האובססיות של אדם סבאג'

בערך לפני ארבע שנים,מגזין הניו יורקר פרסם מאמר על קבוצת עצמות דודו טמונות שנמצאו בבור באי מאוריציוס. האי מאוריציוס הוא אי קטן ליד חופו המזרחי של מדגסקר באוקיינוס ההודי, והנו המקום בו ציפור הדודו התגלתה ונכחדה, הכל בתוך 150 שנה לערך. כולם התרגשו מאוד מהמציאה הארכיאולוגית הזו, משום שהמשמעות הייתה שייתכן שסוף סוף יוכלו להרכיב שלד שלם של דודו.

אתם מבינים, למרות שלמוזיאונים ברחבי העולם יש שלדי דודו באוספים שלהם, לאף אחד - אפילו לא ל"מזיאון להיסטוריה של הטבע" באי מאוריציוס אין שלד שמורכב מעצמותיו של דודו יחיד. טוב, זה לא ממש מדויק. למעשה, למוזיאון הבריטי היה שלד דודו שלם באוסף עד למאה ה-18. הוא היה חנוט, עם עור והכל, אבל בהתקף של חיסכון במקום הם כרתו את הראש וכפות הרגליים ושרפו את השאר במדורה. אם תסתכלו באתר שלהם היום, הם מונים את הפריטים האלה וכותבים שהשאר אבדו בשריפה.

לא בדיוק האמת המלאה. בכל מקרה. השער של הכתבה היה התצלום הזה, ואני מהאנשים שחושבים שטינה בראון הביאה תמונות מצוינות לניו יורקר, משום שהתמונה הזאת זעזעה את עולמי. הפכתי לאובססיבי לגבי החפץ הזה. לא רק הצילום היפהפה עצמו, הצבעים, עומק השדה הרדוד, הפרטים הנראים, התיל שאפשר לראות על המקור כאן שהמשמר השתמש בו על מנת להרכיב את השלד הזה, יש כאן סיפור שלם. וחשבתי לעצמי, כמה נפלא זה יהיה אם היה לי שלד דודו משלי? [צחוק]

בנקודה זו אני רוצה לציין שביליתי את חיי אובססיבי לגבי חפצים והסיפורים שהם מספרים, וזה האחרון שבהם עד כה. אז התחלתי לחפש, לבדוק אם מישהו מוכר ערכה, איזו תבנית שאני יכול להשיג, ומצאתי הרבה חומר רקע, הרבה תמונות יפות, ללא הועיל: לא מצאתי שלד דודו. אבל הנזק נעשה. שמרתי כמה מאות תמונות של שלדי דודו בתיקיית ה"פרויקטים יצירתיים" שלי זה מחסן למוח שלי, כל דבר שאני עשוי להיות מעוניין בו. בכל רגע שיש לי חיבור לאינטרנט, יש זרם של דברים שזורמים לשם הכל, החל מטבעות יפהפיות וכלה בתמונות של תאי טייס. המפתח ששלח המרקיז דה לאפייט לג'ורג' וושינגטון לחגוג את העלייה על הבסטיליה. מפתח שיגור גרעיני רוסי. העליונה היא תמונה שמצאתי בeBay; והתחתונה היא של מה שהכנתי בעצמי, כי לא יכולתי להרשות לעצמי את זה שבeBay. תחפושות של פלוגות הסער. מפות של "הארץ התיכונה", את זו ציירתי בעצמי. הנה תיקיית שלד הדודו. בתיקיה הזו יש 17,000 תמונות, מעל 20 גיגהבייט של מידע, והיא גדלה כל הזמן. ויום אחד, כמה שבועות לאחר מכן, ייתכן שזה היה אולי שנה לאחר מכן, הייתי בחנות יצירה עם הילדים שלי וקניתי כלים לחימר - עמדנו לערוך יום יצירה. קניתי קצת סקאלפי [חומר דמוי פימו], קצת תיל, כל מיני חומרים. והסתכלתי על הסקאלפי וחשבתי, אולי, כן, אולי אוכל להכין לי גולגולת דודו משלי.

כדאי שאציין בנקודה זו - אני לא פסל. אני בונה דגמים. תנו לי ציור, תנו לי אביזר לשחזר, תנו לי עגורן, מערכת פיגומים, חלקים מ"מלחמת הכוכבים" - בעיקר חלקים מ"מלחמת הכוכבים" - אני יכול לעשות את זה כל היום. זו הפרנסה שלי כבר 15 שנה. אבל תנו לי משהו כזה- ידידי מייק מארניין פיסל את זה. זה מודל ראשוני ל"מלחמת הכוכבים", חלק 2. זה לא הקטע שלי, זה משהו שאנשים אחרים עושים. דרקונים, דברים רכים.

למרות זאת, הרגשתי שכבר הסתכלתי על מספיק תמונות של גולגולת דודו על מנת להיות מסוגל להבין את הטופולוגיה ואולי לשחזר אותה. כלומר, זה לא יכול להיות כל כך קשה. אז התחלתי להתבונן בתמונות הכי טובות שיכולתי למצוא. אספתי את כל חומרי המחקר ומצאתי את התמונה המצוינת הזאת. זו מישהי שמוכרת את זה בeBay; זו יד נשית, בבירור יד נשית. בתקווה יד נשית. בהנחה שהיא הייתה בערך בגודל היד של אשתי, ערכתי כמה מדידות של האגודל שלה ואמדתי את גודל הגולגולת. הגדלתי את זה לגודל אמיתי והתחלתי להשתמש בזה יחד עם כל שאר החומרים שאספתי, והשוויתי הכל לזה כמפתח מידות להבנה בדיוק כמה גדול המקור צריך להיות, כמה ארוך וכולי וכולי.

לאחר כמה שעות, לבסוף השגתי מה שהיה גולגולת דודו לא רעה. ולא התכוונתי להמשיך, זה כמו שאתם יודעים, אפשר לסדר חדר מבולגן באמת רק ע"י טיפול בדבר אחד כל פעם - אי אפשר לחשוב על הכולל. לא חשבתי על שלד דודו; רק שמתי לב שכשסיימתי את הגולגולת, התיל שבו השתמשתי להחזקת הכל ביחד בלט מאחור בדיוק איפה שעמוד השדרה אמור להיות. ודבר נוסף שהתעניינתי בו והייתי אובססיבי לגביו במהלך השנים הוא עמודי שדרה ושלדים, ואף אספתי כמה מאות. באמת הבנתי את המכאניקה של החוליות מספיק כדי להתחיל לחקות אותן. וכך כפתור אחר כפתור, חוליה אחר חוליה, בניתי את דרכי מטה. בסוף היום, הייתה לי גולגולת ראויה, חוליות לא רעות וחצי אגן.

ושוב, המשכתי, חיפשתי עוד חומר, כל פיסת מידע שיכולתי למצוא - ציורים, תמונות יפות. והבחור הזה - אני מת על הבחור הזה! הוא שם עצמות רגל של דודו בסורק, עם סרגל. זו רמת הדיוק שרציתי, ואני פשוט.. שחזרתי כל עצם עד לאחרונה והרכבתי אותה. ואחרי בערך שישה שבועות, סיימתי, צבעתי וקיבעתי שלד דודו משלי. אתם יכולים לראות שאפילו הכנתי לו לוחית מוזיאונים שמכילה היסטוריה קצרה של הדודו. וחברת TAP פלסטיקס הכינו לי - למרות שלא צילמתי את זה - ויטרינה של מוזיאון. אין לי מקום לזה בבית, אבל הייתי חייב לסיים מה שהתחלתי.

וזה למעשה סימן שינוי כיוון בשבילי. שוב, כמו שאמרתי, החיים שלי סבבו סביב היותי מרותק מחפצים והסיפור שהם מספרים, וכן העשייה שלהם לעצמי, השגתם, הערכתם וצלילה לתוכם. ובתיקייה הזאת, "פרוייקטים יצירתיים", יש המון פרויקטים שאני עובד עליהם כרגע, פרויקטים שכבר סיימתי, דברים שאולי ארצה לעבוד עליהם בעתיד, ודברים שאולי סתם ארצה למצוא ולקנות ולהשיג ולראות ולגעת. אבל עכשיו ייתכן שהייתה קטגוריה חדשה של דברים שאני יכול לפסל שהייתה שונה. אתם יודעים, יש לי R2D2 משלי, אבל זה.. בכנות, יחסית לפיסול, יחסית אליי, זה קל.

אז חזרתי והסתכלתי בתיקיית הפרוייקטים שלי ונתקלתי ב"נץ ממלטה". זה מצחיק אותי: להתאהב בחפץ מרומן מאת האמט. כי אם זה נכון שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, טיפוסים של צ'נדלר וטיפוסים של האמט, אני לגמרי טיפוס של צ'נדלר. אבל במקרה הזה, זה לא קשור לסופר, זה לא קשור לספר או לסרט או לסיפור, זה קשור לחפץ עצמו. ובמקרה הזה, החפץ הוא חשוב בהרבה רמות.

קודם כל, יש את החפץ בעולם. זהו "נץ הניפהאוזן". זהו כלי מזיגה טקסי נעשה בסביבות 1700 בשביל חצר המלוכה השוודית, וככל הנראה הינו החפץ שממנו האמט שאב את ההשראה לנץ ממלטה. ואז יש את הציפור הבדיונית, זו שהאמט יצר בשביל הספר. בנויה ממילים, היא המנוע שמניע את עלילת הספר והסרט, שבו מתהווה עוד חפץ: אביזר שצריך לייצג את הדבר שהאמט יצר ממילים, בהשראת נץ הניפהאוזן, ומשמש כייצוג הנץ בסרט. ויש לכך פן רביעי, שהוא חפץ חדש לגמרי בעולם: האביזר שיוצר למען הסרט, שמייצג את הדבר, הופך בזכות עצמו לדבר אחר לגמרי, לחפץ נחשק חדש לחלוטין.

אז עכשיו הגיעה הזמן לעשות קצת מחקר רקע. למען האמת כבר עשיתי קצת מחקר כמה שנים לפני כן - לכן התיקייה הזאת הייתה שם. קניתי שחזור, שחזור ממש מחורבן, של הנץ ממלטה בeBay והורדתי מספיק תמונות כדי שיהיה לי מספיק חומר הגון להשוואה. אבל גיליתי, כשחקרתי הלאה, בניסיוני למצוא חומר מדויק, שהציפור.. אחת הציפורים המקוריות נמכרה בבית המכירות הפומביות "כריסטיז" ב1994. אז יצרתי קשר עם מוכר ספרים עתיקים שהיה לו את הקטלוג המקורי של "כריסטיז" ובו מצאתי תמונה נהדרת שכללה קנה מידה. הצלחתי לסרוק את התמונה ולהגדיל אותה לגודל מלא,

מצאתי מקור אחר, אבי חקמיה, עורכת מניו ג'רסי, למעשה מצאה את זה בז מלטזי משרף בשוק פשפשים ב 1991 , למרות שזה לקח לו חמש שנים לאמת את מקוריות הציפור לפי מאפייני בעל המכרז. בגלל שהיו הרבה חילוקי דעות לגביו הוא היה משרף, חומר שלא היה כל כך נפוץ לתפאורה לסרטים בזמן שהסרט צולם זה מצחיק אותי שלקח הרבה זמן לאמת את המקוריות שלו, בגלל שאני רואה את אותו בהשוואה לזה, אני יכול לראות שהוא אמיתי,כן הוא הדבר האמיתי, הוא מיוצר בדיוק מאותה תבנית שזה יוצר ממנה בזה, בגלל שהמכירה הייתה כל כך שנוי במחלוקת Profiles in History בית המכירות הפומביות מכר את זה אני חושב שב 1995 בשביל בערך 100000 דולר אפילו הוסיף כמו שאתם יכולים לראות קן למטה לא רק תמונות חזית, אלה גם תמונות מהצד, מאחורה וגם מהצד השני

טוב אז עכשיו, היו לי את כל החלקים לשכפל את הבז המלטזי ומה הם עושים, איך מתחילים במשהו כזה? אני באמת לא יודע טוב אז מה שעשיתי, שוב, כמו שעשיתי עם הגולגולת של הדודו הגדלתי את כל החומרים שיש לי לגודל מלא, ואז התחלתי לחתוך את התשלילים ולהשתמש בתבניות האלה לבסס את הצורות. אז לקחתי סקאלפי, ויצרתי בלוק גדול ממנו, ואני העברתי אותו עד ש-, אתם יודעים, יצאתי את הפרופיל הנכון. ואז לאט, נוצה אחרי נוצה, פרט אחרי פרט, עבדתי והצלחתי -- בעבודה מול הטלוויזיה -- וסופר סקאלפי הנה אני יושב ליד אשתי -- זאת התמונה היחידה שצילמתי מכל התהליך. וכשהתקדמתי, אני יצרתי העתק די סביר של הבז המלטזי. אבל שוב, אני לא פסל,

אז אני לא מכיר את רוב הטריקים כמו, אתם יודעים, אני לא יודע איך חבר שלי מייק מוציא משטחים יפים ומבריקים מסקאלפי, שאני בהחלט לא מצליח להשיג. אז, הלכתי לסדנה שלי ויצקתי אותו בשרף, בגלל שבשרף,אז , יכולתי בבטחה להשיג ברק של זכוכית. טוב אז יש הרבה דרכים להשיג לעצמך ברק נחמד כזה. העדפה שלי היא בערך 70 שכבות של צבע רכב שחור מט אני מרסס אותו בערך יומיים שלושה או ארבע ימים, זה נוזל בטרוף, אבל זה נותן לי משטח ממש, ממש עדין ללטש ואני יכול להפוך אותו לחלק כמו זכוכית אה, ולסיים עם צמר פלדה. עכשיו, החלק הטוב בלהגיע לשלב הזה הוא, בגלל שבסרט, כשסוף סוף מראים את הבז בסוף הסרט, הם שמים אותו על שולחן, והם מסובבים אותו. אז בעצם יכולתי לצלם ולעצור את התנועה בשביל לוודא. ואני עוקב אחרי כל האורות, ומוודא שאני מחזיק את כל האורות בדיוק באותו מקום, ואני מקבל את אותם השתקפויות ממנו-- זו הרמה של פרטים שאני חותר אליה עם הדבר הזה. אני סיימתי עם זה: הבז המלטזי שלי וזה מדהים. ואני יכול בביטחון מלא שבנקודת זמן זו, כשסיימתי אותו. מתוך כל ההעתקים שיש-- ויש כמה -- הוא הייצוג המדויק ביותר של הבז המלטזי המקורי שמישהו פיסל. עכשיו המקורי אני אומר לכם,

פוסל ע"י פרד סקסטון. עכשיו פה זה נהיה מוזר. פרד סקסטון היה חבר של ג'ורג' הודל. בחור מפחיד -- שמוסכם ע"י רבים שהוא הרג את דהליה השחורה. עכשיו, ג'יימס אלרוי מאמין. שפרד סקסטון, הפסל של הבז המלטזי, הרג את אמא של ג'יימס אלרוי. אני אעבור למשהו יותר מוזר מזה. ב 1974. בזמן הצילומים של סרט ההמשך "לפלקון המלטזי" שנקרא הציפור השחורה בכיכובו של ג'ורג סגל, במוזיאון האומנות של לוס אנגלס היה פוסטר של הבז המלטזי אחד משישה פוסטרים מקוריים, אני חושב, שהודפסו בשביל הסרט-- הפוסטר נגנב מהמוזיאון. הרבה אנשים חשבו שזה היה טריק פירסומי לסרט. ג'ונס גריל, שבעצם נראה לזמן קצר בסרט "הבז המלטזי", עדיין מסעדה בסן פרנסיסקו ונמנה בין לקוחותיה הקבועים אלישה קוק, ששיחק בסרט את ווילמר קוק, והוא נתן להם את אחד מהפוסטרים המקוריים של הבז המלטזי והיה להם אותו בארון 15 שנה, עד שהוא נגנב בינואר 2007. נראה כי מושא התשוקה בא מההעלמיות החוזרות שלו.

אז היה לי פה את הבז הזה, והוא היה מקסים. והוא נראה ממש טוב, והאור עבד עליו ממש טוב זה היה יותר טוב מכל דבר שיכולתי לעשות או להשיג בעולם אבל הייתה בעיה, והבעיה הייתה: אני רציתי את השלמות של האובייקט אני רציתי את המשקל שמאחורי האובייקט הדבר הזה היה עשוי שרף והוא היה קל מדי. יש קבוצה באינטרנט שאני מבקר תכופות. זו קבוצה של משוגעי אביזרים כמוני שנקראת Replica Props Forum, ואלה אנשים שמחליפים מייצרים ושוחים במידע על אביזרי סרטים. ומסתבר שאחד האנשים שם, חבר שלי שלא פגשתי אף פעם, שהתחברנו ע"י עסקאות אביזרים לסרטים, היה מנהל של בית יציקה מקומי. הוא לקח את המסטר שלי, והוא עשה יצקה בשיטת השעווה האבודה בברונזה בשבילי, וזה הברונזה שקיבלתי חזרה. וזה, אחרי קצת צריבה ע"י חומצה, מה יצא לי בסוף.

והדבר הזה -- ממש ממש מספק בשבילי. והנה אני,אני הולך להוציא לכם אותו החוצה אחר כך הערב, ואתם תוכלו... אני רוצה שתרימו אותו ותרגישו אותו. אתם רוצים לדעת -- כמה אני אובססיבי. הפרוייקט הזה רק בשבילי, ועדיין הלכתי עד כדי כך שקניתי ב eBay עיתון סיני מ 1941 שיצא בסן פרנסיסקו, בשביל לעטוף אותו כמו שצריך ... כמו שהוא בסרט. (צחוק) כן, אני יודע! (צחוק)(מחיאות כפיים) הנה אתם יכולים לראות אותו שוקל עשרים ושבע וחצי פאונד (12.5 קילו) זה חצי מהמשקל של הכלב שלי, הקסלי.

אבל יש בעיה. עכשיו, הנה ההתקדמות האחרונה של הבז. בצד שמאל יש את ההעתק הזבל שקניתי eBay אחריו יש את העתק סקאלפי שנהרס. בגלל שהייתי צריך להוציא אותו מהתבנית. אחריו היציקה הראשונה שלי, ובסוף המסטר והברונזה יש משהוא שקורה כשיוצרים תבנית ויוצקים דברים, מה שקורה זה שכל פעם שזורקים אותו לסיליקון ויוצקים שרף, הוא מאבד קצת בנפח, ומאבד קצת בגודל וכשהחזקתי את הפסל מברונזה ליד הפסל מסקאלפי, הוא היה נמוך בכשלושת רבעי אינץ' (2 סמ). כן, לא באמת, הייתי כמו אהה .. למה לא זכרתי את זה? למה לא התחלתי ועשיתי אותו גדול יותר? טוב אז מה עשיתי? הבנתי שיש לי שתי אופציות. אחד, אני יכול להשתמש בלייזר עליו, מה שכבר עשיתי, בשביל לצור סריקת תלת מימד -- הנה סריקת תלת מימד של הבז. חישבתי בדיוק כמה התקווצות הייתה לי. במעבר ממסטר משעווה למסטר מברונזה ולהגדיל אותו מספיק כדי ליצור מפת תלת מימד של המסטר הזה, שאני אלטש, ואז אשלח לבית היציקה. ואז הם ייצרו אותו מברונזה. או --

יש לכמה אנשים את הפסלים המקוריים, ואני אנסה ליצור איתם קשר ולדבר איתם, בתקווה שאחד מהם ירשה לי לבלות רק כמה דקות בשביל שאני אהיה בנוכחות של אחת מהציפורים האמיתיות, ואולי אצלם כמה תמונות, או אולי אפילו אוציא את סורק הלייזר הקומפקטי שלי שבמקרה יש לי שנכנס בתוך קופסת דגני בוקר ואולי, בכלל בלי לגעת בציפור שלהם, אני נשבע, אני אוציא סריקת תלת מימד מושלמת. ואני מוכן אפילו לחתום על מסמכים שאומרים שאני לעולם לא אתן לאף אחד אותו, חוץ ממני במשרד שלי , אני מבטיח. אני אפילו אביא להם אחד אם הם רוצים. ואז, אולי , אז אני אצליח להשיג את הסוף של כל תרגיל. אבל באמת, אם כולנו נהיה ישרים עם עצמינו, אני חייב להודות שלהשיג את סוף התרגיל הזה מעולם לא הייתה המטרה שלו, תודה.