Return to the talk Return to talk

Transcript

Select language

Translated by zeeva Livshitz
Reviewed by Ido Dekkers

0:12 זהו צ'רלי וויליאמס. הוא היה בן 94 כאשר התמונה הזאת צולמה. בשנות השלושים, רוזוולט החזיר אלפי אמריקנים חזרה לעבודה על ידי בניית גשרים, תשתיות ומנהרות, אבל הוא גם עשה עוד משהו מעניין, שהיה להעסיק כמה מאות כותבים שיסרקו את אמריקה כדי לאסוף את הסיפורים של אמריקנים רגילים. צ'רלי וויליאמס, אריס עני, לא יהיה בדרך כלל נושא של ראיון גדול, אבל צ'רלי למעשה היה עבד עד גיל 22. והסיפורים שנלקחו מהחיים שלו מהווים את אחד מיהלומי הכתר של היסטוריות, של חוויות חיים אנושיות שמלאות בעבדים לשעבר.

0:52 אנה דביר סמית ידועה כמי שאמרה שיש יצירות ספרותיות בתוך כל אחד מאיתנו. ושלושה דורות מאוחר יותר, נהייתי חלק ממיזם שנקרא "סטוריקורפס". שהוקם כדי לאסוף את הסיפורים של אמריקאים רגילים על-ידי הצבת ביתן חסין לרעש במרחבים ציבוריים. הרעיון הוא מאוד מאוד פשוט. אתה נכנס לתוך הביתנים האלה, אתה מראיין את סבתא שלך או קרוב משפחה אחר, אתה עוזב עם עותק של הראיון והראיון נכנס לתוך ספריית הקונגרס. זו בעצם דרך ליצור ארכיון לאומי היסטורי שבעל פה שיחה אחת בכל פעם. השאלה היא, את מי אתה רוצה לזכור -- אם היו לך 45 דקות בלבד עם סבתא שלך? מה שמעניין, בשיחות עם המייסד, דייב איסאי, למעשה תמיד דיברנו על זה כעל סוג של פרוייקט חתרני, כי כשחושבים על זה, זה בעצם לא ממש על הסיפורים שמסופרים. זה על הקשבה, וזה על השאלות שאתם שואלים, שאלות שייתכן שלא תורשו לשאול בכל יום אחר. אני עומד להראות לכם רק כמה קטעים מהירים מהמיזם.

1:49 [ג'זוס מלנדז מדבר על רגעיו האחרונים של המשורר פדרו פייטרי]

1:51 ג'זוס מלנדז: המראנו, ובעת שהתרוממנו, לפני שהתייצבנו, נקודת האיזון שלנו היתה בגובה של 45,000 רגל, אז לפני שהתיצבנו, פדרו החל לעזוב אותנו, והיופי בזה הוא שאני מאמין שיש משהו אחר החיים. אפשר לראות זאת בפדרו.

2:11 [דני פרסה לאשתו אנני פרסה - נשואים 26 שנה]

2:14 דני פרסה: : תראו, העניין הוא, אני תמיד מרגיש אשם. כשאני אומר לך "אני אוהב אותך", ואני אומר את זה אז לעיתים כה קרובות. אני אומר את זה כדי להזכיר לך כי ככל שאני שמנמן, זה מגיע ממני, זה כמו לשמוע שיר יפה מתוך רדיו ישן שבור, וזה נחמד מצידך לשמור את הרדיו בבית.

2:31 (צחוק)

2:33 [מיכאל וולמץ עם החברה שלו, דבורה ברקרץ]

2:36 מיכאל וולמץ: אז זו הטבעת שאבי נתן לאמא שלי, ואנחנו יכולים להשאיר אותה שם. והוא חסך וקנה זאת, והוא הציע נישואין לאמא שלי איתה, אז חשבתי שאתן אותה לך כך שהוא יוכל איתנו בשל כך גם כן. אז אני הולך לשתף איתכם מיקרופון ממש עכשיו. דבורה. איפה האצבע הימנית? דבורה ברקאז: (בוכה) מ.ו.: דבורה, האם תינשאי לי בבקשה? ד.ב.: כן. כמובן, אני אוהבת אותך. (מתנשקים) מ.ו.: אז ילדים, כך אמא שלכם ואני התחתנו. בתא בתחנת גרנד סנטרל עם טבעת של אבא שלי. סבי היה נהג מונית במשך 40 שנה. הוא נהג לאסוף כאן אנשים כל יום. אז זה נראה היה נכון.

3:21 ג'ייק ברטון: אז אני חייב לומר לא בחרתי למעשה את הדוגמאות האישיות כדי לגרום לכם לבכות כי כולם גורמים לכם לבכות. המיזם כולו מבוסס על מעשה זה של אהבה שמקשיב לעצמו. והתנועה הזו של בניית מוסד מתוך רגע של שיחה והקשבה היא למעשה הרבה מה שהחברה שלי הינה, פרויקטים מקומיים, מהווים את ההתחייבויות שלנו באופן כללי. אז אנחנו חברה לעיצוב מדיה, אנחנו עובדים עם מגוון רחב של מוסדות שונים בונים מתקני מדיה עבור מוזיאונים, ומקומות ציבוריים.

3:49 הפעילות האחרונה שלנו היא מוזיאון קליבלנד לאמנות, שבו יצרנו עבורם משהו שנקרא "גלריה אחת". ו"גלרי וואן" היא פרויקט מעניין כי זה התחיל עם הרחבה מסיבית זו, 350 מיליון דולר עבור מוזיאון קליבלנד לאמנות, אנחנו למעשה הבאנו חלק זה במיוחד כדי להגדיל קיבולת חדשה, קהלים חדשים, באותו זמן שהמוזיאון עצמו גדל.

4:10 גלן לאורי, שבראשות MoMA, ניסח את זה הכי טוב כשהוא אמר, "אנחנו רוצים שמבקרים למעשה יחדלו להיות מבקרים. מבקרים חולפים. אנחנו רוצים אנשים שחיים כאן. אנשים שיש להם כאן בעלות."

4:19 וכך מה שאנחנו עושים זה עושים במערך רחב של דרכים שונות בהן אנשים יהיו מעורבים עם החומר הפנימי של גלריות אלה, כך שאתם עדיין יכולים לקבל חוויה מסורתית של גלריה, אבל אם אתם מעוניינים, אתם יכולים למעשה להיות מעורבים עם כל עבודת אמנות אינדבידואליות ולראות את ההקשר המקורי שמשם זה הגיע, או לתפעל את העבודה עצמה. אז, לדוגמה, באפשרותכם להקיש על ראש אריה בודד זה, שמקורו, ב- 1300 לפנה"ס או יצירה בודדת זו. אתם יכולים לראות את חדר השינה בפועל. זה באמת משנה את האופן בו בו חשבתם על זה סוג של ציור טמפרה. זהו אחד המועדפים שלי כי אתם רואים את הסטודיו עצמו. זה פסל החזה של רודן. אתם מקבלים את התחושה של המפעל המדהים הזה ליצירתיות. וזה גורם לכם לחשוב על פשוטו כמשמעו מאות או אלפי שנים של יצירתיות אנושית ואיך כל עבודת אמנות אינדבידואליות מייצרת חלק של הסיפור הזה. זה פיקאסו, שכמובן מגלם כל כך הרבה מכך מהמאה ה-20.

5:08 וכך גם הממשק הבא שלנו, שאראה לכם למעשה ממנף את הרעיון הזה של שושלת של יצירתיות. זה אלגוריתם שלמעשה מאפשר לכם לדפדף באוסף המוזיאון בפועל באמצעות זיהוי תווי פנים. אז אדם זה עושה פרצופים שונים, וזה למעשה מצייר הלאה אובייקטים שונים מהאוסף שמקשרים עם איך שהיא נראית באמת. וכך אתם יכולים לדמיין את זה, שכאנשים מבצעים בתוך המוזיאון עצמו, אתם מקבלים תחושה זו של חיבור רגשי, בדרך זו שבה הפנים שלנו מתחברות עם אלפי ועשרות אלפי שנים. זהו ממשק שלמעשה מאפשר לכם לצייר ואז שולפים עוד אובייקטים באמצעות השימוש בצורות האלה. אז יותר ויותר אנו מנסים למצוא דרכים בהם אנשים יכולים למעשה ליצור דברים בתוך המוזיאונים בעצמם, להיות יצירתים אפילו בזמן שהם מסתכלים ביצירתיות של אנשים אחרים ומבינים אותם.

5:55 אז בקיר זה, קיר האוספים, אתם באמת יכולים לראות את כל 3,000 יצירות האמנות כולן בו זמנית, ואתם יכולים בעצם ליצור את שלכם סיורי הליכה אישיים של המוזיאון, כך שבאפשרותכם לחלוק אותם. ומישהו יכול לקחת סיור עם מנהל המוזיאון או סיור עם בת דודתו הקטנה.

6:12 אבל כל הזמן הזה שבו עבדנו על המחויבות הזו עבור קליבלנד, אנחנו גם עובדים ברקע על המשימה הגדולה ביותר שלנו עד כה, וזה האנדרטה והמוזיאון של 9/11.

6:22 אז התחלנו בשנת 2006 כחלק מצוות עם Thinc Design ליצור את תכנית האב המקורית עבור המוזיאון, ואז עשינו את כל עיצוב המדיה הן עבור המוזיאון והאנדרטה ואז את הפקת המדיה. אז האנדרטה נפתחה בשנת 2011. והמוזיאון עומד להיפתח בשנה הבאה, בשנת 2014. ואתם יכולים לראות מתמונות אלה, האתר הוא כל כך גולמי וכמעט ארכיאולוגי. וכמובן האירוע עצמו הוא כל כך טרי, היכן שהוא בין היסטוריה ואקטואליה. זה היה אתגר עצום לדמיין איך בעצם חיים עם מרחב כזה. ואירוע כזה, כדי באמת לספר את הסיפור הזה.

6:55 אז מה שהתחלנו אתו היה אכן דרך חדשה של חשיבה על בניית מוסד, באמצעות פרויקט שנקרא "לעשות היסטוריה", שהושק בשנת 2009. אז מעריכים ששליש מהעולם צפה בזמן אמת ב- 9/11 ושליש מהעולם שמע על כך בתוך 24 שעות, שעושה אותו באמת מטבעו כשזה קרה. רגע חסר תקדים זה של מודעות גלובלית. וכך השקנו את זה כדי ללכוד את הסיפורים מכל רחבי העולם, באמצעות וידאו, באמצעות תמונות, באמצעות ההיסטוריה הכתובה, וכך חוויותיהם של אנשים באותו יום. שהיה, למעשה, סיכון עצום עבור המוסד לעשות את הצעד הראשון של פלטפורמה פתוחה זו. אבל זה היה בשילוב עם ביתן זה של סיפורי ההיסטוריה שבעל פה, שבאמת הוא הפשוט ביותר, שאי פעם עשינו שבו אתם מאתרים את עצמכם על מפה. זה בשש שפות שונות, ואתה יכול לספר את הסיפור שלך על מה שקרה לך באותו יום. כאשר התחלנו לראות את התמונות המדהימות וסיפורים שהגיעו מכל רחבי העולם -- זהו ללא ספק חלק של כן הנחיתה -- באמת התחלנו להבין שהיתה שם הסימטריה המדהימה הזו בין האירוע עצמו, לבין הדרך בה אנשים סיפרו את סיפורם על האירוע, ואיך אנו עצמנו הצטרכנו לספר את הסיפור הזה.

7:59 תמונה זו במיוחד ממש לכדה את תשומת הלב שלנו בזמנו, כי זה כל-כך מסכם את האירוע. זה צילום מ"מנהרת ברוקלין בטרי." יש שם כבאי תקוע, למעשה, בתנועה, וכך הכבאים עצמם רצים מרחק של ק"מ וחצי אל האתר עצמו עם למעלה מ- 30 קילו של ציוד על הגב שלהם. ויש לנו דוא"ל מדהים זה שאמר, "בזמן שהסתכלנו באלפי תמונות באתר, מצאתי באופן בלתי צפוי תמונה של הבן שלי. זה היה הלם מבחינה רגשית, ובכל זאת, היתה זו ברכה למצוא את התמונה, והוא כתב כי הוא אמר "אני רוצה להודות לצלם באופן אישי על פרסום התמונה, כי זה היה חשוב יותר מאשר מילים יכולות לתאר לי לזכות לגישה למה שכנראה היה התמונה האחרונה של הבן שלי שצולמה אי פעם."

8:42 וזה באמת גרם לנו להכיר מה המוסד הזה היה צריך להיות כדי למעשה לספר את הסיפור הזה. אסור שיהיו לנו רק היסטוריון או אוצר שיספרו באופן אובייקטיבי בגוף שלישי על אירוע כזה, כאשר יש לכם עדים להיסטוריה שעומדים לעשות את דרכם דרך המוזיאון עצמו.

9:03 אז התחלנו לדמיין את המוזיאון, יחד עם הצוות הקריאטיבי במוזיאון והאוצרים, במחשבה על איך הקול הראשון שתשמעו בתוך המוזיאון יהיה בעצם של מבקרים אחרים. אז יצרנו את הרעיון הזה של גלרית פתיחה בשם "אנחנו זוכרים." ואני אציג בפניכם חלק של תבנית דמה של דגם זה, אבל אתם מקבלים תחושה של איך זה למעשה להיכנס לתוך הרגע בזמן ולהיות מועבר אחורה בהיסטוריה.

9:25 (וידאו) קול 1: הייתי ב הונולולו, הוואי. קול 2: הייתי בקהיר, מצרים.

9:28 קול 3: סור לה שאנז אליזה, בפריז. קול 4: במכללה באוניברסיטת ברקלי.

9:32 קול 5: הייתי בכיכר טיימס. קול 6: סאו-פאולו, ברזיל.

9:35 (מספר קולות)

9:40 קול 7: זה היה כנראה בערך בשעה 11 בלילה.

9:42 קול 8: נסעתי לעבודה בשעה 5:45 בבוקר, זמן מקומי.

9:46 קול 9: היינו למעשה בפגישה כאשר מישהו התפרץ ואמר, "אלוהים אדירים, מטוס התרסק כרגע לתוך מרכז הסחר העולמי."

9:53 קול 10: מנסה להשיג רדיו בטירוף.

9:55 קול 11: כשאני שמעתי על כך ברדיו --.

9:57 קול 12: שמעתי את זה ברדיו.

9:58 (מספר קולות)

10:00 קול 13: קיבלתי טלפון מאבא שלי. קול 14: הטלפון צילצל, זה העיר אותי. השותף העיסקי שלי אמר לי להדליק את הטלוויזיה.

10:05 קול 15: אז הדלקתי את הטלוויזיה.

10:07 קול 16: כל הערוצים באיטליה הציגו את אותו הדבר.

10:09 קול 17: מגדלי התאומים. קול 18: מגדלי התאומים.

10:12 ג'.ב: וממשיכים משם לתוך החלל הפתוח והחלול הזה. זה מה שנקרא קיר-סלארי. זה הקיר המקורי שנחשף בבסיס של מרכז הסחר העולמי שעמד בלחץ הממשי של נהר ההדסון במשך שנה שלמה אחרי האירוע עצמו. וחשבנו על העברת תחושה זו של אותנטיות, של נוכחות של הרגע הזה אל תוך התערוכה בפועל עצמה. ואנו מספרים את הסיפורים שמספרים על להיות בתוך המגדלים באמצעות אותו קולאז שמע, אז אתם שומעים אנשים מדברים רואים את המטוסים בעודם עושים את דרכם לתוך הבניין. או עושים את דרכם במורד המדרגות. ובעודכם עושים את דרככם לתוך התערוכה שמדברת על ההתאוששות, אנחנו למעשה משקפים ישירות לתוך רגעים אלה. של פלדה מעוותת את כל החוויות של האנשים שפשוטו כמשמעו חפרו על גבי הערימה עצמה. כך שאתם יכולים לשמוע סיפורים בעל פה -- כך שאנשים שבאמת עבדו אלה שמכונים "חטיבות-הדלי." בעודכם רואים את אלפי החוויות מאותו הרגע.

11:06 וכשאתם עוזבים את רגע סיפור הסיפורים. עם הבנה של 9/11, אנו מחזירים את המוזיאון לרגע של האזנה ולמעשה מדברים עם המבקרים הבודדים ושואלים אותם על חוויות משלהם על 9/11. ואנו שואלים אותם שאלות שעליהן לא באמת ניתן להשיב, סוגי שאלות ש 9/11 עצמו מעורר בכולנו ואלה הן שאלות כמו, "איך יכולה דמוקרטיה לאזן בין חירות וביטחון?" "איך 9/11 יכול היה לקרות?" "ואיך העולם השתנה אחרי 9/11 ?"

11:36 אז אלה הם הסיפורים שבעל פה, שאנחנו כבר למעשה אספנו כבר במשך שנים, ואז ערבבנו יחד עם ראיונות שאנו עורכים עם אנשים כמו דונלד רמספלד, ביל קלינטון, רודי ג'וליאני, ומערבבים יחד שחקנים שונים אלה וחוויות שונות אלה, נקודות השתקפות שונות אודות 9/11. ולפתע המוסד, שוב, הופך להיות חוויית האזנה. כך שאשמיע לכם רק קטע קצר של תבנית-דמה שעשינו מכמה מקולות אלה, אבל אתם ממש מקבלים תחושה של השתקפות שירת כולם על האירוע.

12:05 (וידאו) קול 1 :9 / 11 היה לא רק חוויה ניו יורקית.

12:09 קול 2: זה משהו שחלקנו, וזה משהו שאחד אותנו.

12:13 קול 3: וידעתי כשראיתי את זה, אנשים שהיו שם באותו היום שמיד יצאו לעזור לאנשים מוכרים ולא מוכרים להם היה משהו שיאושש אותנו.

12:21 קול 4: כל השטף של חיבה ורגש שבא מהמדינה שלנו באמת היה משהו שלנצח, לעולם ישאר איתי.

12:29 קול 5: עדיין היום אני מתפלל וחושב על אלה שאיבדו את חייהם, ואלה שהקריבו את חייהם כדי לעזור לאחרים. אבל זה גם מזכיר לי את המרקם של המדינה הזו, את האהבה, החמלה, את הכוח. וצפיתי באומה שמתאחדת באמצע טרגדיה איומה.

12:49 ג'.ב.: וכך אנשים עושים את דרכם החוצה מהמוזיאון. חושבים על החוויה, על מחשבותיהם עליה ואז הם עוברים לתוך המרחב הממשי של האנדרטה עצמה, כי הם טפסו חזרה למעלה, ולמעשה נעשינו מעורבים באנדרטה אחרי שעשינו את המוזיאון במשך כמה שנים. המעצב המקורי של האנדרטה, מיכאל ארד, דמיין במוחו את כל השמות המופיעים בלתי מובחנים, כמעט אקראים, באמת השתקפות פואטית על הטבע של אירוע טרור עצמו, אבל זה היה אתגר עצום עבור המשפחות, עבור הקרן, בהחלט עבור המגיבים הראשונים, והיה משא ומתן שהתנהל ונמצא פתרון למעשה לא ליצור סדר במובן כרונולוגי, או במונחים של האלף-בית, אבל מה נקרא שכנות משמעותית. אז אלו הן קבוצות של השמות עצמם שמופיעים בלתי מובחנים אבל למעשה יש סדר, ואנו, יחד עם ג'ר ת'ורפ, יצרנו אלגוריתם לקחנו כמויות אדירות של נתונים כדי למעשה להתחיל לחבר יחד את כל השמות השונים עצמם. אז זו תמונה של האלגוריתם בפועל עצמו עם השמות מטושטשים למען הפרטיות, אבל אתם יכולים לראות שגושי הצבע האלה הם למעשה ארבע טיסות שונות, שני המגדלים השונים, המגיבים הראשונים, ואתם באמת יכולים לראות בתוך קומות שונות אלה, ואז הקווים הירוקים הם הקשרים הבינאישיים שהתבקשו על ידי המשפחות עצמן. אז כשאתם הולכים לאנדרטה אתם באמת יכולים לראות את ארגון העל בתוך הבריכות הבודדות עצמן. אתם יכולים לראות שהגאוגרפיה של האירוע משתקפת בתוך האנדרטה, אתם יכולים לחפש שם אישי, או במקרה זה מעסיק, קנטור פיצג'רלד. ולראות איך בכל השמות האלה, מאות שמות אלה, למעשה מאורגנים על האנדרטה עצמה, ולהשתמש בזה כדי לנווט באנדרטה וחשוב מכך, כאשר אתם למעשה באתר של האנדרטה, אתם יכולים לראות חיבורים אלה. אתם יכולים לראות את קשרי הגומלין בין השמות השונים עצמם. אז פתאום מה קבוצת השמות האנונימית הבלתי מובחנת הזו, של שמות צצות לתוך המציאות כחיים פרטיים. במקרה זה, הארי רמוס, שהיה הסוחר הראשי בבנק להשקעות, שעצר לסייע לויקטור וולד בקומה ה־55 של המגדל הדרומי. וראמוס אמר לוולד, בהתאם לעדויות. "אני לא הולך לעזוב אותך." ואלמנתו של וולד ביקשה שהם יירשמו אחד ליד השני.

15:09 לפני שלושה דורות , היינו צריכים שאנשים יצאו לאסוף את הסיפורים עבור אנשים רגילים. כיום, כמובן, יש כמות חסרת תקדים של סיפורים לכולנו שנאספים בשביל הדורות הבאים. וזו היא תקוותנו, שיש שירה בתוך כל אחד מהסיפורים שלנו.

15:27 תודה רבה.

15:28 (מחיאות כפיים)