איימי מולינס על ריצה

שריל: איימי ואני חשבנו -- היי איימי. איימי מולינס: היי.

שריל: איימי ואני חשבנו שרק נדבר קצת, ורציתי שהיא תספר לכם מה הופך אותה לאתלטית ייחודית.

איימי: ובכן, אלו מביניכם שראו את התמונה בביוגרפיה הקצרה, כנראה כבר הבינו. אני קטועת רגליים ונולדתי בלי עצמות שוקיים בשתי הרגליים. קטעו את הרגליים שלי כשהייתי בת שנה, ומאז אני רצה לכל מקום כמו שד.

שריל: אולי תספרי להם איך הגעת למכללת ג'ורג'טאון? למה שלא נתחיל שם?

איימי: אני בשנה האחרונה בג'ורג'טאון, בתוכנית שירות החוץ. זכיתי במלגה אקדמית מלאה כשהייתי בתיכון. כל שנה הם בוחרים 3 סטודנטים מכל המדינה להתמחות ביחסים בינלאומיים, וכך זכיתי במלגה מלאה לג'ורג'טאון, ואני שם כבר ארבע שנים. מתה על זה.

שריל: כשאיימי הגיעה לשם, היא החליטה שריצת מסלול די מסקרנת אותה, אז היא החליטה להתקשר למישהו ולהתחיל לברר. אולי תספרי את הסיפור הזה?

איימי: כן. אני מניחה שתמיד הייתי מעורבת בספורט. שיחקתי סופטבול במשך 5 שנים בילדותי. גלשתי סקי באופן תחרותי כשהייתי בתיכון, והתחלתי להיות קצת חסרת מנוחה במכללה מכיוון שלא עסקתי באף פעילות ספוטרטיבית במשך שנה או שנתיים. אף פעם לא התמודדתי בדרג הנכים. תמיד התמודדתי מול אתלטים ללא מוגבלויות. זה היה הדבר היחיד שהכרתי. למעשה, לא פגשתי עוד קטועי רגליים עד לגיל 17. שמעתי, שיש תחרויות ריצה של רצים מוגבלים, וחשבתי לעצמי שאני לא בטוחה לגבי זה, אבל לפני שאני אשפוט, אני ארשה לעצמי ללכת לראות במה מדובר. אז, הזמנתי לעצמי טיסה לבוסטון ב-95'. הייתי בת 19, וברור שהייתי ה"סוס השחור" של המירוץ. אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן. שבועיים לפני המירוץ יצאתי לריצה על מסלול חצץ כדי לבדוק כמה רחוק אוכל לרוץ, ו- 50 מטרים הספיקו לי. התנשפתי בכבדות. היו לי אז רגליים שהיו עשויות מעץ ופלסטיק, והן היו מחוברות עם רצועות סקוטש -- וגרבתי גרביים גדולות מצמר עבה -- לא הכי נוח, אבל זה מה שהכרתי.

ואני בבוסטון מתחרה באנשים עם רגליים מכל מיני חומרים כמו גרפיט ועם בולמי זעזועים בתוכם ועוד כל מיני דברים, והם כולם הסתכלו עלי, כאילו, אוקי, אנחנו יודעים מי לא הולכת לנצח. ואני הגעתי לשם בציפייה -- אני לא יודעת למה ציפיתי -- אבל, כשראיתי בן אדם עם קטיעה מלאה של כל הרגל, ניגש לקפיצה לגובה, מנתר על רגל אחת וקופץ לגובה ועובר 1.88 מטרים... דן אובריאן קפץ 1.80 באטלנטה 96', אני רק רוצה לתת לכם קנה מידה -- אלו באמת ובתמים אתלטים מעולים, מבלי שעמדו בדרישות המילה "אתלט". החלטתי לתת לזה צ'אנס, ועם לב דופק רצתי בתחרות הראשונה שלי וניצחתי את מחזיקת השיא הלאומי בשלוש מאיות השניה, והפכתי להיות לשיאנית הלאומית החדשה בריצת המבחן הראשונה שלי.

ואנשים אמרו, "איימי, יש לך מהירות-- יש לך מהירות טבעית -- אבל אין לך שום מיומנות או עידון על המסלול. את מתפזרת לכל מקום. כולנו ראינו כמה השקעת." אז החלטתי להתקשר למאמן הריצה של ג'ורג'טאון. ותודה לאל שלא ידעתי כמה ענק הבן אדם הזה בעולם הריצה. הוא אימן 5 ספורטאים אולימפיים, והמשרד שלו מלא מהרצפה עד לתקרה בתעודות "אול-אמריקה" של כל האתלטים שהוא אימן, והוא פשוט דמות מפחידה. ואני התקשרתי ואמרתי לו "תשמע, השתתפתי במירוץ אחד וניצחתי, ו..

(צחוק)

אני רק רוצה לראות אם אני יכולה לצפות בחלק מהאימונים שלך, לראות את התרגילים שאתה נותן או משהו כזה." זה כל מה שרציתי -- שני אימונים. "אני יכולה רק לבוא ולראות מה אתה עושה?" והוא אמר לי, "ובכן, אנחנו צריכים להיפגש קודם, לפני שנחליט החלטות." הוא חשב לעצמו, "למה אני מכניס את עצמי?" אז, פגשתי את הבן אדם, נכנסתי למשרד שלו, וראיתי את כל הפוסטרים ושערי העיתונים עם האנשים שהוא אימן. ואז ישבנו והתחלנו לדבר, והתברר שזו הייתה שותפות מעולה כי הוא אף פעם לא אימן אתלטים מוגבלים, אז לא היו לו דעות קדומות על מה אני כן או לא מסוגלת לעשות, ולי, לא היה אף פעם מאמן, אז זה היה, כאילו, יאללה -- בוא נתחיל במסע.

הוא התחיל להקדיש לי את הפסקת הצהריים שלו 4 פעמים בשבוע - את הזמן הפנוי שלו, כדי שאוכל לעלות על המסלול ולהתאמן איתו. אז ככה פגשתי את פרנק. אבל זה היה בסתיו של שנת 95'. ואז, כשהגיע החורף, הוא אמר, "את יודעת, את מספיק טובה. את יכולה להצטרף לנבחרת הריצה של הנשים שלנו." ואני אמרתי, "לא, די תפסיק." והוא אמר, "לא, לא, באמת. את יכולה. את יכולה לרוץ עם נבחרת הריצה שלנו." אז באביב של 1996, הצטרפתי לנבחרת הריצה של הנשים מתוך מטרה להצטרף לנבחרת הפאראלימפית האמריקאית. ואף נכה אף פעם לא עשה את זה -- ריצה ברמת המכללות. אז, אני לא יודעת, זה התחיל להיות ערבוב מעניין.

שריל: למה שלא תספרי להם? בדרך שלך לאולימפיאדה, התרחשו בג'ורג'טאון מספר אירועים בלתי נשכחים. למה שלא תספרי להם? איימי: כן. עד אז ניצחתי בכל מקצי הנכים בכל התחרויות שהשתתפתי בהן. ולהתאמן בג'ורג'טאון, ולדעת שאני אצטרך להתרגל לראות את הגב של כל הנשים האלו -- אתם יודעים, אני רצה מול פלו-ג'ו, והם מסתכלים עלי כאילו אני, הממ, מה, מה קורה פה? וללבוש את המדים של ג'ורג'טאון ולצאת לשם כשאת יודעת שכדי להשתפר -- ואני כבר הכי טובה במדינה -- את צריכה להתאמן עם אנשים שהם מטבעם יותר טובים ממך.

אז יצאתי לשם והגעתי אל ה"ביג איסט" שהיה, בערך, מירוץ האליפות בסוף העונה, והיה ממש, ממש חם. וזו הפעם הראשונה -- בדיוק קיבלתי רגלי ריצה חדשות שאתם יכולים רואים בביוגרפיה שלי -- ואני לא הבנתי בזמנו, כמה אני עומדת להזיע בתוך הגרב. הזיעה שימשה למעשה כחומר סיכה והייתי כמו בוכנה שנעה בתוך הגרב. ובמירוץ ה-100 מטר, אחרי כ-85 מטרים, בכל תהילתי, יצאתי מהרגל שלי. כאילו, אני כמעט יצאתי ממנה, מול 5,000 איש. ואני מתכוונת, פשוט הושפלתי, ובגלל שנרשמתי גם למירוץ של ה-200, שהוזנק אחרי חצי שעה.

(צחוק)

הלכתי למאמן שלי. ואני... "בבקשה, אל תחייב אותי לעשות את זה. אני לא יכולה לעשות את זה מול כל האנשים האלו. הרגליים שלי יתנתקו. ואם הן התנתקו ב-85 מטר, אין מצב שאני אחזיק מעמד 200 מטר." והוא פשוט ישב שם ככה. והתחינות שלי נפלו על אוזניים ערלות -- תודה לאל -- בגלל שהוא היה -- אתם יודעים, הבן אדם מברוקלין והוא בן אדם גדול -- והוא אמר, "איימי, אז מה אם הרגל שלך נופלת? תרימי אותה ותחברי את הדבר המקולל הזה חזרה, ותסיימי את המירוץ הארור הזה!"

(מחיאות כפיים) אז זה מה שעשיתי. הוא שמר עלי בתלם. הוא דאג שאשאר על המסלול הנכון.

שריל: ואז איימי מגיעה לאולימפיאדת הנכים של 1996, והיא כולה מתרגשת. המשפחה שלה מגיעה -- זה אירוע גדול. והיא כבר -- כבר רצת שנתיים?

איימי: לא, שנה.

שריל: שנה. למה שלא תספרי להם מה קרה בדיוק לפני שיצאת למירוץ שלך?

איימי: אוקי, ובכן, אטלנטה. אולימפיאדת הנכים, רק בשביל שיהיה ברור, היא אולימפיאדה לאנשים עם מוגבלויות פיזיות -- קטועי גפיים, אנשים עם שיתוק מוחין, ואתלטים בכיסאות גלגלים -- להבדיל מהאולימפיאדה המיוחדת שמיועדת לאנשים עם מוגבלויות נפשיות. אז, הנה אנחנו, שבוע אחרי האולימפידה באטלנטה, ואני נדהמת מהעובדה שרק לפני שנה יצאתי למסלול חצץ ולא יכולתי לרוץ 50 מטר. והנה אני -- אף פעם לא הפסדתי. קבעתי שיאים חדשים באליפות ארה"ב - במבחנים האולימפיים -- במאי של אותה השנה, והייתי בטוחה שאני חוזרת הביתה עם הזהב. הייתי גם היחידה עם קטיעה דו צדדית מתחת לברך. הייתי האישה היחידה שהתכוונה להתמודד בקפיצה לרוחק. אחרי שסיימתי את הקפיצה לרוחק גבר קטוע רגליים ניגש אלי ואמר, "איך עשית את זה? אמורה להיות לנו רגל שטוחה, אז אנחנו לא יכולים להתרומם מקרש הקפיצה." אז אמרתי, "הרגע עשיתי את זה. אף אחד לא סיפר לי את זה."

אז, זה מצחיק -- אני 7.5 ס"מ משיא העולם -- והמשכתי מהנקודה הזו, אז נרשמתי לקפיצה לרוחק -- נרשמתי? -- לא, אני הצלחתי להגיע לקפיצה לרוחק ול-100 מטר. ואני בטוחה בהצלחה שלי. הגעתי לשער העיתון של עיר הולדתי שאני חילקתי במשך 6 שנים. זה היה כאילו הגיע תורי לזרוח. ואנחנו באצטדיון החימום -- על מסלול החימום, המרוחק כמה בלוקים מהאצטדיון האולימפי. והרגליים שהייתי עליהן - שאני אוציא עכשיו - הייתי האדם הראשון בעולם עליהן. הייתי שפן ניסיונות -- ואני אומרת לכם, זה היה כמו אטרקציה תיירותית.

כולם צילמו תמונות של, "על מה הבחורה הזו רצה?" ואני מסתכלת סביב, איפה המתחרות שלי? זו הפגישה הבינלאומית הראשונה שלי. ניסיתי להוציא את זה ממי שיכולתי - מי, מאיזה סוג, מול מי אני רצה כאן? "אוה, איימי, נצטרך לחזור אליך לגבי השאלה הזו." רציתי לדעת מה הזמנים. "אל תדאגי, את, את במצב מעולה." כל זה 20 דקות לפני המירוץ שלי באצטדיון האולימפי, והם מפרסמים את רשימות המקצים. ואני מתקרבת ומסתכלת. והזמן הכי מהיר שלי, שהיה שיא עולם, היה 15.77. ואז אני מסתכלת -- המסלול הבא, מסלול 2, הוא 12.8. במסלול השלישי 12.5. מסלול 4 - 12.2. אני אמרתי , "מה קורה כאן?" והם דחפו את כולנו לתוך אוטובוס, ולכל הנשים חסרה יד!

(צחוק)

אז, רק אני -- והם מסתכלים עלי, כאילו, מי כאן יוצאת הדופן? אני יושבת שם, "אלוהים. אלוהים." אתם מבינים? בחיים לא הפסדתי, גם בבקשה למלגה, וגם זכיתי ב-5 מדליות זהב בתחרויות הסקי. ותמיד הגעתי ראשונה. ובג'ורג'טאון, זה היה נפלא. הפסדתי, אבל זה היה האימון הכי טוב בגלל שזה היה בשביל אטלנטה. והנה אנחנו, הקרם דה לה קרם, ואין שום ספק בכך שאני עומדת להפסיד בגדול. ואני רק חשבתי, "אלוהים, כל המשפחה שלי נכנסה למכונית ונסעה לכאן מפנסילבניה." והייתי האצנית האמריקאית היחידה. אז, הם קוראים לנו החוצה, "גבירותיי, יש לכן דקה." ואני מרכיבה את הבלוקים שלי ופשוט מרגישה מבוהלת כי היה רחש שהגיע מהקהל, מהאנשים שישבו מספיק קרוב לקו הזינוק כדי לראות. ואני כאילו, "אני יודעת! תסתכלו! זה לא בסדר." ואני חושבת לעצמי שזה הקלף האחרון שאני יכולה לשחק איתו כאן, לפחות, אם אני לא אנצח את הבנות האלו, אני הולכת לשחק להן קצת במוח.

(צחוק)

זה היה בדיוק כמו ברוקי 4 - אני מול גרמניה. וכל האחרות -- אסטוניה ופולין -- היו במקצה הזה. והאקדח ירה, וכל מה שאני זוכרת זה שסיימתי אחרונה, נלחמת בדמעות של תסכול ולא יאומן, לא יאומן, ההרגשה של פשוט להיות המומה. והייתי חייבת לחשוב למה עשיתי את זה, עד עכשיו זכיתי תמיד, ומה המטרה? כל האימונים האלה, והשינוי שעשיתי בחיים שלי. הפכתי לאתלטית מכללות. הפכתי לאתלטית אולימפית. וזה גרם לי לחשוב שההצלחה הייתה עצם העובדה שהגעתי לשם. העובדה שרק שנה ושלושה חודשים לפני כן קבעתי לעצמי את היעד להיות אתלטית אולימפית ולהגיד, הנה החיים שלי מתקדמים בכיוון הזה, ואני רוצה לבדוק את זה קצת, ולראות כמה רחוק אני אוכל להתקדם עם זה.

והעובדה שביקשתי עזרה -- כמה אנשים הצטרפו? כמה אנשים נתנו מהזמן שלהם ומהמומחיות שלהם, ומהסבלנות שלהם בשבילי? וזו הייתה, כאילו, תהילה קולקטיבית -- ליוו אותי 50 איש שלקחו חלק בחוויה המדהימה של ההשתתפות באטלנטה. ועכשיו אני מיישמת את הפילוסופיה הזאת לגבי כל מה שאני עושה. להשען אחורה ולשים לב להתקדמות - כאילו, כמה התקדמת עד עכשיו בדרך אל היעד. זה חשוב להתמקד במטרה, אני חושבת. אבל, חשוב גם לזהות את ההתקדמות בדרך לשם, ואיך צמחת כבן אדם. זאת ההצלחה, אני חושבת. זאת ההצלחה האמיתית.

שריל: אולי תראי להם את הרגליים שלך?

איימי: אה, בטח. שריל: אולי תראי לנו יותר מזוג רגלים אחד.

איימי: ובכן, אלו הרגליים היפות שלי.

(צחוק)

אלו הרגליים הקוסמטיות שלי, והן בהחלט יפהפיות. אתם חייבים לראות אותן. יש עליהן זקיקי שיער, ואני יכולה לצבוע את הציפורניים. ברצינות, אני יכולה לנעול נעלי עקב. כאילו, אתם לא מבינים את ההרגשה של להיות פשוט מסוגלת להיכנס לחנות נעליים ולקנות מה שאת רוצה. שריל: יכולת לבחור את הגובה שלך? איימי: כן. יכולתי לבחור את הגובה שלי.

(צחוק)

פטריק יואינג, ששיחק עבור ג'ורג'טאון בשנות ה-80', חוזר כל קיץ. ותמיד נהנתי לצחוק עליו בחדר האימונים. כי הוא הגיע עם פציעות רגליים. ואני, כאילו, "תוריד אותן! שזה לא ידאיג אותך. אתה יכול להיות בגובה 2.40 מטר. רק תוריד אותן."

(צחוק)

בכל מקרה, הוא לא חשב שזה כל כך מצחיק. אלו רגלי הריצה שלי. הן עשויות מגרפיט, כמו שאמרתי, ואני חייבת להיות בטוחה שיש לי את התושבת המתאימה. לא, יש לי פה כל כך הרבה רגליים. אלו הן -- תוכלי להחזיק את זה? זאת עוד רגל שיש לי בשביל טניס וסופטבול. יש בתוכה בולם זעזועים, היא עושה רעש מגניב של "שששש" כשקופצים עליה. בסדר. זה הסיליקון שאני שמה מעל. זה כיסוי מסיליקון שאני שמה מעל ואז כשאני מזיעה הרגל לא יוצאת מהמקום.

שריל: הגובה שלך השתנה?

איימי: באלו?

שריל: באלו.

איימי: אני לא יודעת. אני לא חושבת. לא נראה לי. יכול להיות שאני קצת יותר גבוהה. אני יכולה להרכיב את שתיהן.

שריל: היא לא יכולה לעמוד על הרגליים האלו. היא צריכה להיות בתנועה, אז...

איימי: כן, אני בהחלט חייבת לזוז, וזאת די אומנות לשמור על שיווי משקל בהן. אני רק אנסה להחליק פנימה לתוכן, בלי הגרב מסיליקון. אני רצה עליהן, והיממתי חצי עולם בהן.

(מחיאות כפיים)

הן אמורות לדמות את התנועה של האצנים בזמן הריצה. אם אי פעם תסתכלו על אצן, תראו שהדבר היחיד שנוגע במסלול הן כריות כף הרגל שלו, אז כשאני עומדת על הרגליים האלה, שרירי התאומים והישבן שלי מכווצים כמו שהייתי עומדת על כריות כף הרגל שלי, אם היו לי כפות רגליים.

(קהל: מי ייצר אותן?)

איימי: זו חברה מסאן-דייגו שנקראת פלקס-פוט. ואני הייתי שפן הניסיונות כפי שאני מקווה להמשיך להיות בכל סוג תותב חדש שיוצא. אבל אלו, למעשה, כמו שאמרתי, הן עדיין אב-טיפוס. אני צריכה לקבל חדשות בגלל הפגישה האחרונה שהשתתפתי בה. זה כמו משהו גדול... זו השלמת מעגל.

מנחה: איימי והמעצב שלהן יהיו ב-TED Med 2, ונדבר על העיצוב שלהן.

איימי: כן, נהיה שם.

שריל: כן, הנה קחי.

איימי: אלו הן רגלי הריצה, ואני יכולה להרכיב את האחרות...

שריל: תוכלי לספר על המעצב של הרגליים האלה?

איימי: כן. את אלו קיבלתי במקום בשם בורנמות' באנגליה, כשעתיים דרומית ללונדון, ואני הבן אדם היחיד בארה"ב שיש לו אותן, וזה פשע בגלל שהן כל כך יפות. ואני אפילו לא מתכוונת לאצבעות ולכל -- כשאני על המסלול אני אתלטית כזו רצינית, אבל מחוץ למסלול אני רוצה להיות נשית, ואני חושבת שזה מאוד חשוב לא להיות מוגבלת בשום תחום, בניידות שלך, ואפילו בתחום האופנה. אני אוהבת את העובדה שאני יכולה להיכנס לכל מקום ולבחור מה שאני רוצה, את הנעליים שאני רוצה, את החצאיות שאני רוצה, ואני מקווה לנסות להביא את אלו לכאן ולהפוך אותן לנגישות להרבה אנשים. גם הן עשויות מסיליקון. מתחת יש רגל תותבת מאוד בסיסית. זה כמו רגל של ברבי מתחת לזה.

(צחוק)

באמת. זה רק תקוע בתנוחה הזו, אז אני צריכה עקב של 2 אינצ'ים. אני אוריד את זה כדי שתוכלו לראות אותה. אני לא יודעת אם אתם יכולים לראות אותה, אבל היא מאוד אמיתית. יש ורידים על הרגל, והעקב שלי ורוד, וגיד האכילס שלי זז קצת. והן באמת מדהימות. קיבלתי אותן לפני שנה ושבועיים. וזוהי חתיכת עור מסיליקון. לפני שנתיים הברנש הזה בבלגיה אמר, אם אני יכול ללכת למוזיאון השעווה של מדאם טוסו ולראות את ג'רי הול משוחזרת עד לצבע העיניים שלה, והיא נראית כל כך אמיתית כאילו היא נושמת, למה אי אפשר לבנות למישהו איבר שנראה כמו רגל, או זרוע, או יד? מייצרים אוזניים לקורבנות שריפה. עושים דברים מדהימים עם סיליקון.

שריל: לפני שבועיים, איימי הייתה מועמדת לפרס ארתור אש ב-ESPY. היא הגיעה לעיר והתרוצצה לה והיא אמרה, " אני חייבת לקנות נעליים!" ואנחנו כשעה לפני טקס פרסי ה-ESPY, והיא חשבה שהיא קנתה עקב של שני אינצ'ים, אבל למעשה היא קנתה עקב של 3 אינצ'ים.

איימי: וזאת בעיה, כי זה אומר שאני צריכה ללכת ככה כל הלילה.

שריל: במשך 45 דקות, אנחנו -- למזלנו המלון היה נהדר. הם הביאו מישהו כדי לנסר את הנעליים.

(צחוק)

איימי: אמרתי לפקידת הקבלה... הייתי כל כך מתוסכלת, ושריל עמדה לידי. אמרתי, "תראי, יש לך במקרה מישהו שיכול לעזור לי, כי יש לי בעיה?" בהתחלה הם רק רצו להיפטר ממני - "אם את לא אוהבת את הנעליים - מצטערים. זה מאוחר מדי." "לא, לא, לא, לא. יש לי רגליים מיוחדות שצריכות עקב בגובה 2 אינצ'ים. יש לי עקב בגובה 3 אינצ'ים, אני צריכה להוריד קצת." הם אפילו לא רצו להכנס לזה. הם לא רצו להתעסק עם זה. הם פשוט עשו את זה. לא, הרגליים האלו גדולות. למעשה אני נוסעת בעוד שבועיים לעבור מקצה שיפורים. אני רוצה רגליים כאלו עם כפות רגליים שטוחות כדי שאוכל לנעול נעלי ספורט, כי אני לא יכולה עם אלו. מנחה: זהו זה.

שריל: זוהי איימי מולינס.

(מחיאות כפיים)