברמה המקומית. אתם רואים גם את אלה בכל עבר בהאיטי. אלו הם טחנות סוכר בקנה מידה קטן. ואת תוצר הפסולת מהם לאחר שסוחטים את המיץ מקנה הסוכר, הנקרא גפת. אין לזה שימוש אחר. אין לזה שום ערך תזונתי, אז לא מאכילים עם זה את בעלי החיים. זה פשוט נשאר בערימה ליד טחנת הסוכר עד שלבסוף שורפים את זה. מה שרצינו לעשות היה למצוא דרך לרתום את משאב הפסולת הזה ולהפוך אותו לדלק שאנשים יוכלו בקלות לבשל איתו, משהו כמו פחם. אז במהלך מספר השנים הבאות, סטודנטים ואני עבדנו כדי לפתח תהליך.

מתחילים מהגפת ואז לוקחים דוד פשוט מאוד שניתן לייצר מחבית שמן משומשת של חמישים וחמישה גאלון. לאחר זמן מה, אחרי שמדליקים אותו, אוטמים אותו על מנת להגביל את כמות החמצן שנכנס לדוד, ואז מקבלים חומר מפוחם כפי שנראה כאן. למרות זאת, לא ניתן לשרוף את זה מכיוון שזהעדין מדי ובוער מהר מדי בשביל לשמש לבישול. אז היינו צריכים לנסות ולמצוא דרך לצקת את זה ללבנות פחם שימושיות. במקרה, אחד מהסטודנטים שלי היה מגאנה, והוא זכר מנה שאמו הייתה מכינה לו הנקראת קוקונטה, זוהי מנת דייסה מאוד דביקה שמכינים משורש הקסבה. אז חיפשנו, ומצאנו שאכן מגדלים קסבה בהאיטי, תחת השם מניוק. ולמעשה מגדלים אותו בכל העולם -- יוקה, טפיוקה, מניוק, קסבה, זה הכל אותו דבר -- ירק שורשי מאוד עמילני. וניתן לעשות ממנו דייסה מאוד סמיכה ודביקה, שניתן להשתמש בה כדי לכרוך ביחד את לבנות הפחם. אז עשינו זאת. ירדנו להאיטי. אלו הם הבוגרים הראשונים של ה "אקול דה שבו" או מכון הפחם. ואלו -- (צחוק) -- זה נכון. אז אני בעצם מדריכה ב MIT וכן ב CIT. ואלו הם לבנות הפחם שהכנו.

כעת אקח אתכם ליבשת אחרת. זוהי הודו, וזה דלק הבישול הנפוץ ביותר בהודו: גללים של פרות. ויותר מהאיטי, זה יוצר מדורות מאוד מלאות בעשן, וכאן ניתן לראות את ההשפעות הבריאותיות של בישול בעזרת גללי פרות וביו-מסה כדלק. ילדים ונשים מושפעים מכך במיוחד, מכיוון שהם אלו שנמצאים בקרבת מדורות הבישול. אז ניסינו לראות אם נוכל להכניס לשימוש את טכנולוגיית יצירת הפחם הזו שם. למרבה הצער, לא היה להם קנה סוכר ולא היה להם קסבה, אך זה לא עצר בעדנו.

מה שעשינו היה, מצאנו אילו מקורות ביומסה זמינים ברמה המקומית. והיה קש חיטה, והיה קש אורז באזור. ומה שיכולנו להשתמש כדבק היה למעשה כמויות קטנות של זבל פרות, שהשתמשו בו בדרך כלל כדלק שלהם. וערכנו מבחני השוואה, ואתם יכולים לראות כאן לבנות הפחם וכאן גללי הפרות. ואתם יכולים לראות בעירה הרבה יותר נקייה של דלק בישול. ולמעשה, הוא גם מחמם את המים הרבה יותר מהר. אז היינו שמחים מאוד, עד כה. אבל אחד הדברים שמצאנו היה כשערכנו השוואות אל מול פחם מעץ, שזה לא בער במשך אותו זמן ושלבנות הפחם התפוררו מעט, ושאיבדנו אנרגיה כשהן התפוררו במהלך הבישול. אז רצינו לנסות ולמצוא דרך ליצור לבנת פחם חזקה יותר כדי שנוכל להתחרות עם פחם מעץ בשווקי האיטי.

אז חזרנו ל MIT, הוצאנו את מכשיר ה"אינסטרון" וגילינו איזה סוג של כוחות צריך על מנת לדחוס את לבנת הפחם לרמה שבה אתה מקבל ביצועים משופרים ממנה ? באותו זמן שהיו סטודנטים במעבדה שעבדו על זה, היו לנו גם שותפים מהקהילה בהאיטי שעבדו על פיתוח התהליך, לשיפורו והפיכתו לזמין יותר לאנשים בכפרים שם. ולאחר זמן מה, פיתחנו מכבש בעלות נמוכה שמאפשר לייצר את הפחם, שעכשיו למעשה בוער יותר זמן, ונקי יותר מאשר פחם מעץ.

אז עכשיו אנחנו במצב בו יש לנו מוצר, שהוא למעשה טוב יותר ממה שאפשר לקנות בשוק בהאיטי, שזהו מצב נהדר להיות בו. בהאיטי לבד, בערך כ30 מיליון עצים נכרתים בכל שנה. ישנה אפשרות ליישם את זה ולהציל חלק משמעותי מהם. בנוסף לכך, ההכנסה הנוצרת מהפחם הזה היא 260 מיליון דולרים. זהו סכום אדיר למדינה כמו האיטי -- עם אוכלוסייה המונה כשמונה מיליון והכנסה ממוצעת של פחות מ 400 דולרים. אז אנחנו מתקדמים עם פרוייקט הפחם שלנו גם בכיוון הזה.

ואחד הדברים המעניינים לדעתי, הוא שיש לי חבר באוניברסיטת ברקלי שעשה אנליזות סיכון. והוא בחן את בעיית ההשלכות הבריאותיות של שריפת עץ לעומת פחם. ומצא שבכל רחבי העולם, ניתן למנוע כמיליון מקרי מוות על ידי החלפת עץ בפחם כדלק לבישול. זה מדהים. אך עד כה, לא היו דרכים לעשות זאת ללא כריתת עצים. וכעת יש לנו דרך שמשתמשת בפסולת חקלאית כדי לייצר דלק לבישול.

בכל זאת, אחד הדברים המלהיבים הוא משהו שיצא בטיול שעשיתי לגאנה בחודש שעבר. לדעתי זהו הדבר המגניב ביותר, והוא אפילו ברמת טכנולוגית נמוכה יותר ממה שראיתם עכשיו, אם אתם יכולים לדמיין דבר כזה. הנה הוא. אז מה זה? אלו הם קלחי תירס שהפכו לפחם. היופי בכך הוא שאין צורך ליצור לבנות פחם. זה בא מוכן. זהו המחשב הנייד, השווה 100 דולר, שלי, כאן. ולמעשה כמו ניק הבאתי דוגמאות.

(צחוק)

אז אפשר להעביר את אלו מסביב. הם תקינים לגמרי, עברו מבחני שטח ומוכנים לשימוש. ואני חושבת שאחד הדברים המדהימים לגבי הטכנולוגיה הזו הוא שהעברת הטכנולוגיה היא כה קלה. לעומת פחם קנה הסוכר, איפה שצריך ממש ללמד אנשים איך ליצור ממנו לבנות פחם וצריך צעד נוסף לבישול חומר הדבק, זה בא כבר כלבנה. וזה בערך הדבר המרגש ביותר בחיי עכשיו, זוהי אולי הערה עצובה לגבי חיי.

(צחוק)

אבל אחרי שרואים את זה, כמוכם בשורה הראשונה, בסדר, כן, אוקיי. בכל אופן -- (צחוק) -- הנה זה. אני חושבת שזוהי דוגמה מושלמת למה שרוברט רייט דיבר עליו בקשר לדברים שהם לא סכום אפס. לא רק שיש תועלת בריאותית, יש תועלת סביבתית. אך זהו אחד המקרים הנדירים מאוד בהם יש תועלת כלכלית. אנשים יכולים ליצור את דלק הבישול שלהם מתוצרי פסולת. הם יכולים לייצר מכך הכנסה. הם יכולים לחסוך את הכסף שהיו מוציאים על קניית פחם, הם גם יכולים לייצר כמות עודפת ולמכור אותה בשוק לאנשים שלא מייצרים בעצמם. זה מאוד נדיר שאין את הפשרות האלו בין בריאות וכלכלה או בין סביבה וכלכלה. אז זהו פרוייקט שאני מוצאת מרגש במיוחד, ואני מצפה לראות לאן הוא יוביל אותנו.

אז כשאנחנו מדברים עכשיו על העתיד שניצור, אחד הדברים שנחוצים לדעתי הוא שתיהיה ראייה ברורה של העולם בו אנו חיים. אני לא מתכוונת לעולם שבו אנו חיים. אני מתכוונת לעולם בו נשים מבלות בין שעתיים לשלוש בכל יום בטחינת דגן כדי להאכיל את משפחותיהן. אני מתכוונת לעולם בו חומרי בניין מתקדמים פרושו רעפים עשויים ביד, ואיפה שאם אתה עובד עשר שעות ביום, אתה עדיין מרוויח רק 60 דולר לחודש. אני מתכוונת לעולם בו נשים וילדים מבלים כ40 מיליארד שעות בשנה כדי להביא מים. זה כאילו שכל כח העבודה של מדינת קליפורניה יעבדו במשרה מלאה במשך שנה ולא יעשו כלום מלבד הבאת מים.

זהו מקום בו, למשל, אם זה היה הודו, בחדר הזה, רק לשלושה מאיתנו היתה מכונית. אם זה היה אפגניסטן, רק אחד בחדר הזה היה יודע כיצד להשתמש באינטרנט. אם זה היה זמביה, 300 מכם היו חקלאים, ל100 היה איידס או וירוס הכשל החיסוני. ויותר מחצי מכם היו חיים על פחות מדולר ליום. אלו הן הסוגיות שאנו צריכים למצוא להם פתרונות. אלו הם הסוגיות שאנחנו צריכים להכשיר את מהנדסינו, מעצבינו, אנשי העסקים שלנו, היזמים שלנו להתמודדות איתם. אלו הן הפתרונות שאנחנו צריכים למצוא.

יש מספר תחומים שלהם אני מאמינה שחשוב במיוחד להתייחס. אחד מהם הוא יצירת טכנולוגיות לקידום מיקרו-מימון ומיקרו-יזמות, כדי שאנשים שחיים מתחת לקו העוני יוכלו למצוא דרך לצאת -- ושלא יעשו זאת בעזרת אותם מלאכות מסורתיות כקליעת סלים, גידול עופות וכו'. אלא ישנן טכנולוגיות חדשות ומוצרים חדשים שהם יכולים לייצר בקנה מידה קטן.

הדבר הבא שאני מאמינה שאנחנו צריכים ליצור הוא טכנולוגיות לחקלאים עניים כדי להוסיף ערך לגידוליהם. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על אסטרטגיות הפיתוח שלנו, כך שלא נקדם יוזמות חינוכיות שנועדו לגרום להם להפסיק להיות חקלאים, אלא שנועדו לגרום להם להפסיק להיות חקלאים עניים. עוד אנחנו צריכים לחשוב כיצד לעשות זאת ביעילות. אנו צריכים לעבוד עם האנשים בקהילות הללו, ולתת להם את המשאבים והכלים להם הם זקוקים כדי לפתור את בעיותיהם. זו הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. אנחנו לא אמורים לעשות זאת מבחוץ. אז אנו צריכים ליצור את העתיד הזה, ואנו צריכים להתחיל עכשיו. תודה.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסן: אמרי לנו -- בזמן שנראה אם למישהו יש שאלות -- רק ספרי לנו על אחד מהדברים האחרים שעליהם עבדת.

איימי סמית': עוד כמה דברים שעליהם אנחנו עובדים הם בחינת דרכים לבדיקת איכות מים בעלות נמוכה, כך שקהילות יוכלו לתחזק את מערכות המים שלהם, לדעת כשהם עובדות, לדעת מתי לטפל בהם וכו'. בנוסף לכך אנחנו בוחנים גם מערכות לטיפול במים בעלות נמוכה. אחד מהדברים המרתקים הוא בחינת חיטוי מים סולרי, ושיפור היכולת לעשות זאת.

כ.א.: מהו צוואר הבקבוק המונע מהדברים האלה לגדול בקנה מידה ? האם אתם צריכים למצוא יזמים, קרנות הון סיכון, או מה אתם צריכים כדי לקחת את מה שיש לכם ולהביא אותו לקנה מידה גדול ?

א.ס.: כן, אני חושבת שזה מספר אנשים גדול המריצים את זה קדימה. זהו דבר קשה: זהו שוק מאוד שבור ואוכלוסיית צרכנים ללא הכנסה. כך שלא ניתן להשתמש באותם מודלים כמו בארצות הברית כדי להניע דברים קדימה. ואנחנו צוות די קטן, כלומר אני.

(צחוק)

אז, אתם יודעים, אני עושה מה שאני יכולה עם הסטודנטים. יש לנו 30 סטודנטים בשנה היוצאים לשטח ומנסים לממש את זה ולהניע את זה קדימה. עוד עניין הוא ש צריך לעשות דברים עם מסגרת זמן ארוכת טווח, כפי ש -- אתם יודעים, אי אפשר לצפות ממישהו להשלים משהו בתוך שנה או שנתיים. צריך להסתכל חמש או 10 שנים קדימה. אבל אני חושבת שעם החזון לעשות זאת, נוכל להתקדם.